התנסות מוועידת פאלון דאפא ה-14 לשיתוף התנסויות בישראל בשנת 2016

מאסטר נכבד, מטפחים יקרים,

כבר לפני זמן רב שמתי לב שאחת הסיבות שבגללן אני נקלעת לקונפליקטים ומתקשה להסתכל פנימה ולטפח היא ההרגשה שאני צודקת. אני מבינה שתחושת הצדק שמלווה אותי היא חזקה כל כך, כיוון שהיא מבוססת על מושגים מוטעים שבניתי לעצמי במשך שנים, סט של עקרונות שלפיהם אני מודדת סיטואציות ואנשים.

כתלמידת דאפא שקוראת את "ג'ואן פאלון" אני מבינה מזמן שסט הערכים האנושי שלי שגוי – אבל איך לזהות את האשליה ואיך להפריך את מה שאני מבינה כנכון?

בהרצאה "תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא בוושינגטון 2011, המורה אומר:

" לפיכך אמרתי בעבר שתלמידי הדאפא, בהיותם מטפחים, צריכים להסתכל על עניינים באופן הפוך מזה שבני אדם מסתכלים עליהן. יש אנשים שלא מרוצים כשהם נתקלים בדברים לא משמחים. אז האם אתה לא בן אנוש? במה אתה שונה? כשאתה נתקל בדברים לא משמחים, זה בדיוק הזמן לטפח את עצמך, לטפח את הלב שלך. האם הדתות לא לימדו שצריך לטפח פנימה ולעבוד על הלב? אל תקשיבו לדרך בה אנשים של ימינו מפרשים זאת – הם לא בהכרח יודעים את המשמעות האמיתית. לך וטפח את עצמך באמת – כשאתה נתקל בקונפליקט או נתקל בבעיה עליך להסתכל איפה אתה עצמך לא בסדר, ולשאול את עצמך איך עליך להתמודד עם זה, כשאתה משתמש בפא כדי לאמוד את הדברים".

אז אני צריכה להשתמש בפא כדי לאמוד את הדברים, אבל איך להסתכל פנימה?

מאז שלמדתי לשנן את השיר של המורה מהונג יין 3 "מי צודק, מי טועה", הבנתי שהצעד הראשון שאני צריכה לעשות זה להגיד לעצמי שאני טועה.

מי צודק, מי טועה

"כמטפח
אדם תמיד יחפש את הליקויים של עצמו
זו הדרך היעילה ביותר להיפטר מהחזקות
לא ניתן לדלג על מצוקות, גדולות או קטנות
[אם תמיד תוכל לזכור:]
'הוא צודק,
אני טועה',
אז על מה יש להתווכח?"

להגיד לעצמי "הוא צודק, אני טועה", אחרי קונפליקט לא רק אפשר לי לראות כמה אני באמת טועה ולשחרר את ההחזקות שעלו מתוך קונפליקטים, אלא גם להבין מחדש את מערכות היחסים שאני מנהלת עם אנשים ואת האופן שבו אני מבהירה את האמת.

לפני כמה חודשים היינו בחו"ל ונסענו לשדה התעופה. עוד לפני שעזבנו את הבית, אמרתי לבעלי באיזו חניה זמנית מותר לעצור כשמגיעים לשדה התעופה באופן שלא נצטרך לשלם ב-15 הדקות הראשונות. לאחר שאמרתי לו את זה ראיתי שהוא לא מאמין שנוכל להיכנס לשם, על סמך ניסיון עבר שהיה לו, אז ביקשתי מאנשים במשפחה שלי, שמכירים היטב את המקום להסביר לו שזה כן אפשרי.

הגענו לשדה התעופה, לצומת שהראתה שתי דרכים: האחת, לחניה בתשלום והשנייה לחניון שחשבתי שרצוי שניסע אליו. למרות כל מה שאמרנו לבעלי בבית, הוא עצר בצומת ותהה מה לעשות. התחלתי להתרגז. לא רק להתרגז, הרמתי את הקול וחשבתי שאני משתגעת לרגע ממה שקרה. לא הצלחתי לתפוס למה שמישהו יחליט לעשות משהו אחר ממה שכולם המליצו עליו. למה שהוא ירצה ללכת לחנות בחניה בתשלום כשהוא יכול לחנות במקום אחר בחינם? כל כך התעצבנתי עד שבעלי פשוט נסע לאן שאמרתי לו. הוא התעצבן בעצמו ורבנו.
פרקנו את הדברים, אני נכנסתי עם העגלות לשדה התעופה והוא נסע הלאה להחזיר את האוטו למשרד להשכרת מכוניות. לכאורה ויכוח פשוט, אבל מייצג. הרגשתי צודקת בכל רמח איבריי. הרגשתי אפילו שטוב שצעקתי כי לפעמים מישהו צריך "לקבל בראש", כדי לא לנהוג כל כך בטיפשות. כל מיני מחשבות כאלו רצו לי בראש, ואז תפסתי את עצמי: "הי, את הרי מטפחת. איך יכולות להיות לך מחשבות אלימות כל כך? מחשבות של אדם רגיל?".

