שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השלוש עשרה לשיתוף התנסויות בישראל
ברכות למאסטר, ברכות לתלמידי הדאפא,

במאי 2013 הייתי כבר שנתיים וחצי בתפקידי כמנכ"ל אפוק טיימס ישראל. כארגון עשינו דרך מסוימת, היה מוצר שנראה די טוב והצלחנו למכור מודעות בהיקף גדול יותר מאשר בעבר, אולם היינו רחוקים מאד מלהיות עסק יציב ומשפיע.

הפסקנו לקבל תרומות ממתרגלים בשנת 2012 ובמקום זה לקחנו הלוואות כדי לקיים את העסק, צברנו חובות וכמעט כולם עבדו בהתנדבות. לא ידענו איך להמשיך, האם עלינו לעצור את הפעילות כי היא לא רווחית או לנסות למצוא דרך להתקדם.

נסעתי לוועידת הפא עם הבנה ששם אקבל תשובות לשאלות שלי. לאחר וועידת הפא נפגשתי עם נשיא החברה. הוא התרשם מהמוצר שלנו ועודד אותנו לחזור ארצה ולהגדיל את ההשקעה במוצר ולהביא אותו בהקדם להיות מצליח מאוד.

הבנתי שעליי להפסיק לפחד וללכת עם מה שאני מאמין בו עד הסוף. הרבה פעמים בטיפוח הרגשתי שההבנות שלי, לגבי מה נכון לעשות, שונות ממה שמקובל, ותמיד היה לי פחד ללכת עם ההבנות שלי עד הסוף. הפגישה הזו עזרה לי להבין שאני צריך ללכת עם האמת שלי עד הסוף. שיתפתי על הנושא בהרחבה בוועידת הפא בישראל בשנת 2013.

חזרתי ארצה עם ההבנה שעליי למכור את העסק הפרטי שלי ולהתמסר לאפוק טיימס בלבד ולהשקיע כסף אישי שלי ושל אשתי במגזין כדי לגייס עובדים במשרה מלאה ולהרים את העסק.

כאשר חזרתי התחלתי במשימה. השקעתי את מרבית חסכונותינו במגזין, התחלנו לשלם משכורות לרוב העובדים, שחררנו עובדים שלא התאימו וגיבשנו צוות מקצועי ומסור. במקביל התחלנו להיעזר באנשי מקצוע מכל התחומים. במיוחד עם חברה אחת שעוסקת בבניית זהות ושפה לעסקים.

בעבר כבר נפגשתי עם החברה, מנהלת השיווק של המגזין שהיא גם אשתי הפגישה ביננו, הייתה לי תחושה שאנחנו צריכים לעבוד איתם, אולם היה לי מעצור מלהתחיל לעבוד איתם. הייתה לי הבנה שאנשים רגילים לא יוכלו לעזור לחברה שהקימו תלמידי דאפא. אולם לאחר החזרה מניו יורק התעוררתי לכך שההבנה הזו הייתה הבנה לא נכונה, ושהיה בה חוסר אמונה בפא. הפא הגדול לא מפחד מאנשים רגילים, יש בו החכמה הנדרשת לאזן הכול. בהרצאה שמינית, המנטליות של קורת הרוח המורה לימד:

"חלק ניכר משיטת התרגול שלנו הוא טיפוח-תרגול בחברה של האנשים הרגילים, כך שאין עליך להרחיק את עצמך מהחברה של האנשים הרגילים ואתה צריך לטפח ולתרגל בדעה צלולה. היחסים בין אדם לאדם צריכים להישאר נורמליים. כמובן, יש לך רמת שין-שינג גבוהה מאוד ומנטליות נכונה, אתה תשפר את השין-שינג שלך ואת הרמה שלך עצמך, לא תבצע מעשים רעים ותעשה מעשים טובים – זה יתבטא רק באופן זה."

הבנתי שאין מניעה לעבוד עם אנשים רגילים ושהם ירגישו את הלב הטוב שלנו וירצו לעזור. העבודה עם החברה הזו הייתה משמעותית מאוד. הם ליוו אותנו במשך חצי שנה ועשו זאת בערך במחצית מהמחיר שהם לוקחים לחברות אחרות. לאורך כל הדרך הם עזרנו לנו כל כך הרבה, הם הרבו לומר שזה אחד הפרויקטים שהם הכי גאים בו בקריירה שלהם. גם אחרי שסיימו איתם את החוזה, הם המשיכו לעזור ולתרום ללא תמורה מתוך ליבם והרגישו גאווה גדולה בתרומת למגזין. אני בטוח שהם בחרו עתיד מזהיר לעצמם וליצורים החיים שקשורים עימם.

