שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השלוש עשרה לשיתוף התנסויות בישראל

שלום מורה נכבד,

שלום מטפחים נכבדים,

הכרתי את הדאפא לאחר כ-10 שנים מתעתעות בחיי בהן חיפשתי אחר תשובות לשאלות: מה תפקידי כאן? מה המהות של חיינו כאן? ומדוע אנשים כל כך סובלים?

באחד הימים יצאתי עם אמי להליכה, לפתע פגשנו בחברה טובה מימי ביה"ס התיכון שבדיוק חזרה ארצה. שמחנו והופתעו לראות אחת את השנייה, היא שאלה אותנו אם אנחנו מודעות לרדיפה האכזרית המתקיימת בסין, נתנה לנו פלייר ואמרה שיש יריד בעיר וששם יציגו את השיטה שהיא מתרגלת – פאלון דאפא. והזמינה אותנו לבוא.

באותה תקופה היו לי כאבים קשים ואף עמדתי לפני ניתוח, בעקבות פגיעה שהייתה לי בצבא. אך ביום של היריד החלטתי ללכת. פגשתי את החברה שם יחד עם מתרגלים נוספים שתרגלו את התרגילים, והצטרפתי. בתום התרגול היא סיפרה לי שהיא מתגוררת עכשיו בעיר ושאפשר להפגש ולתרגל יחד.

באותו יום שנפגשנו לראשונה סיפרתי לה על כל הבלבול והקשיים שאני חווה, והיא רק הקשיבה לי בסבלנות גדולה, והביטה בי במבט שלעולם לא אשכח – מבט של טוב לב וחמלה גדולה בעיניה. ואז אמרה לי בקול עדין ושקט: אני ממש מבינה אותך, ואני רק יכולה לתת לך לקרוא את הספר הזה, והגישה לי אותו, עם חיוך אדיב ואכפתי.

מאוחר יותר פתחתי את הספר, ומהר מאוד הגיעו תשובות להרבה שאלות. גם קארמת המחשבה לא איחרה להגיע, המחשבות החלו לנדוד לכאבים ולתאריך הניתוח. ולרגע הכל התנגש. אבל המשכתי כי הרגשתי אנרגיה גדולה. לאט לאט התחלתי להבין, נותנים לך הזדמנות, רומזים לך בגדול להתחיל לחפש פנימה. באותה תקופה היה מצב מתוח גם בבית, דאגה רבה לגבי הניתוח והבריאות שלי. למרות זאת, החלטתי לנהוג כמטפחת ולוותר על הניתוח. המשכתי לקרוא בלילות את הספר כל פעם כמה שיכולתי ובכל הזדמנות נפגשתי עם החברה לתרגל וללמוד יחד. יום אחד היא סיפרה לי שיש תרגול ארצי בפארק הירקון, החלטתי ללכת. באותו יום לאחר התרגול והלימוד עם שדה של מטפחים מכל הארץ, התחלתי להבין שקיבלתי אל סף הדלת את מתנת חיי. במקביל הרגשתי את דחיפות הזמן, הבנתי שיש דברים שאני צריכה לעשות כאן ושיש לי משימות גדולות מאוד למלא. הרגשתי שהמורה דוחף אותי לעשות שינויים מהירים וגדולים בחיי עכשיו וללא פחד.

המהירות בה קרו כל השינויים היו תוך שנה אחת בלבד וזה הוביל לטיפוח אינטנסיבי בכל תחומי חיי:

עזבתי את עבודתי הנוחה במכירות בחברה רגילה והתחלתי לעבוד באפוק טיימס, לקחתי את כל הידע שצברתי בעולם המכירות וניסיתי להטמיע אותו בעבודתי, אך עד מהרה הבנתי שעם כל הידע שיש לי, בשביל להצליח למלא את משימותיי ולהתחיל למכור בפועל אני חייבת להדביק את הקצב בטיפוח שלי. התחלתי להסתכל פנימה, וגיליתי שהגעתי עם אגו של אשת מכירות מצליחה בעולם הרגיל, תחרותית וביצועיסטית. כשלא הצלחתי, מיידית הסתכלתי החוצה וסיפרתי לעצמי כל מיני תרוצים חיצוניים לאי ההצלחה שלי, כמו: שזו מכירה טלפונית ולא הצלת ישויות פנים מול פנים, ולכן לאחרים אין סבלנות בשבילי, ושאין מספיק משאבים, ושאין לידים איכותיים, או שיווק מספק למגזין, כפי שאני מכירה מהעבודה הקודמת שלי, ובימים שלא עשיתי מכירות יצאתי שקועה בתסכולים ובמחשבות. כשחזרתי יום אחד הביתה דיברתי עם מטפח עמית, בעלי, שנמצא בפרויקט כבר שנים והוא אמר לי תשמעי את חייבת להדביק את קצב הטיפוח יותר ויותר, להיטמע בתוך הפא. אני אעזור לך ונלמד כמה שיותר יחד, וכך בכל זמן שהיה למדנו ושיתפנו, ובזמן התרגול יכולתי לראות החזקה חזקה שעולה אצלי, הרגשתי שיש לי כאן ניקוי אינטנסיבי להרבה החזקות שצברתי בעולם הרגיל ושאני רוצה להתמודד כמו מטפחת עד הסוף עם הקושי עד שאשיל אותן. הבנתי שלא האמנתי מספיק בכוח של הפא וביכולות העל טבעיות שלי, אלא רדפתי אחרי יכולות ביצועיסטיות וטכניקות מכירה שהכרתי מהעולם הרגיל. מתוך הרצאה תשיעית, "כוונת מחשבה":

"לגבי המתרגל, כוונת המחשבה של האדם מכתיבה ליכולות העל טבעיות שלו שיעשו דברים: ואילו לגבי האדם הרגיל, כוונת המחשבה מכתיבה לגפיים ולאיברי החישה לעשות דברים."

הסתכלתי פנימה, וראיתי שבשיחות המכירה שלי עם אנשים בטלפון לעתים רדפתי אחרי השגת תוצאה מכירתית ולא תמיד חשבתי על הישות שדיברתי איתה בצורה רגועה, ואפילו לפעמים כעסתי בליבי, התאכזבתי ולקחתי ללב איך שאנשים דיברו אלי, וסגרו לי את הטלפון פעם אחר פעם, טלפון אחר טלפון. הרגשתי שמנסים לשבור את רוחי. מתוך: "לימוד הפא בפגישת האפוק טיימס", 2009:

"כל עוד אתם יוצרים קשר עם מישהו, אתם עושים משהו להצילו – כולל גם השגת מודעות פרסומת. איזה צד אדם בוחר, ואם הוא יצליח בכך – אלה הם כולם דברים הנמצאים לאורך הדרך בה הולכים תלמידי הדאפא כשהם פוגשים פנים אל פנים אנשים רגילים בתפקידים שונים, ואין עליכם לייחס חשיבות יתרה לפעילויות אלה כשלעצמן. ככל שאתם תופסים את האתגרים כגדולים יותר, יהיה קשה יותר להוציא לפועל את הדברים, מאחר ש"הביטוי בשטח נובע מתוך המחשבה". וכך המשימה תהפוך מעיקה יותר ויותר. כשאני אומר "הביטוי בשטח נובע מתוך המחשבה", אני מתכוון גם שהקושי נובע מכך שאתם מייחסים חשיבות יתר לעניין עצמו ורואים את עצמכם באור פחוּת יותר. אל תתייחסו לשום דבר כזה כאל משהו גדול, בגלל שבמשהו משמעותי כמו הצלת ישויות חיות, עליכם לעשות בדיוק מה שאתם אמורים לעשות, לנהל אותו בצורה רגועה. כשאתם נתקלים בדברים שלא נשמעים כל כך טוב, או שאינם מה שאתם מצפים שיהיו, אל תיקחו אותם ללב ורק עשו בצורה אצילית ובביטחון את מה שאתם אמורים לעשות. אם לא תיתנו להפרעה של הרוע לסחוף אתכם, גורמים מרושעים לא ינבעו מכם, הרוע יהפוך משהו פעוט, אתם תיעשו ענקיים וחזקים והמחשבות הנכונות שלכם יהיו שופעות. זה באמת כך."