אבל לא יכולתי לראות מעבר לכך שידעתי שהמחשבות שלי לא בסדר. ואז עשיתי מה שעשיתי אחרי קונפליקטים שהיו לי לאורך השנה האחרונה, שיננתי בראשי את השיר: "מי צודק, מי טועה". ידעתי שאני טועה, רק עדיין לא ידעתי במה. זה איפשר לי להתבונן פנימה ולהבין שטעיתי לחשוב שהמקום שבו נחנה משנה בכלל. טעיתי לתת לזה חשיבות. ומה עשיתי בינתיים? לא שיתפתי פעולה, הרסתי את תחושת האמון, התנהגתי גרוע מאדם רגיל, והשפעתי לרעה על מטפח אחר. כל המחשבות שהיו לי באותו רגע על בעלי נעלמו מיד.

הדרך שהייתי אמורה ללכת בה היא לא הדרך מהבית לחניון, אלא הדרך של הטיפוח שלי. כשלתי לראות את זה. כשנפגשתי שוב עם בעלי לאחר מכן הוא בישר לי שבסוף נאלץ לשלם על החנייה כי חיכינו שם יותר זמן ממה שאפשר, כך שהתוצאה הייתה זהה. זה רק חיזק את ההבנות שהגעתי אליהן.

מקרה אחר קרה כשהתעוררתי בבוקר מוקדם כדי להגיע ללימוד במשרד של פרויקט התקשורת. כיוון שיש לי ילדה ויש דברים לסדר בבוקר, סידרתי את כל הדברים מראש כדי שאוכל להגיע בזמן ללימוד הפא.. סיכמתי מראש עם בעלי שהוא ילביש את הילדה ויכין אותה לגן. אבל באותו הבוקר בעלי התקשה להתעורר ובתי כבר הייתה ערה, מה שגרם לי להרגיש עצבנית לגבי היכולת שלי להשאיר אותה בבית מבלי שאדאג לפני כן להלביש אותה ולהכין אותה.

עשיתי את כל הדברים שצריך ויצאתי עצבנית מהבית. מחשבות התרוצצו לי בראש: "זה לא בסדר שבעלי לא תומך בי כדי שאגיע ללמוד את הפא", "אני מכינה את כל הדברים כדי שאגיע בזמן ללימוד ואז לו פשוט לא אכפת. כשזה מצב הפוך אני תמיד מעודדת אותו".

הלכתי והלכתי עצבנית ואז תפסתי את עצמי: "מי צודק, מי טועה"? אני טועה. אבל איך אני טועה? בנושא הזה של לימוד הפא אני לא יכולה לטעות!

הגעתי ללימוד כשאני עדיין בקונפליקט עם עצמי ובדיוק באותו הבוקר למדו את הפרק על הקנאה בהרצאה שביעית:

"אני מספר לכם את העיקרון הזה, שאנשים רגילים לא יכולים להכיר בו. אולי אתה חושב שאתה טוב בכל דבר, אבל אין לך את זה בגורל שלך. האדם השני לא טוב בשום דבר אבל יש לו את זה בגורל שלו, אז הוא הפך להיות בוס"

הבנתי פתאום שמה שקרה לי באותו בוקר זה מה שתוכנן עבורי לטיפוח שלי. שאין דבר כזה שבגלל שזה לימוד אז הכל אמור להיעשות באופן חלק. זאת הדרך שלי, עם הקארמה שלי. זה האתגר והטיפוח שאני חווה, וזה בכלל לא קשור לאדם אחר מלבדי. הבנתי שהסיבה היחידה שאני לא מגיעה ללימוד בזמן היא בגלל ההחזקות שלי, ופתאום גם ראיתי אותן: עצלות, החזקה לדאוג לילדה שלי, רצון שהכל ילך חלק… וזה רק חלק מהרשימה.