העבודה עם החברה הזו, במקביל לתהליכים שעברנו במגזין הביאה לפריצת דרך משמעותית, הן באיכות המוצר, והן בפעילות העסקית שלנו. מכרנו מנויים והגדלנו את מכירת הפרסומות קיבלנו תגובות טובות, אולם הייתה לנו בעיה בגדולה ביכולת הניהול של אפוק טיימס. לא הייתה מערכת ניהול כספים מסודרת ולא היו דוחות בסיסיים המאפשרים לעסק לדעת את מצבו הכלכלי האמיתי. לכן התחלנו להשקיע הרבה מאוד זמן ואנרגיה בבניית מערכות כאלו, אולם עד שהם התייצבו לקח כמה חודשים טובים.

בו בזמן ניסיתי כאמור למכור את החברה המשפחתית שניהלתי. לאחר כמה חודשים של ניסיונות הגענו למסקנה שבמצב הנוכחי של החברה לא ניתן למכור אותה בצורה שתהיה משתלמת כלכלית. הבנתי שלא אוכל למלא את התפקיד של מנכ"ל אפוק טיימס במשרה מלאה בעתיד הנראה לעין.

ברבעון הראשון של שנת 2014, הצלחנו סוף סוף לייצר דוחות ברורים של העסק. המצב לא היה טוב כלכלית, למרות פריצת הדרך בהרבה חזיתות, עלויות השכר ועלויות השיווק הביאו אותנו למצב של הפסדים רבים. במקביל היכולת שלי להמשיך להשקיע כספים אישיים באפוק טיימס כמעט ונגמרה.

אמנם הצלחנו לפרוץ דרך בהרבה תחומים: באיכות המוצר, במכירת מנויים, בהרצאות ובאירועי תוכן, אולם הכספים שנדרשנו להשקיע כדי לייצר את פריצות הדרך הללו היו גדולים יחסית ליכולת ההשקעה שלנו.

המצב הזה שם עליי לחץ גדול מאוד. והרגשתי חוסר אונים גדול. מה שהיה קשה יותר מחוסר האונים הייתה הבדידות. הרגשתי כל כך לבד, הרגשתי שאף אחד לא הצליח להבין בדיוק את המצב שלי. הרגשתי שהעובדים והמנהלים של האפוק טיימס לא מבינים את הלחץ שיש עליי וגם לא עמיתי לטיפוח. הייתי שרוי בחרדה ממשית – מה אני אעשה כאשר יגמר הכסף? איך אוכל לשלם משכורות לאנשים? מה נעשה עם הספקים?

לאחר ששיתפתי את המצב עם חברי הנהלה לאחד מחברי ההנהלה היה רעיון לבקש עזרה מכל תלמידי הדאפא בישראל. הרעיון הזה נתן לי תקווה רבה. האמנתי שאם נצליח לגייס את כל תלמידי הדאפא בישראל למכור מנויים בהיקף גדול, אז נוכל תוך כמה חודשים לייצב את המגזין.

ביקשנו עזרה מהמתרגלים ומהאגודה והייתה נכונות לעזור לנו, אולם הייתה גם הרבה ביקורת. עם הביקורת היה לי קשה באופן בלתי רגיל. הרגשתי שהיא לוקחת את החרדה שאני שרוי בה והופכת אותה למשהו שפשוט הרוג אותי. הרגשתי לחץ כפי שלא חשתי בחיים. זכורה לי במיוחד חליפת מיילים שהייתה בקבוצה שבה מתרגלים רבים ניסו להצביע על החסרות שלי ושל הנהלת המגזין, על כך שאנחנו מפרידים את עצמנו מהקבוצה, על כך שאנחנו מתנשאים, חושבים את עצמנו וכולי. לא הייתי מסוגלת לקבל את הדברים באותו הרגע והקושי היה בלתי ניתן לנשיאה מבחינתי.

על אף ההתגייסות של מתרגלים והניסיון שלנו לפרוץ דרך, לא הצלחנו לשנות את המצב באופן מהותי. כמה חודשים אחר כך המצב היה כבר על סף פשיטת רגל ולא היה ברור איך נוכל להמשיך.

התכנסנו ביחד, הנהלת המגזין, אגודת הדאפא ועוד מתרגלים בעלי ניסיון בתחום העסקי. הצגתי לכולם את המצב המלא של המגזין בצורה ברורה. והסברתי להם שאנחנו על סף חדלות פירעון. התחלנו לחשוב ביחד מה לעשות.

