שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השלוש עשרה לשיתוף התנסויות בישראל

"תזמורת האָרץ השמימית"

"תופים וכלי נשיפה של פא מציגים עוצמה שמימית
מסלקים את הרוע, קוראים לשוב בחזרה
מַצילים אנשים בשלב האחרון, מרעידים שמים וארץ
מפיצים אור מפואר עת הפא מתקן את היקום."

לי הונג-ג'י, 1 באוגוסט 2015

שלום למורה היקר, שלום למתרגלים העמיתים,

אני רוצה להביע את תודתי למורה על ההזדמנות הזאת להיפגש ולחלוק את התנסויות הטיפוח בוועידת הפא החגיגית היום.

המורה תכנן לכל אחד מאיתנו את דרך הטיפוח שלו, ומכיוון שאנחנו גוף אחד, אז לכל אחד מאיתנו ישנה היכולת לעשות דברים שונים, כך שביחד אנחנו יכולים לעזור למורה להציל יצורים חיים.
במשך שנים רבות אני עובדת בסטודיו לאמנות כציירת, וכך זה התפתח שדרך האמנות אני יכולה לעזור למורה להציל יצורים חיים.

מתוך "ללמד את הפא בדיון על יצירת אמנות יפה", (21 ביולי 2003, וושינגטון די.סי):

"אמנות יפה חשובה מאד לאנושות. כמו צורות אחרות של תרבות אנושית, היא יכולה לשמש בתפקיד מנחה ביחס למושגים של אנשים בחברה האנושית, ולהשפיע על הערכים האסתטיים של המין האנושי. "מהו אסתטי" ו"מהו המובן ההולם של יופי שצריך להיות לאנשים" קשורים באופן הדוק לבסיס המוסרי והסטנדרטים של המין האנושי."

בתחילת הטיפוח שלי, מתרגלת אחת הציעה לי לצייר ברכה ליום הולדתו של המורה. הבנתי שזה חשוב מאוד ולא ידעתי האם אני יכולה לעשות את זה. הרבה זמן חשבתי על איך ומה לצייר.
העין השמימית שלי פתוחה. פעם אחת בזמן המדיטציה ראיתי את עצמי צפה על סירת מפרש. היום היה מאוד בהיר, האוויר נקי ביותר. השמים כחולים ובהירים. הים היה רגוע מאוד, בלי גלים. קדימה, באופק ראיתי כדור צהוב גדול של אור – זהו עולם הפאלון. לשם אני מפליגה. אז, אני מסתכלת מסביבי ורואה הרבה סירות מפרש וכולן מפליגות לעבר עולם הפאלון. זה היה בדיוק כמו בשיר של המורה מתוך הונג יין 2:

"הלב מתעורר מעצמו"

"הפא מציל את כל היצורים החיים, המורה מדריך את ההפלגה,
מפרש אחד עלה, ואחריו עלו מאה מיליון מפרשים.
עם עזיבת ההחזקות הסירה תוקל ותשוט מהר יותר..."

החלטתי לצייר את מה שראיתי בממד האחר ומסביב לצייר בודהיסאטוות שמפזרות פרחים ומעודדות מתרגלים שמפליגים על הסירות לטפח את עצמם היטב לפי הדאפא.

כשהתחלתי לצייר, השתדלתי מאוד לדייק עד לפרטים הקטנים, מה שלקח הרבה זמן. אני הייתי מודאגת מאוד ולא מסוגלת להעריך את התוצאה עם לב רגוע. חששתי לשלוח את הציור המוכן למתרגל שהיה אמור גם להוסיף על הברכה, את הטקסט, ובכך בעצם לאשר את המוצר המוגמר. התיישבתי לשלוח מחשבות נכונות. אמרתי: "מאסטר, השתדלתי מאוד, עשיתי את המקסימום שיכולתי ברמה שלי. אנא סלח לי אם אני לא הצלחתי! מטפחים עמיתים יקרים, תסלחו לי אם אני לא עומדת בציפיות שלכם!" בכיתי… כשנרגעתי ושלחתי את הציור למתרגל, הכול היה בסדר, המתרגל הוסיף טקסט יפה ושלח את הברכה. זאת הייתה הפעם הראשונה שציירתי כרטיס ברכה לאתר המינג-הווי. לאחר מכן, מטפחים ניגשו אלי ושיבחו אותי על עבודתי. וכך בעצם התחלתי לצייר ברכות לחגים לכבוד המורה מטעם המתרגלים בישראל. מתרגל אחר כתב את הטקסט בתוכנת הפוטושופ, ועשה תיקונים סופיים ולאחר מכן שלח את הברכות לאתר המינג-הווי.

