חליתי כאשר הייתי צעירה, ומאז הלכתי לרופאים רבים והייתי תחת טיפול תרופתי במשך מספר שנים רב. שום דבר לא עבד, וכתוצאה מכך, בסופו של דבר איבדתי את האמון שלי ברופאים ותרופות. בסוף 1992, המצב הבריאותי שלי החמיר בצורה פתאומית. המשפחה שלי הטיסה אותי לבייג'ינג, כדי לפגוש הילר של צ'יגונג. אבל גם לאחר מספר טיפולים רב, הבריאות שלי לא השתפרה באופן משמעותי. ביולי 1993, ראיתי ספר ששמו היה פאלון גונג על מדף של חבר. לקחתי אותו ורפרפתי בו. בספר, אמרו שפאלון יישתל בבטן התחתונה של מתרגלים. הייתי המומה, בגלל שאף אחד אף פעם לא הצליח להסביר את המקור האמיתי של החיים, אבל המייסד של הפאלון גונג יכול ליצור אובייקט חי. דבר שכזה פשוט לא היה נתפס! הרגשתי שחייב להיות כאן משהו, חשבתי שיש כאן משהו, הסקתי כי פאלון בבטן התחתונה יכול לרפא את מחלותיי. מיהרתי וביקשתי מחבר לעזור לי למצוא היכן אוכל ללמוד פאלון גונג.

ב-25 ביולי 1993, השתתפתי בשיעור ה-11 שהמורה נתן בבייג'ינג. זה היה הרגע שבו התחלתי את דרך הטיפוח שלי.

אות כבוד מתערוכת הבריאות ב-1993

השיעור ה-11 בבייג'ינג נערך באודיטוריום באוניברסיטת הביטחון הציבורית של בייג'ינג. הייתי מרותקת בהרצאה הראשונה שבה המורה דיבר על התקופה הפריהיסטורית; הקשבתי בכל ליבי ומצאתי את התכנים מדהימים. נולדתי ב-1948, וכמתבגרת, הדור שלי חווה את המהפכה התרבותית הגדולה מיד ראשונה. מהשיעורים המרירים שנלמדו אז, למדנו לחשוב בעצמנו במקום ללכת בצורה עיוורת אחרי אחרים. למרות ההבנה הזו, תמיד הייתי מדוכאת בעולם המבלבל הזה. לא ידעתי איזה סוג של סטנדרט הייתי צריכה להפעיל כשאני שופטת אחרים ואת עצמי. אהבתי לקרוא מגזינים בנושאי מסתורין בזמני החופש, וחשבתי הרבה על דברים שהיו מעבר לחיי היומיום שלנו.

ביום הראשון של ההרצאה, למדתי והבנתי הרבה. נותרתי מאוד מרוגשת. עם ההשתתפות הקבועה בהרצאות, הרגשתי טוב יותר ויותר. וכתוצאה מכך, החלטתי לקחת את הקורס שוב. השיעור ה-12 שניתן בבייג'ינג נערך בחברה מקומית באיזו וו-קא-סונג. לאחר שהשתתפתי במספר הרצאות, קיבלתי חום, והחזה שלי כאב כשהשתעלתי. אפילו לא דיברתי. מתרגלים ותיקים אמרו לי, "אנא נסי להגיע להרצאות לא משנה כמה חולה את." לאחר שלושה או ארבעה ימים, החום נעלם מגופי לפתע, ובאותו זמן הבנתי כי חלק מחומר כלשהו הוסר מגופי. יותר מאוחר השתתפתי בקורס השלושה-עשר שנערך בבייג'ינג, בבית החרושת למכוניות 2-7. לאחר שלוש ההרצאות הללו, לא נזדקקתי עוד לעוזרת בית מאחר ויכלתי סוף-סוף לדאוג לעצמי.

קורס לאחר קורס, הקשבתי להרצאות המורה. כל הדברים שהמורה דיבר עליהם היו חדשים לי. השאלה הייתה, האם אאמין בהם או לא?