בנקודה הזו חל אצלי שינוי מהותי. אני חושב שעד לאותו הרגע, החזקתי אצלי את התמונה המלאה. לא משנה כמה שיתפתי ודברתי עם אנשים שונים, באפוק טיימס או מחוצה לא, אף פעם לא באמת שחררתי את כל המידע. מבלי שממש שמתי לב תמיד הצגתי רק חלק מהתמונה. לא היה אף אחד שראה את התמונה המלאה של המגזין עד לאותו הרגע.

שם גיליתי את אחת ההחזקות המשמעותיות ביותר שלי. הצורך בשליטה, הפחד מאובדן שליטה. זה כולל בתוכו גם פחד מקרבה, ופחד משותפות. שחררתי את ההחזקה רק כאשר לא הייתה לי ברירה יותר. היו הרבה אותות אזהרה בדרך אולם לא ממש שמתי לב, רק כאשר התנגשתי בקיר, וכבר לא היה אפשר להמשיך יותר, הייתי חייב לשחרר.

במבט לאחור, מפוקח, אני רואה איך היא הייתה שם כל הזמן. כבר מההתחלה. כאשר החלטתי להשקיע את רוב חסכונותיי במגזין מבלי לשתף משהו בתוכנית. מבלי לשים לב שאין לי ממש תוכנית ברורה. במבט לאחור אני מבין שהיה אפשר לדעת מראש ולהתכונן שנגיע למצב כזה ואולי להיות חסכנים יותר ומחושבים יותר וכך היינו נמנעים מזה. אולם אני לא הייתי מסוגל לעשות את זה אז. הכרתי רק דרך אחת וזו הדרך שפעלתי בה. אני בטוח שאם הייתי משתף יותר אז היה אפשר להתמודד טוב יותר עם הדברים.

אבל עוד דבר שראיתי, זה שגם האנשים סביבי, לא ממש רצו שישתפו אותם. היה להם נוח שיש מישהו שלוקח על עצמו את כל האחריות. היינו צריכים להגיע לסף חדלות פירעון כדי שכולם ישבו לעומק על המצב שלנו וייקחו אחריות.

ואז קרה דבר מדהים.

התחלנו לשבת ביחד ולחשוב במה ניתן לקצץ, ואיך ניתן להגדיל את ההכנסות בטווח זמן קצר. עברנו סעיף סעיף ביחד, ירדנו לעומק של הדברים. עובדים מסוימים ויתרו על השכר שלהם. אנשים נתנו את כל הלב שלהם. הלב שלהם למען הצלת יצורים חיים.

הבנתי עוד דבר. שכאשר לא שיתפתי עד הסוף את כולם, לא אפשרתי לאנשים לתת את כל הלב שלהם. למעשה הפרעתי להם למלא את הנדר שנדרו בעבר.

לאחר שחשבנו על כל מיני רעיונות להתמודד עם המצב. עלתה שאלה חשובה. האם נכון שאני אמשיך בתפקיד?

באותו הזמן, הייתה לי תינוקת בת חצי שנה ועוד 3 ילדים מעט יותר גדולים ועסק נוסף לנהל. הזמן שהיה לי להקדיש לניהול האפוק טיימס בפעול היה מועט מאוד. וראינו שהצעדים שנדרשו לעשות דורשים תשומת לב מלאה של מנהל.

בעבר כבר הצעתי להעביר את התפקיד שלי למישהו שיהיה נוכח במשרה מלאה בתפקיד וזה לא יצא אל הפועל. אולם עכשיו נראה הייתה שהקרקע בשלה. הוחלט להקים דירקטוריון שאעמוד בראשו ואפקח על הפעילות יחד עם אנשים נוספים ואת הניהול השוטף וההובלה של התהליך אעביר למנהל המכירות דאז של המגזין.

לאחר תקופת חפיפה של חודש המנכ"ל החדש נכנס לתפקיד, ובתוך כמה חודשים, המאמצים של כולם השתלמו ואפוק טיימס הגיע לאיזון תקציבי והתייצב.

המצב עוד רחוק מלהיות מושלם. יש עוד הרבה עבודה לפנינו, יש עוד חובות שאפוק טיימס משלם, ואנחנו רחוקים מלמלא את הייעוד הסופי שלנו. אולם בפעם הראשונה, תשע שנים מיום הקמתו, אפוק טיימס פועל בצורה יציבה, מאוזן כלכלית וצומח.

