בזמן "תקופת האביב והסתיו", לאחר 19 שנות גלות קשות, הנסיך צ'ונג אֵר הפך לדוכס וֶון של ג'ין. הוא פרע את חובו לאלו שעזרו לו ונשארו עימו בזמן הקשיים ופיצה אותם. פרס ההצטיינות הראשון הוענק לאלו שהלכו אחריו לגלות. הפרס השני הוענק לאלו שהציעו לו עזרה, והפרס השלישי ניתן לאלה שקידמו את פניו בברכה בשובו מהגלות.

בצו גם נאמר: "אם מישהו נשכח, אנא צעד קדימה".

ג'יֶה דזי-טווי (Jie Zitui), חסיד נאמן של הדוכס, לא הלך לקבל את הפרס למרות שהוא תמיד היה לצידו של הנסיך, ואף פרס חלק מבשר רגלו כדי להכין מרק בשר לנסיך כשמזון לא היה בנמצא באותם ימים קשים. כשאנשים שאלו אותו מדוע הוא סירב לבקש את הפרס, הוא ענה: "לדוכס צ'יאן היו תשעה בנים, והנסיך צ'ונג אר היה הכשיר ביותר. זהו רצון השמים שהוא נעשה שליט. אך אנשים מסוימים טועים לחשוב שזו תוצאה של כישרונם והצטיינותם".

"אדם נחשב לגנב כשהוא גונב דברים מאחרים. בשבילי, זה אף מביש יותר לבקש גמול מהדוכס, כי זה לא שונה מלקחת קרדיט על מה שנעשה על ידי אחרים. איך אני יכול בכלל לקחת קרדיט על רצון השמים? עדיף לי להכין נעלים מקש למשך שארית חיי מאשר ללכת לבקש פרסים כאלו".

מאוחר יותר לקח עימו ג'יה דזי-טווי את אימו והם חיו בפרישות על הר.

הוא זכה בכבוד לא רק על יושרו, אלא חשוב יותר, על אמונתו בשמים.

כל דבר בעולם האנושי מתגלה בהתאם לרצון האלוהי

כמטפחים, עלינו להבין באופן ברור אפילו יותר את העיקרון של:

"הטיפוח תלוי באדם עצמו ואילו הגונג תלוי במאסטר." ("ג'ואן פאלון", הרצאה ראשונה)

כל מה שאנחנו משיגים בטיפוח מגיע מהפא ומהחמלה ללא גבול של המאסטר הנכבד שלנו. מתרגלי דאפא לוקחים חלק בפרויקטים שונים של אימות הפא, וכשאנו פועלים היטב, אנו נוטים לפתח החזקות לקנאה ולרושם. לעולם לא נדע כמה המאסטר נתן לנו ובשקט הגן עלינו. לכן אנו צריכים תמיד להיות צנועים ואסירי תודה ולעולם לא לקחת קרדיט למה שנעשה בידי אחרים – לעולם אין עלינו להחשיב את הכוח העצום של המאסטר ושל הפא כיכולת אישית שלנו.

שמתי לב לכמה החזקות אנושיות הקיימות בין מתרגלים עמיתים, ולאחר שיתוף עם אחרים על הנושא של "לקחת קרדיט על מה שנעשה בידי אחרים", הבנתי שזה לא מקרי ששמעתי וראיתי החזקות כאלו. יש גם משהו שאני צריך להתעורר אליו יותר ולתקן את עצמי.

יש הרבה מאמרים שפורסמו באתר מינג הווי בנושא הזה; אך עדיין אני מרגיש שעוד לא השגנו הבנה בהירה לגבי זה.

באמצעות לימוד הפא וקריאה של מאמרי התנסויות, הגעתי להבנה שהאדם נברא על ידי האלוהי, ושהאלוהי גם שולט בכל דבר בעולם האנושי. רק כשאנחנו נענים לרצון האלוהי, נתוגמל ביכולת וחוכמה והאלוהויות יעזרו לנו להצליח. אם מישהו הולך נגד רצון האלוהי, הוא יכשל בסופו של דבר. יש משפט מהזמנים העתיקים שאומר: "האדם מציע, האלוהים מחליט".

מכיוון שכל הישגיו של אדם תלויים ברצון האלוהי, כל יהירות ושבח עצמי אינם אלא לקיחת קרדיט על מה שאחרים עשו. זה להציב את עצמך מעל האלוהי ולאמת את עצמך במקום את הדאפא.

ההתנהגות של לקחת קרדיט על מה שאחרים עשו

להתרברב על מה שעושים בשביל הדאפא או בשביל מתרגלים עמיתים, בכוונה או לא בכוונה, זה באמת די מסוכן.

המכשול העיקרי שעדיין מונע מאיתנו להתגבש לגוף אחד זו ההחזקה האנושית שלנו לאמת את עצמנו, ובגלל שאנו לא יכולים לוותר על ה"עצמי", אנו מפלים לרעה אחד את השני.