כשבאמת הבנתי את זה, נרגעתי, שיניתי את המחשבה שלי, נשמתי ברוגע לפני שהרמתי את השפורפרת, עצמתי את עיניי וחשבתי רק על הבן אדם שאני עומדת לחייג אליו – דמיינתי אותו בראשי, איך אני מגישה לו את ידי ונותנת לו את הדבר שחיכה לו כל כך הרבה זמן, הרגשתי שהלב שלי נפתח ומתמלא בחמלה. וכך השיחה התנהלה. הרגשתי שהפא ממלא את ליבי, השיחות היו רגועות, קצרות וחברותיות מאוד, עד שאפילו לא הייתי צריכה לבקש את כרטיס האשראי, אנשים אמרו בעצמם: תרשמי מספר. וכך היה, זה אחר זה. הרגשתי לראשונה את הכוח החזק של הפא כאשר אני נטמעת בו, המאסטר הרחום איתי.

במקביל לעבודה באפוק טיימס מבחן אמונה גדול נוסף חוויתי בתחילת ההריון, התקשרו אליי מהמרפאה שאגיע מהר ככל האפשר. נאמר לי שבלוטת התריס שלי נמצאת בתת פעילות – כלומר בלוטת יותרת המוח לא מתפקדת, ואת החומרים שהבלוטה מפרישה רק האם יכולה להעביר לעובר, ולכן העובר לא מקבל דבר קריטי להתפתחותו. הרופאה שבישרה לי את זה אמרה שאני חייבת לקחת מינון גבוה של כדורים חזקים כבר היום. "ואם לא תקחי", אמרה בכעס, "אתן לך לדבר עם אמהות שונות שהעובר שלהם נולד עם שיתוק מוחי בגלל שלא קיבל את החומר הבסיסי הנ"ל שאין לך." באותו רגע זכרתי שאני מטפחת ואמרתי שזה לא יכול להיות וזה בטח מבחן בשבילי לסלק עוד החזקה חזקה של הטיפול במחלות. אך כשיצאתי והלכתי ברחוב, פחד תקף ושיתק אותי, והמילים המטלטלות של הרופאה לא הצליחו לצאת מראשי. הרגשתי חנוקה, ושזה לא יכול להיות חלק ממני, כי את החלק הזה הרי חשבתי שטיפחתי. הרגשתי שמגבירים לי את הקשיים במבחן גדול לאמונה בדאפא ובמורה. עכשיו זה כבר אחריות לעובר, אז נראה אם את מאמינה עד הסוף שאת מטפחת.

לפתע התחילו לתקוף אותי חרדות וסימפטומים של התקופה לפני שהתחלתי לטפח כשסבלתי מהבלוטה: חולשה, קשיי נשימה, כאבי גרון וצוואר עזים והבנתי שכן, יש לי עוד מה לטפח בהיבט הזה. נתקפתי פחד. הגעתי הביתה ושיתפתי את בעלי ועוד מטפחים עמיתים. לכל אחד היו הבנות שונות. רובם אמרו שאני צריכה לדבוק באמונתי ושאם אני מטפחת בפועל, אז לא לפחד, ולדעת שיש מי שדואג לי ולעובר ללא חשש בלב. אך ככל שעבר הזמן, והייתי צריכה להחליט איך לפעול כך גם גברו החששות בלב. הסתובבתי יותר מבולבלת והלב לא נרגע. שיתפתי את חמותי שגם היא מטפחת והיא אמרה לי: "נאוה, תפעלי רק לפי ההבנה והרמה שאת נמצאת בה, גם אם עכשיו זה אומר לקחת כדור, כי זה מבחן שלך ואם תפעלי לא לפי ליבך, אלא לפי הבנות של מטפחים עמיתים, לא תעברי את המבחן שהמאסטר נותן לך. תיפלי שוב ושוב עד שיגיע הרגע בו תהיי מוכנה, מתוך הבנתך, לעבור זאת בעצמך. הבנתי שאני צריכה להרגע, ללמוד את הפא עם לב רגוע וכך גם לפעול, לפי ההבנה והרמה שלי בפא, עם לב שקט וישר. וכאן זאת אני מול הפא וכך ניסיתי בכל זמן שהיה לי ללמוד יותר ולשלוח מחשבות נכונות.