אחרי הסערה

לאחר שסיימתי את תפקיד המנכ"ל, התחילה תקופה מעט יותר רגועה בחיי. בארבע השנים שהייתי מנכ"ל האפוק טיימס, נולדו לי שני ילדים נוספים ונדרשתי בו בעת לנהל את העסק המשפחתי ולנהל חיי משפחה נורמליים. זו הייתה תקופה עמוסה בצורה בלתי רגילה.

הלחץ הנפשי והחרדות שכחו ויכולתי להקדיש יותר זמן למשפחתי, לעסק שלי ולטיפוח שלי.

זה לא שבתקופה שבא הייתי מנכ"ל לא הקדשתי זמן לדברים הללו, אולם כאשר הקדשתי להם זמן הייתי לחוץ מאוד והיה לי מעט מאוד מקום לדברים הללו. לכל בעיה שצצה בכל אחד מהתחומים הללו הגבתי כאילו היא משהו שמפריע לי לעשות את מה שאני צריך לעשות ורק חיפשתי להסיר את ההפרעה מהדרך שלי.

כך אם אחד הילדים דרש תשומת לב מיוחדת, לא באמת הקשבתי לו, לא באמת ניסיתי להבין למה אני נתקל בזה ומה עליי ללמוד מהתמודדות הזו. גם כאשר למדתי את הפא ותרגלתי עשיתי זאת מבלי באמת לפנות ממקום ללמוד את החוק הגדול של היקום אלה בעיקר ממקום שעושה את מה שהוא חייב לעשות.

הכל נעשה מתוך לחץ.

כאשר הלחץ ירד, ראיתי הרבה החסרות שלי. אחת העיקריות שבהן הייתה שלא הבחנתי בין נחישות בעבודה לבין נחישות בטיפוח. הייתי נחוש מאוד להצליח בתפקיד שלי. ובגלל שהתפקיד שלי היה קשור להצלת יצורים חיים, חשבתי כי עצם הנחישות שלי לעשות עבודה טובה ומוצלחת בעבודה היא בעצם גם הנחישות שלי בטיפוח.

אולם לא כך הדבר. נחישות בעבודה דורשת לעשות מאמצים רבים בעבודה, להשקיע שעות רבות בעשייה ובמחשבה על נושאים שונים שקשורים בעבודה. אולם נחישות בטיפוח היא דבר שונה לגמרי. היא קודם כל נחישות ברצון התמידי לחזור לעולם ממנו באתי והרצון לחזור להיות חלק מתכונת היקום אמת-חמלה-סובלנות.

אלו שני דברים שונים. להיות נחוש להצליח בעבודה לא יכול להשפיע על החזרה למקור, אולם להיות נחוש בחזרה למקור בהחלט יכול להשפיע על העבודה שנעשה.

לשאוף לחזור למקור דורש מאתנו לרצות להיות טובי לב, נדיבים, סבלניים, ומכילים. בעוד לרצות להצליח בעבודה לעיתים רבות לקח אותי למקום של לחץ, כעס, תסכול וחרדה.

ההחסרה בהבנה שלי הייתה שחשבתי שהיות שאני צריך להגשים את הנדר שלי ולעזור למורה להציל יצורים חיים באמצעות האפוק טיימס, הייתי נחוש לעשות עבודה טובה באפוק טיימס, ואם אני נחוש בלהצליח בעבודתי באפוק טיימס אז אני גם נחוש בטיפוח.

בלימוד הפא בניו יורק 2015 המורה לימוד:

"כמובן, עליכם לעשות היטב את הטיפוח האישי כדי שתוכלו לעשות היטב את הדברים האלה. אז זה אומר שהטיפוח הוא דבר בסיסי עבור כל אחד ואחד מכם. בכל פרויקט שמיועד להציל אנשים, אם אתה סוטה מהטיפוח אז תגלה שאתה נעשה יותר ויותר כמו לא-מטפח, ואתה נוטה לחשוב על עניינים ולעשות דברים בצורה שהיא יותר ויותר רגילה. אבל אם תוכל להישאר בפא לכל אורך הדרך, ולא להרפות בטיפוח האישי שלך באף נקודה, אז תגלה שכל מה שאתה עושה באמת הולם מטפח. זה פשוט חיוני כדי שתלמיד דאפא ישלים את המשימה שלו, וזה מה שמבטיח את זה ברמה יסודית. אז אתה לא יכול לסטות מהפא, ואתה לא יכול באף נקודה להרפות בטיפוח של עצמך. כן, תלמידי דאפא רבים מחוץ לסין עסוקים בפרויקטים. ואם אתם רוצים לעשות עבודה טובה בפרויקטים האלו ולהפוך אותם לאפקטיביים בהצלת אנשים, אז אתם צריכים לעשות אותם טוב יותר, להשקיע בהם יותר את לבכם, ולהשקיע בהם יותר זמן. כיוון שכך, אולי נראה שאין זמן לטיפוח של עצמכם. אבל לא משנה מה, כולכם עדיין צריכים להקצות זמן לטיפוח וללימוד הפא."