איש אמר לאישתו, "אני אתחיל לתרגל פאלון דאפא אם על ביצה תגדל ידית." ביום למחרת, אחת מהתרנגולות שלהם הטילה ביצה עם ידית

מאחר והחיים קצרים והחוויות של כל אדם הן מוגבלות, זה בלתי אפשרי לנסות ולהוכיח או לחוות הכל בעצמך. לכן החלטתי שאני צריכה להתבונן מקרוב במורה, כי אם הוא אמין, אזי הדברים שהוא מדבר עליהם חייבים להיות נכונים. התחלתי להתבונן במורה, ובכלל זה כל הבעה שלו, חיוך וכל מעשה קטן. יום אחד לאחר הרצאה במהלך הקורס ה-12 בבייג'ינג, לקחתי רכבת תחתית הביתה. כשחיכיתי לרכבת בתחנת וו-קא-סונג, ראיתי את המורה מגיע, עם בני משפחתו ומתרגל נוסף. הם נשאו את קופסאות האוכל שלהם. כאשר הרכבת הגיעה, אנשים דחפו לכיוון הדלת, כשהם דוחפים אחד את השני. עם זאת, המורה לא מיהר בכלל. הוא נתן לאחרים ללכת ראשונים והיה כמעט האחרון שנכנס. שמתי לב שעד שהוא הגיע לרכבת, היו רק מושב או שניים פנויים. כך שהמורה יכל לתפוס מושב אם הוא היה קצת ממהר. אבל הוא פשוט עמד, וזה נראה כאילו הוא לא הבחין במצב. בטווח של מספר שניות, כל האנשים תפסו את מושבם. בסופו של דבר, הוא היה קרוב לוודאי היחידי ברכבת שעמד.

מה שקרה פשוט נגע בליבי עמוקות. הרגשתי שהוא שונה מאיתנו, וחשבתי לעצמי איך הוא מתמודד עם דברים בעולם הזה. לבסוף הגעתי למסקנה, שהוא פשוט צדיק . כמה צדיק הוא היה! לא היה לו דבר להסתיר; כל הדברים שלו אמיתיים. במהלך הקורסים, הוא תמיד התחיל את ההרצאות בדיוק בזמן. הוא אף פעם לא דיבר בצורה עקיפה אלא דיבר תמיד לעניין.

המורה ניקה את גופינו בכל קורס, והמצב הבריאותי של מתרגלים רבים השתפר בצורה דרמטית. זה היה פשוט יוצא דופן. במהלך הקורסים, היו אנשים שהחלימו ממחלות שעינו אותם במשך כל חייהם. הייתי כה שמחה על השיפור בבריאותי, ויותר מכך, הייתי כה מאושרת מהרגשת האושר שחשתי. בכל חיי מעולם לא הייתי כה שמחה. הכל היה כה ברור. המתרגלים, לא משנה אם היו מקרוב או מרחוק או שהיו עשירים או עניים, לכולם הייתה אותה מחשבה למרות שלא הכרנו אחד את השני: כולנו הקשבנו למורה ורצינו לתרגל בעצמנו. אחרי כל הרצאה, לא רצינו אפילו ללכת הביתה. כשהייתי לבדי, לא יכולתי להפסיק לשאול את עצמי, "מדוע כל זה כל כך נוגע לליבי?" מאוחר יותר הבנתי שהמורה, וכל הדברים שהוא דיבר עליהם, נגעו במשהו עמוק בליבי, משהו שהוא "אמיתות". המורה הוא כה אציל, נקי ובלתי ניתן להריסה. כל זה פשוט נגע עמוקות בליבי.