העבודה בעיתון "אפוק טיימס"

לאחר זמן קצר, מתרגלי הפאלון דאפא בישראל החלו להוציא לאור את עיתון "אפוק טיימס" והציעו לי אפשרות להמחיש שם משלים סיניים באמצעות ציור, ואני כמובן הסכמתי.
זה היה קשה, הייתי מודאגת שהציור לא יצא טוב, ושלא אספיק בזמן ושלא יהיה זמן לתיקונים.

מתוך "ללמד את הפא בדיון על יצירת אמנות יפה", (21 ביולי 2003, וושינגטון די.סי) :

"עליכם להיות אנשים טובים בכל מקום בו אתם נמצאים. אז בתחום האמנויות עליכם גם להיות אנשים טובים, ובעבודות האמנות שלכם עליכם להציג את היפה, את הישר, את הטהור, את הטוב, ואת הבהיר והחיובי."

ובהמשך אותה ההרצאה המורה אומר:

"ואיך תוכלו ליצור דברים טובים? אני חושב שעם הטכניקות הבסיסיות הללו כבסיס, ובנוסף להם הטוּב האמיתי, היושר והיופי הטהור שתלמידי דאפא הגיעו להבין בטיפוח שלהם, [אתם] יכולים להציג דברים טובים."

מה שאני מבינה ברמה שלי, הוא שאם המתרגל מטפח היטב, מעלה את הרמה שלו, אז כל מה שהוא עושה, יעמוד בסטנדרט של הרמה הזו. אם אני יכולה להשתחרר לחלוטין מהמחשבות שלי ולהיכנס למצב רגוע, אז הפא עובר דרכי והמורה עושה את כל השאר. לפני שהייתי מתחילה לצייר, תמיד הייתי לומדת את הפא ושולחת מחשבות נכונות, ומקשיבה גם למוסיקה שכתבו מתרגלי הדאפא ורק אז הייתי מתיישבת לעבוד. מה שהיה נדרש ממני זה רק להיות במצב של מחשבה נכונה וכל השאר עשה המורה. ידעתי שאין לי שום כישורים, אלא רק הלב לעשות את העבודה הזאת, וכל השאר עושה המורה. האנשים מוצלים על ידי המורה ! בכל זאת, אם לא הייתי מצליחה במשימתי, היה לי קשה להישאר רגועה, וזה לא היה מצב הרמוני. הרגשתי שאני סובלת. אבל לא משנה מה, אני תמיד השקעתי מאמץ מרבי והשתדלתי מאוד לצייר טוב ככל האפשר. מתוך "ללמד את הפא בדיון על יצירת אמנות יפה", (21 ביולי 2003, וושינגטון די.סי) :

המורה: "בעצם, כשאתם מציירים אתם צריכים להשקיע הרבה בציור. כשאתם משקיעים הרבה בציור כולם יגידו שציירתם היטב..."

אני רציתי שברגע שאנשים יראו את הציור בעיתון, ירצו לקרוא את העיתון. למעשה, אם עובדים על ציור במשך זמן ממושך מדי, אז לא רואים את התוצאה ולכן תמיד שלחתי את הציור למתרגל איתו יכולתי להתייעץ ובכך לשפר את הציור המקורי.

זה לא היה פשוט, אבל אני הייתי מאושרת שיכולתי לתרום לעיתון בצורה כלשהי. המתרגלת שאיתה עבדתי בצמוד, תמיד שלחה כמות של טקסטים, דבר שאיפשר לי לקבוע את סדר העדיפויות וכך תמיד היה מספיק זמן לסיים את העבודה.