לאחרונה עברנו דירה, וכדי לעזוב את הדירה הקודמת היינו צריכים להשאיר אותה נקייה ומסוידת. זה היה סוף החודש שבו סוגרים את המגזין ואמי התנדבה לבוא לעזור לי לנקות ולסייד את הדירה. הייתי מאוד לחוצה כי היה נראה שהזמן עובד נגדנו. הופיעו הרבה בעיות פרקטיות, עשינו טעויות בצביעה והרגשתי שאנחנו לא נצליח לעמוד במשימה.

הרגשתי במצוקה גדולה כי חששתי מאוד ממה שבעלת הבית תגיד על הדירה ועל הבעיות שראיתי. ההרגשה הזאת השתלטה עלי – אז עוד לא ידעתי ממה אני חוששת כל כך. הודעתי לאמי שאנחנו נתמקד כעת בדברים החשובים, כמו לנקות כמה שיותר מהר ולהרים את כל החפצים. אך אמא שלי הייתה בשלה. היא לא הפסיקה להסתובב בדירה, להתבונן בקירות, בחלונות המטבח ובלחץ הכי גדול לקחה בידה מכחול והתחילה לצבוע דברים שנראו לי פשוט מיותרים.

התחלתי להילחץ ולהתרגז. אמרתי לה שוב שזה בזבוז זמן ושדחוף מאוד שנתרכז בעיקר. כשראיתי שלא עוזרים הדיבורים החלטתי עם עצמי שאני אצליח לעשות את כל מה שנדרש, ושאני פשוט לא אקח אותה בחשבון. עשיתי זאת בעצבנות והיה קשה לי להירגע. כשהגיעה לבסוף בעלת הבית לראות את הדירה היא לא ראתה את הפרטים והבעיות שאני ראיתי ושניסיתי לפתור. היא רק נעצרה מול החלונות שאמא שלי צבעה ואמרה: "איזה יופי! זה נראה נקי מאוד"

באותו רגע חשבתי לעצמי כמה שאני לא מבינה שום דבר על הדרך שבה דברים מתוכננים וגם על העושר שאני מפסידה כשאני מנסה לשלוט על אחרים עם מה שאני רואה לנכון, במקום להשלים ולראות אילו דברים נפלאים הם יכולים ללמד אותי.

כך קורה לי גם לעיתים קרובות בעבודתי בפרויקט התקשורת שמתרגלים הקימו. אלא שכאן מדובר בפרויקט הבהרת אמת שמטרתו להציל אנשים. אנחנו עובדים פעמים רבות בלחץ גדול של זמן שמשפיע על חיי האישיים, סופי השבוע והערבים. בהקשר הזה, אני מרגישה צורך מאוד גדול לסדר ולתכנן הכל כדי שנעבוד בקצב מספיק מהיר. לדוגמה, אני רוצה לעזור למצוא נושאים לכתבות, ליצור קשר עם מרואיינים, לעבוד ולכתוב מהר.

אך הבעיות מתחילות כשהדברים לא הולכים כל כך חלק…כשמרואיינים לא משיבים לפניות שלנו, אין רעיונות לכתבות או שהגרוע מכל קורה: מה שכתבתי או עבדתי עליו הוא לא מספיק טוב. האחרון הוא המקור העיקרי לקונפליקטים ביני לבין העורך שלי: אני חושבת שמה שכתבתי הוא טוב ואז הוא נותן משוב ואומר שזה לא טוב.

במקרה כזה אני כבר יודעת מראש שהוא קרוב לוודאי צודק, אבל זה עדיין מזיז לי את הלב – התעתוע הזה, ההרגשה הזאת שאולי אני בכל זאת צודקת מהדהדת ברקע. באחת הפעמים הכנתי שאלות לראיון ושלחתי לו אותן. הוא הסתכל ואמר שהן לא טובות. עבדתי עליהן עוד קצת ושלחתי שוב, גם הפעם הוא אמר שהן לא מספיק טובות והתחיל להסביר לי למה. אבל ככל שהוא דיבר אני התחלתי להתחמם ולהתרגז. לא יכולתי לסבול את המחשבה שזה עדיין לא טוב גם אחרי שתיקנתי אותן. התחלנו להתווכח.

באמצע הוויכוח הוא אמר לי: "למה את לא רוצה להשתפר? אני שוב ושוב אומר לך ואת פשוט לא רוצה להשתפר, את חושבת רק על עצמך". שמעתי אותו מדבר והרגשתי מצוקה גדולה – ידעתי שהוא צודק ושאני לא בסדר, ידעתי שאני לא אמורה להתעצבן כמטפחת שרוצה לשתף פעולה בפרויקט אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. סגרתי את המחשב והלכתי הביתה.