באותה נקודת זמן החלטתי שכרגע אקח את הטיפול בלי פחד. אך ממש ברגע שהתחלתי ליטול את החומר הופיעו תופעות: סחרחורות קשות, נפילות וצמרמורות בכל גופי שבשלב מסוים הקשו מאוד על עבודתי באפוק טיימס ובהצלת יצורים חיים. ידעתי שהגוף שלי כבר טוהר ונוקה ושבעצם עכשיו הכנסתי חומרים זרים לגוף שעבר ניקוי.

בינתיים, כשהייתי צריכה להתייצב אצל הרופאה, הגעתי, חיכיתי בחוץ ולמדתי ג'ואן פאלון. לפתע, התיישבה לידי אישה מבוגרת עם שיער לבן ועיניים תכולות שבחיוך אדיב שאלה אותי: "איך קוראים לך?" ולאחר שעניתי היא אמרה לי: "נאוה, יהיה לך בן והכול יהיה בסדר", חייכה אליי ונעלמה במהירות. בדיוק סיימתי ללמוד הרצאה שישית בג'ואן פאלון ונזכרתי בקטע פא מתוך הפרק "על הלב להיות ישר", שם המורה נותן את הדוגמה על:

"מתרגל שעיקם כמה מחטים בבית החולים. לבסוף התרופה הנוזלית התיזה החוצה והמחט עדיין לא חדרה. הוא הבין :"אה, אני מתרגל, לא אקבל עוד זריקות." רק אז הוא נזכר שאין לו עוד צורך לקבל זריקות. לכן בכל פעם שאתם נתקלים בקשיים שימו לב לנושא הזה."

פתאום הבנתי שאני מטפחת ושאני לא צריכה לדאוג ושיש מי ששומר עליי. כשנכנסתי לחדר הרופאה הייתי מאוד רגועה וכבר לא חששתי. לא משנה מה הרופאה אמרה לי בפגישה היא לא הצליחה להזיז לי את הלב. אחרי שעברתי את כל התהליך, כבר לא היה לי בלב יותר פחד. זכרתי שאני תלמידת דאפא ושיש לי גוף של מטפחת.

בהרצאה שלישית המורה אומר:

"בממדים אחרים לאנשים אין גוף כזה. הם יכולים לרחף ולהפוך להיות גדולים או קטנים. אבל בממד הזה נותנים לאנשים גוף כזה, גוף הבשר ודם שלנו. עם הגוף הזה אדם לא יכול לסבול קור, חום, עייפות או רעב. בכל מקרה הוא סובל. כשאתה חולה אתה סובל. אתה עובר לידה, זִקנה, מחלה ומוות, כך שאתה יכול לשלם את החובות הקארמתיים שלך באמצעות סבל. נותנים לך הזדמנות נוספת לראות אם אתה יכול לחזור, לכן האנשים נפלו לתוך מבוך. אחרי שנפלת לכאן נוצרו עבורך זוג עיניים כדי שלא תוכל לראות ממדים אחרים ואת האמת של החומר. אם תוכל לחזור, הסבל המר ביותר הוא גם היקר ביותר. בטיפוח חזרה בתוך המבוך בהסתמכות על ההתעוררות יש קושי רב, וכך אדם יכול לחזור מהר יותר."