מתרגל אחד שעבד בעיתון אמר שלמערכת העיתון "אפוק טיימס" באנגלית דרוש מאייר. הוא סיפר להם עליי, והם ביקשו ממני לשלוח להם את הציורים שלי. אני שלחתי והתקבלתי לעבודה. הייתי מאושרת שיכולתי להשתתף בפרויקט זה, ומכיוון שבעיתון "אפוק טיימס" ישראל החלו להשתמש בציורים סיניים קלאסיים לאיורים, לכן אני לעתים רחוקות מאוד התבקשתי לצייר והייתה לי האפשרות לעבוד בפרויקט החדש. וכך התחלתי לעבוד ב"אפוק טיימס" באנגלית. עבדתי שם במשך שנים רבות. מעולם לא היה לי קל לצייר, תמיד היה אצלי חוסר הוודאות לגבי איכות הציורים שלי. לפעמים כאשר הייתי מסיימת לצייר ציור, הייתי מתחילה לצייר אותו מהתחלה, הייתי מציירת עד מאוחר בלילה ובבוקר קמה מוקדם והולכת לעבודה.

היה צריך לאייר איורים ליצירות קלאסיות שכתבו דנטה, שייקספיר וסופרים קלאסיים אחרים. האם אי פעם באמת חשבתי שאני אצייר עבור יצירות קלאסיות כאלו !? אם היה צורך לצייר אנשים, אני פשוט ציירתי מתרגלים מכיוון שלהם כמעט ואין קארמה, יש להם אנרגיה טהורה אשר נשארת על הציורים. אהבתי לצייר מתרגלים.

ברגע מסוים הפסיקו לשלוח לי נושאים לציורים … חיכיתי, אבל שום דבר לא נשלח. ואז הבנתי שמאוד נקשרתי לפרויקט הזה, הרי עבדתי שם במשך שנים רבות, וזה הפך להיות חלק מהטיפוח שלי. אני באמת הייתי רוצה להמשיך בעבודה הזאת. לאחר זמן מה, הודיעו לי שהאדם שאיתו עבדתי כל השנים האלה, לא יעבוד יותר, ולכן הם לא צריכים אותי יותר. זה היה קשה, לחשוב שזה נגמר.

ואז הבנתי שכל דבר משתנה, ואסור להיקשר לשום דבר. אנחנו כאן הרי באופן זמני, והחיים על פני כדור הארץ זה רגע אחד. היום חשוב לעשות דבר אחד ומחר אחר. חשוב להיות בוו-ווֵ¬¬יי. הרגשתי את הלב קל יותר, וכבר התחלתי לחשוב על דברים אחרים, כדי לעזור מאסטר להציל יצורים חיים. היה הרבה עבודה ב-NTDTV. למדתי איך לעשות עריכה, הידע והניסיון שלי בציור היו שימושיים לעבודה זו. אהבתי את העבודה הזאת. תמיד היה לי מה ללמוד, כל הזמן למדתי דברים חדשים. ואז אתר ה-NTDTV הפסיק לעבוד ועכשיו כמעט ולא עובד. לעתים רחוקות אני עושה עריכה. שוב הרגשתי מרירות, כי נקשרתי לעבודה הזאת. עם הזמן ההרגשה הזאת עברה, והבנתי שהמצב הזה הוא נכון כי אם הפרויקט הוא לא טוב מספיק כדי לשרת את המטרה: להציל יצורים חיים, אז אין טעם שכל כך הרבה אנשים יעבדו שם.

לאחר מכן התחלתי לעבוד בבית הספר מינג-הווי. זה היה הפרויקט הקשה ביותר בין כל הפרויקטים. הקשה ביותר והמופלא ביותר. היה צריך ללמד את הילדים לצייר, ואני לא ידעתי כלל איך לדבר איתם אפילו. הבן שלי כבר גדול, ונכדים עדיין אין. ובנוסף גם העניין של השפה העברית. אבל ההבנה שלי היא שכל דבר מתוכנן על ידי המורה, מי צריך לעשות מה, ואני רק צריכה שיהיה לי לב טהור, והרצון לעשות את הדבר הזה. בהדרגה, למדתי לתקשר עם הילדים, הם מאוד טהורים, ואם באמת מדברים איתם מאוד קל להיקשר אליהם. לכל אחד מהם יש אופי משלו, פחדים, צרכים. לימדתי אותם לצייר, אבל מעל לכל להיות אנשים טובים. אני מקווה שהזמן שבילינו יחד לא היה לשווא ושהשיעורים הביאו תועלת לילדים. הילדים התחברו והפכו לחברים, וזה טוב מאוד, אחרי הכול, אנחנו הרי לא יודעים מה מתוכנן להם בעתיד.

