במהלך הטיפוח המאסטר מארגן לעתים קרובות נסיבות המצביעות לנו על ההחסרות שלנו. אני רוצה לשתף על ניסיון שהיה עבורי די מסובך, ושהתברר כרב-תועלת אחרי שעברתי אותו.

לאורך זמן שמתי לב שאני מסתכל בזלזול על אחרים. זה התבטא לעתים קרובות יותר כשראיתי איך אחרים נחותים יותר, או איך הם הבהירו את האמת, או את החומר שהם הפיקו עבור פרויקטים של הבהרת אמת, ועוד דרכים שבהן הם ביצעו משימות שונות. לאחרונה זה היה די ברור לעין, ואני עשיתי מאמצים לדכא את רכבת המחשבות השליליות האלה.

אני יודע שהמאסטר לימד אותנו בפא שהמתרגלים הם לא אותו הדבר:

"כמובן, כשצריך לעשות משהו בפרויקט של דאפא, אתם צריכים להניח בצד ככל האפשר את הדברים של עצמכם כך שתוכלו להשלים את מה שנדרש לעשות בפרויקט. זאת העדיפות הראשונה. אז אתם צריכים לשתף פעולה. אבל בהשלמת המשימה אתם תביאו איתכם את האופן בו אתם עושים דברים, וזאת השתקפות של כך שאתם הולכים את הדרך של עצמכם בטיפוח. המאסטר מכיר בזה, ואין בכך פסול. זה בלתי נמנע שכל אחד יעשה את הדברים באופן הזה. בהחלט אי אפשר שכולכם תהיו אותו הדבר, כאילו שנוצרתם מאותה תבנית." (הוראת הפא בוועידת הפא בניו יורק רבתי 2013)

אבל למרות שידעתי זאת, מצב המחשבה של להסתכל מלמעלה על אחרים המשיך, ולא הצלחתי להשתחרר ממנו. תיארתי לעצמי שזה היה ביטוי של ההחזקה שלי להתפארות, אבל לא הייתי לגמרי ברור במחשבתי באיזה אופן המחשבות האלה ומצב המחשבה הזה קשורים להתפארות. כשאני רואה שמשהו חוזר שוב ושוב לעתים קרובות, אני נוקט באמצעים ובסופו של דבר מסלק אותו, אבל פה זה המשיך. אני חושב שחוסר ההבנה הצלולה של הבעיה גרמה לכך שאהיה לכוד במצב הזה.

יום אחד, כאשר שוחחתי עם רעייתי שאיננה מתרגלת, היא הזכירה מאמר חדשות על נושא שהוא קצת רגיש בחברה שלנו, והמידע היה די חדש. מה שהיא אמרה נשמע כנכון, אבל על בסיס הידע שלי בנושא הוא היה לגמרי בלתי צפוי. למרות שזה היה נושא רגיש, צחקתי קצת ואמרתי לה שאני חושב שזה די מעניין. היא מיד שאלה אותי מדוע צחקתי. בהתחשב בנושא, זה היה די מוזר לצחוק על החדשות שהיא שיתפה אתי.

אמרתי שהחדשות היו רחוקות ביותר ממה שידעתי ומה שהכרתי, ולכן זה שעשע אותי להיווכח כמה אני בור הרבה יותר משציפיתי. באותו רגע הגעתי להבנה ששורש התגובה שלי למה שהיא סיפרה היה מחשבות יותר מדי טובות לגבי עצמי, ושההרגשה הזאת לגבי עצמי היא שגרמה לי להסתכל מלמעלה על אנשים. הבנתי גם שמעורבת פה קנאה.

תמיד החשבתי את הקנאה כנשענת על החזקות אחרות כדי שתוכל לשלוט במתרגל. אם לאדם יש החזקות לתהילה, לתאוות בצע, לתשוקה, החזקה לעצמו וכו', אותו אדם ייעשה קנאי כשאחרים מצליחים להשיג אותם. בהיעדר החזקות אחרות אלה, ההבנה שלי הייתה שלקנאה אין במה להיאחז.

הבנתי שבשל הרגש החזק שלי ל"עצמי", חיפשתי איפה אני נעלה על אחרים, כך שאוכל להרגיש טוב לגבי עצמי ולשמור שהקנאה שלי לא תיחשף. אם מצאתי אצל מישהו אחר חוסר כלשהו, לא הייתי צריך לחשוב יותר מדי אם לי עצמי יש החסרות בתחומים אחרים, כי לפי שיפוטי, ההחסרה שלו הייתה מספקת כדי שאני ארגיש עצמי מעליו. זה יצר מעגל מרושע שבו ההחזקה לקנאה הצליחה להתחבא בעורמה רבה יחד עם שאר ההחזקות במשך זמן ממושך מאוד, וזה גרם לבעיות כשעבדתי בפרויקטים שונים. זה בא לידי ביטוי בכך שהפצתי דברים רעים לגבי אחרים שבהם זלזלתי, כדי שאני עצמי איראה טוב.

המנהג הזה לצחוק כשאני שומע מידע מעניין או כשיש מפנה לא צפוי, היה ביטוי התנהגותי של כל התהליכים האלה. כשאני מסתכל אחורה, התנהגתי בסגנון הזה כל חיי, ולכן היו לי ההחזקות האלה כל חיי. בעבר, לפני שטיפחתי, כשאנשים שאלו אותי למה אני צוחק כל הזמן מדברים רציניים, לא יכולתי להסביר את זה, או שאמרתי להם שאני צוחק מכל דבר. הייתי כה מופתע ומאושר להבין סוף סוף את שורש המנהג הזה שלי שאליו נצמדתי כל כך הרבה זמן!

בהרצאה שביעית ב"ג'ואן פאלון" המאסטר אומר:

"גם בין אנשים המטפחים באמת את הטאו זה מופיע – אין כבוד הדדי ולא מסלקים את המנטליות התחרותית, וזה נוטה לגרום לקנאה." ("ג'ואן פאלון")

במקרה שלי, חשבתי שנטשתי את הקנאה בתחילת הטיפוח שלי, אבל למעשה התחושה החזקה שלי לעצמי ולעליונות שלי הובילה אותי לא לכבד אחרים, וזה איפשר לקנאה שלי להתחבא ואפילו לחזק את עצמה.

עכשיו כשאני מבין את הסיבות ואת ההחזקות, נעשה לי קל יותר לשלוט על עצמי ולרסן את עצמי. אני כל כך מודה למאסטר על ההזדמנות הזאת לשפר את עצמי.