כשלמדתי היום את הפא חשבתי על דבר מבדח לגבי אחייניתי ואמרתי לעצמי שאלך ואספר לאימה. במחשבה שנייה שאלתי את עצמי האם איני צריכה להתרכז בלימוד הפא? לכן המשכתי ללמוד, אבל לא יכולתי להתמקד בספר ולבסוף הלכתי וסיפרתי לאימה. אימא שלה לא חשבה שזה חמוד או מצחיק והיא התעלמה ממני. הרגשתי במבוכה וחשבתי לעצמי מדוע רציתי לספר לה זאת? מה הייתה המטרה והכוח המניע מאחורי זה?

ידעתי שאין עלי לסטות מלימוד הפא, אבל בכל זאת נגשתי לספר לאימא של אחייניתי. חיפשתי פנימה וגיליתי את ההחזקות הבאות.

לעתים קרובות אני מדברת על דברים מבדחים שאני מגלה על אחייניתי כדי להראות שאני נחמדה אליה וכמה אני מעריכה אותה. האם זו אינה החזקה לרגשות ומנטליות של התפארות?

ראשית, אני רוצה לספר לאימה משום שאני מרגישה שגם היא תחשוב שזה נחמד. זהו ניסיון להשיג דעה חיובית מאחרים.

שנית, כדי לשמח אנשים בכך שאני מהללת אותם או את האנשים שהם מעריכים, זהו ניסיון להתחנף לאנשים. המנטליות האנושית שלי חושבת שלהלל מישהו יגרום לאדם להיות כמוני ולחשוב עלי טובות. זוהי החזקה לתהילה.

שלישית, אני פוחדת מאדם תוקפני או ממישהו שפוגע בי ובתת ההכרה שלי איני רוצה לעשות טעויות בקשר לאדם כזה. הדרך שלי להתגוננות עצמית היא לשמח אותה ולהבטיח שתחשוב עלי טובות כדי שהיא לא תפגע בי. המנטליות הזאת להתגוננות עצמית היא גם החזקה לפחד.

רביעית, הג'ו-יואן-שן שלי אינו חזק. לרגע עלתה בי מחשבה שאסור לי להפסיק את לימוד הפא כדי לדבר עם האימא שלה, אבל המחשבה הזאת פשוט צפה. הג'ו-יואן שן שלי איבד שליטה. לא נשארתי צלולה והתחושה שלי לַטיפוח לא הייתה חזקה. זה משקף נושא חשוב, העדר כבוד למאסטר ולפא.

בזמן שאני לומדת את הפא אני מניחה את הספר כדי לפטפט. ההחזקה הזאת גוברת על הקדושה של לימוד הפא. זה מראה שעמוק במחשבתי איני מתייחסת לפא כדבר הכי חשוב.

קודם לכן חשבתי אפילו שאני מסוגל להקריב את חיי כדי לתמוך בפא. אבל העובדה היא שכל התרחשות במהלך לימוד הפא בין אם היא גדולה או קטנה, כמו להיות רעבה, צמאה, או מחשבה על משהו, יכולה לגרום לי להניח את הספר. ההתנהגות של אדם היא הביטוי האמיתי של מחשבתו. במקרה הזה התייחסתי לפא כפחות חשוב.

אנשים קדמונים היו צמים, טבלו באמבט והדליקו קטורת לפני שלמדו את הכתבים. לעומת זאת כשאני לומדת את הפא, במקום להעריך את הפא שקשה למצוא בדהרמה הנצחית, הייתי חושבת לעתים קרובות שהספר נגיש תמיד ואני יכולה לקרוא בו בכל זמן שנוח לי. זהו חוסר כבוד למאסטר ולפא.

ב-"ג'ואן פאלון" המאסטר אמר:

"בזמן הטיפוח-תרגול, כשלמתרגל יש הלב הזה של כבוד, הפא-שן שעל פסל הבודהא יגן על הפא עבור אדם זה, ישמור עליו ויגן עליו. זוהי המטרה האמיתית של קאי-גואנג." (הרצאה חמישית, "קאי גואנג")

המאסטר אומר לנו שצריך להיות לנו "לב של כבוד", כך שבכל פעם כשאנו לוקחים ספר של דאפא או מזכירים את המאסטר, צריך שיהיה לנו הלב של כבוד.

המאסטר אמר גם ב-"פאלון גונג":

"האדם צריך לרצות באמת לפני שהוא מנסה לזקק את נפשו". (פרק שלישי, "לטפח את השין-שינג")

בתקופה העתיקה מתלמד שרצה לטפח היה צריך לעבור מבחנים רבים המעידים על כנותו, היכולת שלו לשאת סבל ולהקריב עבור הטיפוח. רק לאחר שעבר מבחנים מחמירים, יכול היה לעמוד בדרישות של תלמיד. המאסטר שלנו נתן לנו את הדאפא היקר ביותר, אבל אני לא הוקרתי אותו באמת. מעתה ואילך, כל פעם לפני לימוד הפא, אני אחשוב על ערכו הרב וגדולתו של הפא ואז ארים את הספר בענווה המרבית ובכבוד.