בדרך הביתה הרגשתי תחושת מועקה, אבל דחפתי את עצמי להסתכל פנימה על מה שקרה. שאלתי את עצמי: למה אני רוצה שהכל ילך חלק כל כך ושיהיה לי קל? למה אני כל כך רוצה להימנע מקשיים? הבנתי שזה קשור לזה שאני רוצה שאנשים יחשבו שמה שאני עושה הוא טוב ושיאהבו אותי. שיש לי החזקה לרצות. זאת גם הסיבה שחששתי כל כך שלבעלת הבית תהיה ביקורת על הבית.

ראיתי שהמחשבה הזאת נבעה מאנוכיות – לא רציתי להשתפר כדי להציל אנשים, רציתי שמה שאני עושה יהיה טוב כדי שאוכל לעבור לדברים הבאים ולהספיק הכל, ואוכל גם לרצות את כולם בדרך. הבנתי שבגלל שזאת הייתה מחשבה אנוכית, אני לא יכולה כך באמת להשתפר ולעזור לפרויקט התקשורת.

בלימוד הפא בוועידת ניו יורק ב-2008 המורה אמר:

"ברגע שאתם נתקלים בקושי אתם דוחפים אותו מכם והלאה. כמו שאמרתי, אפילו אם אתם מתווכחים על אימות הפא והצלת יצורים חיים, או ששמעתם כמה הערות לא נעימות, כולם היו למען השיפור שלכם, משום שהשיפור שלכם הוא הראשון במעלה. בלי השיפור שלכם לא ניתן להשיג דבר, וזה כולל הצלת יצורים חיים. אם לא תצליחו להשתפר ולהשיג את השלמות המלאה, לאן היצורים החיים שאתם מצילים ילכו? מי ייקח אותם? למה לא להסתכל על הדברים כך?"

התחלתי להרגיש ייאוש – איך אוכל לעבוד עוד בפרויקט הזה אם המניעים שלי אנוכיים כל כך? אולי עלי בכלל להתפטר… עליתי על האוטובוס ושמעתי הרצאה שמינית של המורה, היה שם קטע על טיפוח דיבור:

מתוך הרצאה שמינית, "טיפוח דיבור":

"כמטפחים עלינו לשקול את עצמנו לפי קנה המידה של הפא כדי לקבוע אם עלינו לומר דברים מסוימים. מה שיש לומר לא ייצור בעיה אם האדם יעמוד בקריטריון של השין-שינג של המטפחים בהתאם לפא. בנוסף, עלינו לדבר על הפא ולהפיץ אותו, כך שזה בלתי אפשרי לא לדבר. טיפוח הדיבור שאנחנו מלמדים מתייחס לדברים הקשורים בתהילה וברווח אישי שלא יכולים לוותר עליהם בקרב אנשים רגילים, ושאין להם קשר לעבודה המעשית של המתרגלים בחברה…"

חזרתי הביתה והבנתי שכל מה שאני יכולה זה להמשיך לעשות את מה שאני עושה ולנסות כמה שיותר להסתכל פנימה, כמה שיותר לנקות החזקות ולהמשיך להעלות את השין-שינג שלי. כמו בטיפוח דיבור, להפסיק לדבר לחלוטין, או לצורך העניין, להפסיק לעבוד בפרויקט התקשורת, זה לא הפתרון, בעניין הספציפי הזה, זאת פשוט תהיה בריחה. אוכל להתרומם באמת ולהשתפר, רק אם אמשיך לעבוד ואצליח לשנות את הלב שלי.

הבנתי שאני צריכה להפסיק לפחד מכישלון מכך שלא עניתי על ציפיות של אנשים אחרים ובמיוחד, להפסיק לפחד מכך שלא עניתי על הציפיות שלי מעצמי ומאיך שאני חושבת שתלמידת דאפא צריכה להיות.

לטעות זו אינה חולשה, אלא בדיוק ההיפך, זאת המתנה הגדולה ביותר שאנחנו מקבלים מהמורה בטיפוח שלנו. זה מאפשר לנו להתבונן פנימה, ולגלות אילו החזקות אנחנו צריכים לשחרר. זאת בדיוק הסיבה לכך שאנחנו כאן, לשפר את עצמנו ולהפוך בדרך הזאת לאלוהויות. לחזור הביתה.

תודה למטפחים שעזרו לי להסתכל פנימה ולכתוב את ההתנסות הזאת, תודה אינסופית למורה הנכבד,