כאשר בחנתי את עצמי ראיתי כי אמנם עשיתי דברים של תלמיד דאפא בתפקידי כמנכ"ל אפוק טיימס. לרוב הקפדתי ללמוד את הפא ולתרגל ולשלוח מחשבות וגם בחנתי פנימה, אבל כאשר בחנתי פנימה לא אפשרתי לעצמי לבחון לעומק את הדברים. הבחינה הייתה כזו שבעיקר מנסה לפתור את הבעיה שאני מתמודד מולה, או כזו שמנסה לצאת ידי חובה. לא כזו שממש רוצה לשנות את הטבע הלא טוב שלי ולשחרר את ההחזקות.

בלימוד הפא בניו יורק המורה לימד:

"יש אנשים שנראה שהם מתקדמים די במרץ בטיפוח שלהם, לומדים את הפא ועושים את התרגילים, אבל הם לא מסתכלים פנימה. אבל אם אתה לא מסתכל פנימה, חשוב על זה, האם במקרה כזה אתה לא אדם רגיל? "

כאשר סיימתי את תפקידי והתבוננתי מהצד על אנשים שהיו בתפקידים שכללו הרבה עשייה גם באפוק טיימס וגם בפרויקטים אחרים, פתאום ראיתי מהצד את החשיבות הרבה שהם נותנים לעשייה. הכול נראה דחוף וחשוב ורציני. הם הרבה פעמים לחוצים ומתוחים, לעתים גם כועסים. הם עסוקים מאוד ואין להם פנאי.

נזכרתי בכל הפעמים בהם מתרגלים עמיתים ניסו להצביע בפניי על החסרות דומות שלי. אמרו לי שאני חושב את עצמי, שאני מתנשא, שמרגישים לא נוח לידי. וכמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי לראות על מה הם מדברים. "אני פשוט עושה את העבודה שלי" זה מה שהייתי אומר לעצמי. "הם פשוט לא מבינים כמה זה מורכב", "אין מה לעשות זה פשוט חשוב מדי/לחוץ מדי", כל אלו היו תירוצים שבאמצעותם אפשרתי לעצמי להיות לא נחמד מספיק, לא מתחשב מספיק ולא רחב לב מספיק.

יום אחד למדתי את ההרצאה השנייה ב"ג'ואן פאלון" וכאשר הגעתי לתת הפרק של הנושא של הרדיפה אחרי דברים פתאום משפט אחד תפס את עיני:

"יש אנשים שרוצים להאזין לכמה תיאוריות"

מתוך הקטע:

"אנשים רבים נכנסו לשדה הטיפוח שלנו עם החזקה של רדיפה אחרי דברים. יש אנשים שרוצים להשיג יכולות על-טבעיות, יש אנשים שרוצים להאזין לכמה תיאוריות, יש אנשים שרוצים שמחלותיהם יתרפאו, יש גם אנשים שרוצים לבוא כדי לקבל פאלון. יש כל מיני סוגים של מנטליות. "

קראתי את הקטע הזה כל כך הרבה פעמים, ולא נתתי משמעות מיוחדת למשפט הזה. אבל בפעם הזו פתאום הבנתי שהמאסטר מדבר עליי. המנטליות הראשונה שלי במפגשים עם הדאפא, בין אם כאשר הגעתי להדגמת התרגילים או כאשר לקחתי לידי בפעם הראשונה את הספר, הייתה מנטליות של: "בוא נשמע רעיונות חדשים".

אף פעם לא חשבתי שבגישה הזו יש מנטליות של רדיפה. הרצון לשמוע דברים נראה שקול ומתון, הוא לא רדיפה. אולם המורה מלמד אותנו שכן. למה? ראיתי על עצמי שבגישה הזו יש רצון לקבל משהו מהפא. הדרך הנכונה שתלמיד ייגש לפא כה גדול היא בצניעות גדולה ובהכנעה. לא מתוך רצון לקבל משהו. ראיתי כי המנטליות הזו היא החסרה גדולה מאד שעליי לטפל בה, באמת לתת את הלב ולטפח בענווה. ומאז אני מנסה לעמוד בזה.

תודה לעמיתיי לטיפוח על השותפות ותודה למאסטר על החמלה האין סופית, מקוה להיות ראוי להצלה.