אני מתביישת לומר שתמיד פחדתי מהכאב כשעשיתי את מדיטציית הישיבה. כבר למעלה מעשור עבר מאז שהתחלתי לתרגל פאלון דאפא, אבל רק פעמים ספורות, כשהייתי במצב תודעתי טוב מאד, סיימתי את 60 הדקות של המדיטציה. לרוב רגליי כאבו כל כך, שיכולתי לשבת במדיטציה רק 30 עד 40 דקות.

נעשיתי נחושה לסיים את המדיטציה

החלטתי לעשות פריצת דרך יום אחד – הייתי נחושה לשבת במדיטציה למשך 60 דקות! הפעלתי את המוסיקה ושילבתי את רגליי. תוך 15 דקות רגליי התחילו לעקצץ, ותוך 25 דקות נעשו רדומות מאד. במהרה הן התחילו לכאוב, ועלו בי מחשבות להפסיק. ידעתי שהמחשבות האלו לא שלי, והחלטתי להמשיך.

לאחר 40 דקות הכאב הפך לייסורים. זה כאב כל כך שפקחתי את עיניי והתחלתי לספור את השניות. המשכתי להחזיק את עצמי וחשבתי: ״אני מתרגלת פאלון דאפא, ואני מתכוונת להמשיך עד הסוף.״ ומנגד צצה מחשבה אחרת: ״הצלחתי די טוב היום. עליי להפסיק עכשיו, או שזה ייעשה כואב מדי״.

התחלתי להזיע בכמויות מהכאב, אבל לא רציתי להפסיק כפי שבדרך כלל הפסקתי. הפעם הייתי נחושה להמשיך.

כדי לשחרר את הכאב ולא להתמקד בו, התחלתי לשנן את ״לון יו״ מתוך הספר ״ג׳ואן פאלון״. אבל הכאב החמיר וחשבתי שאני עומדת למות. מהר שללתי את המחשבות האלו ואמרתי ״אני מתרגלת, ואני לא אמות מהכאב, אבל הקארמה שלי תמות״. הכאב פחת מעט והמשכתי לשנן את ״לון יו״.

כשהמוסיקה הגיעה ל-8 דקות לפני הסוף, "קארמת המחשבה" שלי התחננה שאתיר את רגליי. בגדיי כבר היו ספוגים בזיעה, ורגלי התכווצו ורעדו מרוב כאב. בקושי נשמתי ולא יכולתי ליישר את גבי. התחלתי להתנשף וחשבתי: ״אני לא איכנע, אני אשא את זה עד הסוף. הפעם, אני הולכת לסלק אותך, קארמה!״

המשכתי לשנן את ״לון יו״ עד שהמוסיקה נפסקה, ואני אפילו לא יכולה לזכור איך התרתי את רגליי. פלטתי נשימה עמוקה ונאנחתי: ״אני עוד בחיים!״

אני יכולה לשאת את הכאב עכשיו

במהלך היומיים הבאים, נשארתי נחושה וסיימתי את המדיטציה של 60 הדקות. ביום הרביעי זה נעשה קל יותר, אם כי עדיין כאב לי, וכאשר אחרי 40 דקות זה נעשה כואב מדי, שיננתי את ״לון יו״.

עברו מעט יותר משבועיים עכשיו, ואני משננת את ״לון יו״ כאשר רגליי מתחילות לכאוב אחרי 50 דקות.

אני מקוה שתכונת ההארה שלי השתפרה, כי הייתי אמורה להתגבר על המכשול הזה כבר מזמן!