הדברים הבאים הם חלק מההחזקות שלי ואלו שהבחנתי בהן בין מתרגלים עמיתים:

1. לשמור תיעוד של מאמרים שפורסמו שכתבתי או ערכתי, ולחשוב שהם נכתבו או נערכו על ידי ושלפיכך היה לי תפקיד חשוב. לשמור רשימה של אנשים שעזרתי להם לפרוש מהמק"ס והארגונים המסונפים לה, ולחשוב שאני עזרתי להם, אז הם הוצלו על ידי.

2. להזכיר לעיתים קרובות לאחרים מה שעשיתי למען הדאפא ולמען מתרגלים עמיתים, או איזה פרויקטים הוקמו על ידי, או אילו מתרגלים באיזה איזור נעזרו בי.

3. כשאני רואה שמתרגלים עמיתים השתפרו ונמצאים במצב טיפוח טוב יותר, אני חושב שזה בגלל שהם למדו אתי לעתים קרובות את הפא ושיתפו אתי. כשדברים לא הלכו טוב וקרו דברים, חשבתי שזה בגלל שהם לא הקשיבו לי ולא ידעו להסתכל פנימה, או ש"הם אלו שלא התייחסו אליי".

4. כשאני מציב את עצמי מעל אחרים, אני תמיד מרגיש שאני זה ש"מכוון" אותם ושעזרתי להם להשתפר; אני זה שעזר להם להבין את החשיבות של לימוד הפא ואיך להסתכל פנימה וכו'. לעתים קרובות אני נשמע כאילו זה בגללי שהמתרגלים המקומיים באזור שלנו הגיעו להישגים כאלו או אחרים, ואם לא אני, אז…

כשמתרגלים עמיתים מצביעים על הבעיות שלי, אני מנסה להסוות אותן ואומר: "זה לא מה שאתה חושב. אתה לא יודע מה המצב…

למעשה, כשמתרגלים עמיתים משבחים אותי עם לב אנושי, זה משמש כאזהרה ועלינו לתקן את מה שאינו ישר בתוכנו. אך לעתים תכופות מדי נכשלתי להבין זאת וחשתי די מרוצה בתוכי…

5. כשראיתי אימות עצמי בין מתרגלים, נכשלתי בלהבחין בזה ולבדוק פנימה, ולפעמים זרמתי עם זה. כשכמה מתרגלים התחילו להעריץ מישהו ולהיתלות בו, חשבתי גם אני שהוא באמת מאפשר לנו להשתפר, ושהוא זה שעזר לנו לפתור את הבעיה המהותית; הוא זה שעזר לנו להשתנות…

למעשה הכול תוכנן לפרטי פרטים על ידי המאסטר והפא. המתרגל הזה הוא רק מטפח וגם לו יש החזקות אנושיות שעליו לוותר עליהן. הדרך שאנחנו מתייחסים אליו רק תגדיל את ההחזקות שלו או אפילו תדחוף אותו אל גבול הסכנה.

6. עלינו להיות צלולים לגבי כל מחשבה. לדוגמה, כששמעתי מישהו אומר: "לאחר שהגעתי לשם, כולם השתנו (לטובה)", חשבתי: איך הם יכולים להשתנות בגללך? אני יודע שמתרגל הלך לשם כמה פעמים ומתרגל אחר גם השקיע מאמץ רב. חוץ מזה, זה הודות להשקעה הרבה והנחישות שלהם וגם לעזרה של המחשבות הנכונות של הגוף האחד שהם השתנו. איך זה יכול להיות בגלל המצוינות שלך?

בעבר לא הבנתי שהמחשבה הזאת שגויה, אבל עכשיו אני מבין שגם אני נלכדתי במנטליות של לנסות להבין מי "לוקח קרדיט על מה שאחרים עשו" ו"מי צודק ומי טועה", ונכשלתי לזקוף את השיפור שלנו לטובת המאסטר והפא. כל מה שיש לנו ניתן לנו על ידי המאסטר והפא, ואם לא המאסטר והפא, לא היה לנו כלום, אפילו לא את חיינו. איך אנו יכולים לדבר על ה"מצוינות" שלנו?

לוותר על החזקות אנושיות

אנו חייבים הכול למאסטר ולטוּב רב העוצמה של הדאפא. לא משנה כמה טוב אנו פועלים, אנו רק עושים את מה שעלינו לעשות. במילים אחרות: זו חובתנו לפעול היטב, ואם נכשל לפעול היטב, אז אנחנו מזניחים את חובתנו.

לפעמים, כשאנחנו נכשלים בוויתור על ההחזקות האנושיות שלנו, אנו גורמים להפרעות מסוימות ולחוסר הרמוניה בגוף המתרגלים וגורמים צרות למאסטר. אני ממש מתבייש בכל פעם שאני חושב על זה. מעתה ברצוני רק לנצל את מיטב זמני לטפח ברצינות ואף פעם לא להעז להתרברב יותר.

עלינו להיות צנועים ולעשות ברצינות את מה שאנחנו צריכים לעשות, להיות ערניים ולהמשיך לתקן את מחשבותינו ואת מעשינו, תמיד להציב את המאסטר ואת הפא במקום הראשון ובאמת לכבד את המאסטר שלנו ואת הפא. זו גם חובתנו כמטפחי דאפא.

אנא הצביעו בחמלה על כל דבר שאינו הולם בשיתוף הזה.