לאחרונה, התחלתי להשתתף במכירות של תערוכות אמנות. מצד אחד זה טוב, אם יש ציורים אז אנשים צריכים לראות אותם, אחרת לאיזו מטרה אני מציירת? מצד שני, אנשים בעצמם נגשים אליי בתערוכה, דבר המאפשר לי להבהיר את האמת. יש לי כבר ניסיון בכך, שבהתחלה יש צורך לעשות היטב הבהרת העובדות למנהלי התערוכה לגבי הרדיפה בסין ואז אני יכולה באופן חופשי לשים פליירים על השולחן שלי.

לתערוכה הראשונה שלי התכוננתי ברצינות רבה. אחרי הכול, זה היה הפעם הראשונה בחיים שלי שהייתי צריכה למכור ועוד את הציורים שלי. שלחתי הרבה מאוד מחשבות נכונות.,לא ידעתי מה יהיה ואיך יהיה, המחשבה היחידה שהייתה לי היא שהכול ילך לפי התכנונים של המורה. ביקשתי ממתרגלת עמיתה להצטרף אליי והיא הסכימה. בתערוכה אנשים ניגשו אלינו, הראינו להם את התמונות, ענינו על שאלות שנשאלנו וכמובן בכל פעם היינו מוצאים דרך לדבר על החשוב ביותר: הפאלון גונג והרדיפה בסין. מכרתי הרבה ציורים, אנשים שיבחו את עבודתי, לקחו כרטיסי ביקור שלי כדי להיות איתי בקשר, ואפילו כמה רצו לקחת שיעורי ציור. בבית שמש מתגוררים אנשים לא עשירים מאוד, ואמנים שמכרו את ציוריהם בשולחנות שלידי, אמרו שלא הצליחו למכור כלום ולא ישתתפו יותר בתערוכות מסוג זה. אמנית אחת אמרה שמכרה ציור אחד בלבד.

חברי היקרים לטיפוח, אני לא שמתי לב בכלל לעובדה ששכחתי שהכול זה מהמורה, הכול עושה המורה. התחלתי לשבח את עצמי ולחשוב כמה טוב אני מציירת ושמחתי שאנשים קונים. כולנו מכירים את הסיפור על המטפח שטיפח עד לרמה של ארהאט, וכששמח נפל למטה.

אחר כך היו עוד שתי תערוכות בבית שמש, ואני לא מכרתי אפילו ציור אחד … זה כל כך פשוט, הרי כל מה שקורה, מתאים לרמה שבה אנחנו נמצאים. אנשים ניגשו לשולחני, הם אהבו את התמונות, שיבחו, אבל לא קנו. הצלחתי להבין באופן מלא את המצב בזמן כתיבת ההתנסות. זה אושר גדול שהמורה לימד אותנו להסתכל פנימה!

בספר "ג'ואן פאלון" המורה מתאר את המקרה שבו מתרגל היושב במדיטציה התרומם ונע בעוצמה למעלה ולמטה, ולאחר מכן שוב התרומם ושוב נפל. כאשר היו לו מחשבות נכונות, הוא התרומם, אבל כשהתחיל לפחד הוא נפל. אותו הדבר בטיפוח, כשאנחנו פועלים עם מחשבה נכונה, אנחנו עולים, וכשלא אז נופלים.

לתערוכה האחרונה אני לא רציתי ללכת, כי ההשתתפות בה עלתה הרבה כסף, ואנשים קונים מעט ציורים. אנשים מטעם התערוכה התקשרו אליי וניסו לשכנע אותי כן להשתתף. אמרתי שזה יקר בשבילי, ואנשים קונים מעט ציורים. אז המזכירה התקשרה אליי ואמרה שמארגן התערוכה מאוד אהב את הציורים שלי, והוא רוצה שאני אשתתף ומוכן לתת לי שולחן במרכז וללא תשלום. אניהסכמתי.

