עם כל מחשבה ומחשבה שלי נהגתי ״לחפש פנימה״ באופן קבוע. זה היה מלחיץ מאד. אחר כך הבנתי שמה שעשיתי לא היה לחפש פנימה, אלא ביקורת עצמית מתוך פחד שמא אעשה טעויות בטיפוח שלי. כתוצאה מכך הטיפוח שלי נעשה מאולץ.

לדוגמה, בכל פעם שפגשתי אנשים מסין, חשבתי שעליי לעזור להם לפרוש מהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק״ס) ומהארגונים המסונפים אליה. דרשתי מעצמי לכוון את השיחה מיד לכיוון של הבהרת אמת, בכל פעם שהזדמנות מרוחקת צצה. הייתי מאד מתוח. ההתנהגות שלי לא היתה טבעית כלל.

בכל פעם שהבנתי שיש לי מחשבה או רגש שאינם בקו אחד עם ההבנות שלי את הפא, זה עורר מנגנון הגנה למניעת טעויות בטיפוח. אז הייתי מדחיק את המחשבה או את הרגש מבלי להתעמת אתם. אחר כך, הייתי מפתח תחושת אשם, אשר הודחקה גם היא, עם עוד מושגים ורגשות אנושיים.

ככל שניסיתי לפתור את הנושא, כך נדחקו יותר מחשבות ורגשות רעים לתוך גופי. וככל שהמשכתי להדחיק את המחשבות ואת הרגשות הרעים כך נעשה לי קשה יותר להתעמת אתן ישירות. המעגל הזה המשיך עוד ועוד.

בסופו של דבר, הבנתי שאני בוחן את עצמי ונוזף בעצמי בגלל פחד שאעשה משהו שגוי. חששתי מהקשיים ומהתוצאות של לא ללכת בעקבות התכנונים של המאסטר ולא להתנהג בהתאם לדרישות הפא. אכן הייתי ״זורח בצורה נפלאה מבחוץ אך לכלוך רקוב מבפנים״ כפי שתואר במאמר במינג-הווי ״בודהא מוזהב, עם הערת המאסטר״.

ההחזקה הגדולה ביותר שלי היתה הפחד מהתוצאות של לא להתנהל היטב. שורשיו של הפחד הזה נעוצים באנוכיות.

הבנתי שלדאפא אין כל מצוות או כללים נוקשים. לא משנה למה הוארתי בטיפוח שלי, אם אני שם דגש רב מדי על ההבנות שלי זה עלול להפוך להחזקה או למושג אנושי, מה שעלול להפריע לטיפוח שלי.

במקום לפחד מהתוצאות האפשריות של התנהגותי, עליי להתעמת עם המושגים האנושיים שלי ולמדוד אותם מול הפא. אם הם אינם טובים, עליי להיפטר מהם בחפץ לב וללא תנאים.

טיפוח על ידי הדחקת מחשבות רעות ומושגים אינו באמת טיפוח, ויכול להשיג רק משהו שטחי. אם אנחנו רואים את ההחסרות שלנו, אנחנו יכולים להכיר בהן בענווה ולסלק אותן בהדרגה על ידי חיפוש פנימה על בסיס הפא.

חשתי כל כך קל יותר אחרי ששחררתי את מנגנון ההגנה העצמית, אשר מלמד אותנו להימנע מטעויות בטיפוח.

זוהי הבנתי המוגבלת. מתרגלים עמיתים, אנא ציינו בחמלה כל דבר אשר אינו בקו אחד עם הפא.