המורה מרצה בקורס השני בעיר וו-האן, בפרובינציית הא-ביי, במרץ 1993

הקורס שלאחר הקורס ה-13 בבייג'ינג נערך בעיר וו-האן. רציתי ללכת, אבל היה לי קשה לנסוע בעצמי. למרות שהבריאות שלי השתפרה רבות, הייתי חולה כל כך הרבה זמן, שהייתי עדיין חלשה מידי מכדי אפילו להרים בקבוק תרמוס. אבל מאוד רציתי ללכת. עודדתי את עצמי, ולבסוף עזבתי לעיר וו-האן ברכבת. המיטה שלי הייתה מהמיטות העליונות בקרון השינה, והיה קשה לי לטפס עד לשם. ממש באותו הרגע, בחור צעיר שהמיטה שלו הייתה התחתונה אמר לי "את רוצה לישון במיטה התחתונה?" מאוד הודיתי לו על העזרה שלו. וכך, כשהגעתי ליעדי, תחנת האן-או, מישהו עזר לי עם חפצי. הרגשתי כה בת מזל. רק לאחר מספר שנים הבנתי שהמורה היה זה שארגן לי את כל העזרה שהייתי זקוקה לה. המורה ערך 3 קורסים בעיר וו-האן. אלה היו הקורסים השלישי, הרביעי והחמישי שנערכו בעיר וו-האן. הקורס השלישי ניתן בקולג' למימון וכלכלה, הקורס הרביעי נערך באודיטוריום הקהילתי העירוני, והקורס החמישי נערך במפעל הפלדה של וו-האן. כששלושת הקורסים נגמרו, זה היה אמצע אוקטובר. הקורס הבא היה אמור להיערך בעיר גואנג-ז'ו בפרובינציית גואנג-דונג, ואני הלכתי בעקבות המורה לעיר גואנג-ז'ו כדי להשתתף בקורס השני שניתן בגואנג-ז'ו.

הדברים שהמורה דיבר עליהם היו בעקרון דומים בכל קורס. עם זאת הוא היה מסביר את אותו הדבר מפרספקטיבה שונה. משפטים בודדים של המורה היו גורמים לי להבין בפתאומיות משהו, ובאופן זה הבנתי יותר ויותר. ככה שהקשבתי יותר, כך יותר הרגשתי שהדברים שהמורה סיפר לנו היו חשובים ועצומים יותר. בהדרגה, ידעתי בבהירות שהדברים שהוא דיבר עליהם היו מעבר לעקרונות של בודהיזם וטאואיזם; אלו העקרונות של היקום כולו. המורה יכול ליצור פאלון, הוא יודע את מקור החיים, והוא יכול לחסל קארמה למעננו. אז מיהו? לא העזתי אפילו לחשוב על זה. ידעתי שפאלון גונג חייב להיות אירוע ענק ללא תקדים, אז סיפרתי לבעלי על זה וביקשתי ממנו לבוא וללמוד את זה איתי. גם טלפנתי לבתי חברים שגרו מחוץ לסין, וביקשתי מהם לבוא בהקדם האפשרי כדי להשתתף בקורסים של המורה.

אני זוכרת שזה היה במהלך הקורס השני בעיר טיאן-ג'ינג, שבפעם הראשונה המורה אמר שהוא ישאיר את הפא לעולם. המילה "ישאיר" התפוצצה במוחי. הבנתי שהמורה לא יערוך קורסים לעד. באותו רגע, החלטתי שאם המורה יעניק קורסים נוספים, אני אשתתף בהם כמה שיורשה לי, לא משנה היכן הן יערכו. עם הגוף המאוד חלש שלי, זה היה מאוד קשה לי לעקוב אחרי לוח הזמנים של המורה. עם זאת, ברגע ששמעתי את ההרצאות, כל הקשיים נשכחו. הכל היה שווה כדי להשתתף בהרצאות. בכל פעם שראיתי את המורה נכנס כדי להרצות, אושר היה עולה מעומק ליבי. הרגשתי מאוד קרובה למורה, ובאותם ימים הכל היה גדול ובוהק. בסוף כל קורס, הוא היה מבקש מאיתנו לכתוב משהו כדי לשתף אחד את השני בחוויותינו. הרגשתי אשמה מאחר ולא היה לי מה להגיד, לא כתבתי דבר. לא רציתי לדבר על איך פאלון גונג שיפרה את הבריאות שלי, ולא על כמה אסירת תודה הייתי. הדבר היחידי שתמיד בליבי הוא "אני מקווה שהמורה יישאר איתנו לעד. אני מקווה שהתהילה של המורה תאיר את חיינו לנצח."