בתערוכה, פנתה אליי אישה אחת. היא אמרה שהיא מארגנת תערוכות בכל רחבי הארץ והזמינה אותי לקחת חלק בתערוכה בבת ים. עשיתי לה הבהרת אמת והיא מיד אישרה לי לחלק פליירים בתערוכה ההיא. בתערוכה בבת הים, הייתה לי אפשרות לשים פליירים ברחוב, בכניסה לתערוכה. התערוכה הבאה תתקיים במודיעין ואני כבר הודעתי שאני אשתתף בה. בתערוכות אלה, תמיד ניגשים אליי אנשים עם קשר גורלי אשר מקשיבים ארוכות להבהרת האמת ולא רוצים לעזוב את שולחני. בתערוכה האחרונה אישה אחת ניגשה אליי, היא אמרה שהיא מכירה אותי, כי אני כבר דיברתי איתה לפני כמה שנים, ושהיא כבר אז רצתה מאוד להגיע לאתר התרגול. אבל היו לה בעיות במשפחה. ושעכשיו, היא בטוח תבוא. עם זאת היא עדיין לא באה, אבל עדיין יש לה סיכוי. אולי הרמה שלי לא מספיקה כדי לעזור לה לפרוץ את ההפרעות.

רגשות

מהם הרגשות? המורה אמר:

"צ'ינג הוא גורם שבתוך שלושת העולמות." ("הוראת הפא בוועידת הפא באוסטרליה" בשנת 1999)

פעם היה לי חלום. חלמתי שהייתי בעולם שבו חיים אנשים טובים. הם חיו עם משפחותיהם, אהבו את ילדיהם, והכלל סבב סביב הרגשות. הם דיברו איתי, סיפרו לי על הצרות שלהם, ועל הרגשותיהם. כולם היו חולים במחלות כלשהם, והיו מראים לי איפה הכאב. כולם ידעו שגורלם נחרץ. אני הייתי בעולם הזה, אבל לא השתייכתי אליו יותר. אני לא הייתי כמו כולם, וגם לא סבלתי ממחלות. ידעתי איך לצאת מהעולם הזה, ידעתי את הדרך. עזבתי את העולם הזה. הגעתי למקום שבו היה צריך להיות שדה גדול, וידעתי שכשאני אעבור את השדה, אני אוכל להתרומם למעלה ולחזור לעולם שלי. אבל במקום זאת נתקלתי בחומה גבוהה. החלטתי ללכת לאורך החומה כדי למצוא דרך החוצה….והתעוררתי. התיישבתי והתחלתי לשלוח מחשבות נכונות. הבנתי שכדי להציל את האנשים האלה ולצאת מהעולם הזה, אני צריכה להיפטר לחלוטין מהרגשות. רגשות גורמים לנו להיות לא רציונליים, גורמים להפרעות, וכדי להציל את האנשים האלה, ולעזוב את העולם הזה, יש להיפטר לגמרי מהרגשות. הרגשות מופיעים בכל מקום, באים לידי ביטוי בפרטים הקטנים ביותר: מישהו הסתכל עליך במבט עוין, מישהו קילל אותך, מישהו שיבח אותך, מישהו לא שמע מזמן מהבן שלו ופתאום הבן צלצל וההוא שמח.

אני מבינה היטב שהכול הולך לפי התכנונים של המורה. המורה עושה את הכול. אנשים מחכים להצלה! מה שעליי לעשות, זה לטפח את עצמי היטב. לסלק רגשות, קנאה, עצלות, הרצון להתפאר וכו', ואז אני אוכל לעשות טוב יותר את מה שהמורה מבקש. האם יש, אם כן, משהו שאני לא יכולה להיפטר ממנו כדי למלא את השבועה שנתתי למורה? האם יש משהו שאני לא יכולה לעזוב כדי לעזור למורה להציל יצורים חיים?

תודה לכולם, נא הצביעו על משהו שלא לפי הפא, ואני אשמח לתקן.