כך המשכתי באמונה שאני מטפחת ושיש מי ששומר עליי ועל העובר ושאין לי יותר ממה לפחד. והמשפט של המורה "הסבל המר ביותר הוא גם היקר ביותר" ליווה אותי לאורך הדרך. הבנתי שהכאב הוא דבר טוב ושאין מה לפחד ממנו. זה עניין של סילוק קארמה מצד אחד ואמונה חזקה מהצד השני. הבנתי גם שזה מה שמבדיל אותי מלהיות אדם רגיל ושזו הדרך שלי לחזור, ושעדיין עליי לסלק הרגלים הקיימים בחיים הרגילים. הרגשתי שאני במבחן של חיים ומוות – האם אני מאמינה בפא עד הסוף. גיליתי שהיה לי פחד, ולכן פניתי לכלים חיצוניים, כך לימדו אותי בבית בו גדלתי כל חיי, שכאשר יש בעיה מטפלים בה בכלים חיצוניים ומדעיים. למשל: הולכים לרופא לוקחים כדור והבעיה נפתרת. לא האמנתי ביכולות שלי להתמודד עם מבחן כזה של חיים ומוות. רציתי לדחות ממני את ההתמודדות, חשבתי שאם זה כבר קשור בעובר אז אני לא מסוגלת. מתוך הרצאה שישית:

"כמתרגל, אם תמיד תחשוב שזו מחלה, אתה למעשה מבקש את זה. אם אתה מבקש מחלה, היא תוכל להידחק לתוך גופך. כמתרגל, רמת השין-שינג שלך צריכה להיות גבוהה. אין עליך לפחד תמיד שזו מחלה, כי הפחד הזה ממחלות גם הוא החזקה, והוא יכול להביא לך בעיות באותה מידה. במהלך הטיפוח-תרגול צריך לסלק קארמה וזה כואב."

ככל שהתקדמתי, הבנתי מבפנים שאני תלמידת דאפא, ואני רוצה להתמודד עם המבחן הזה כמו תלמידת דאפא. הנחתי לגמרי את הדאגה לעובר. הבנתי שאם אני אלך ישר בפא אז הדברים יסתדרו לפי התכנון של המורה.

גם בעודי כותבת עכשיו את ההתנסות, הרגשתי שאני חוזרת לסיטואציה ואף חוויתי ממש חלק מאותם הסימפטומים. כשעשיתי הפסקה מכתיבת ההתנסות נתקפתי סחרחורות, כאב גרון וחולשה. הבנתי מיד שזה מבחן ושאלתי את עצמי האם באמת ניקיתי ממני עד הסוף את הפחד ממחלות ואת הפחד מקושי. התבוננתי וראיתי שהיה בי פחד להתמודד עם ההתנסות האישית שלי, לחזור לכל הסיטואציות הקשות שעברתי ולאמת אותן עם עצמי. גיליתי שכשיש לי אתגרים וקשיים, אני לעתים מוותרת ומתוך הפחד להתמודד אני בורחת לעולם הרגיל, לכיף שלי, לנוחות שלי, וכך במקום לשבת ולסיים את ההתנסות בזמן הקצר שנותר, הלכתי לרקוד ואחר כך לראות סרט. כשקמתי למחרת, למדתי את הפא והבנתי שאם אני בורחת, אני בדיוק כמו אדם רגיל שלא רוצה להתמודד עם הקושי שלו וכמטפחת אני צריכה לראות את הקשיים שלי כהזדמנות יקרת ערך. כשהגעתי בבוקר לעבודה שלי באפוק טיימס, פגשתי מטפח עמית במשרד שגם היה בתהליך כתיבת ההתנסות שלו. שאלתי אותו איך היה לו בסוף השבוע והוא שיתף אותי שהוא היה בבריחה כל סוף השבוע: דווקא לאחר שביקשו ממנו לשבת על ההתנסות. שיתפתי אותו שעברתי את אותו הדבר. הוא נזכר בקטע פא הבא וקראנו אותו יחד. מתוך לימוד הפא בועידת הפא הבינלאומית בניו יורק 2004:

"באשר להחזקות, אם המאסטר היה אומר לך היום להיפטר מההחזקה הזו או ההחזקה ההיא זה יהיה משהו כפוי, וכל שאיפה להיפטר ממנה לא הייתה באה מהלב שלך. ובחלוף הזמן, כשכבר לא תוכל לשאת את זה אחרי שהמאסטר אמר הרבה מהדברים האלה, תחוש תרעומת ותחשוב: "למה שאני אעשה את זה?" אבל כשאתה מבין את הדברים מתוך עקרונות הפא וכשאתה מבין את ההשפעה שיכולה להיות למעשה כזה על הקיום שלך, רק אז אתה באמת משתפר, ורק אז אתה באמת מסוגל לעשות את זה. שום ריסון הבא מבחוץ אינו נובע מתוך הרצון שלך או מתוך שיפור אמיתי מצדך. הגבלה וכפייה לעולם לא יוכלו לשנות מישהו או לגרום לו להשתפר. וברגע שמסירים את ההגבלות, האדם יחזור לאיך שהוא היה קודם, אז זה לא עובד."

לחיי הגיעה גם מתנה גדולה. קיבלתי תינוק עם עיניים קטנות ומחייכות. במקביל עברתי סילוק קארמה רציני לאחר הלידה. באחד מן הימים כשישבתי איתו חוויתי קושי פיזי גדול. ניסיתי לבקש עזרה מהמאסטר. התבוננתי בבני התינוק, על הפשטות, על הטוהר והתום שבו. והוא התבונן בי בחיוך אמיתי, עם אור סביבו. לפתע התמלאתי חום בכל גופי ודמעות הציפו אותי. ראיתי שהוא מסתכל עליי, במבט מלא בתקווה עבורי. באותו הרגע ראיתי את כל תסריט חיי חוזר אחורה וראיתי את עצמי בינקות, עטופת אור סביבי. הסתכלתי עליו והאור המשיך לזרוח. ראיתי את התום שלי כילדה כשהייתי נטולת חומר וכל תסריט חיי רץ לי מול עיניי. ההחזקות שצברתי בעולם הארצי המודרני במהלך השנים, ההרגלים הלא טובים שצברתי. המשכתי לראות את בני מסתכל עליי באור גדול ועם תקווה גדולה בעיניו. באותו רגע הבנתי יותר מכול, שהטיפוח שלי קשור במישרין לקיום שלי ושל בני ולישויות של העולם שלי בממדים אחרים, ושיש לי אחריות גדולה. הרגשתי שהמאסטר הרחום כאן ודרך התינוק שלי מביט בי עם תקווה גדולה בעיניו. מראה לי את הדרך. הבנתי שאני מסוגלת לסלק את הקארמה הזו ואת ההחזקות שצברתי שנהפכו לחומר במשך השנים. ראיתי שוב מול עיניי את המשפט של המאסטר: "בטיפוח חזרה בתוך המבוך בהסתמכות על ההתעוררות יש קושי רב, וכך אדם יכול לחזור מהר יותר". מיד לאחר מכן שלחתי מחשבות נכונות והקושי הפיזי שחוויתי התפוגג. הרגשתי שהמאסטר איתי, דוחף אותי להמשיך לרוץ ולממש את המשימות האדירות שלי.

אני רוצה להודות למאסטר הרחום,

רוצה להודות לבעלי, שבלי תמיכתו כנראה לא הייתי מסיימת את הכתיבה. ושלאורך כל הדרך מצביע לי על דברים שאני צריכה לשים לב אליהם בטיפוח בכל תחומי החיים. מבקשת שתמשיך להצביע לי על החסרות שלי.

תודה למטפחים עמיתים מהארץ, לאלה שעובדים איתי יום יום באפוק טיימס אני מבקשת שתצביעו לי על החסרות,

ותודה למטפח עמית שתמך ולחץ, אבל בעדינות, ודאג שלא אוותר לעצמי בכתיבת ההתנסות הזו.