דברים רבים קרו לי במשך שנות הטיפוח שלי. אני באמת מרגישה שכל מה שקרה היו הזדמנויות טובות בשבילי לתיקון המידות והאופי שלי (שין-שינג). כל עוד התנהגתי כמתרגלת של פאלון גונג, שום דבר לא יכול היה להפריע לי.

למדתי להסתכל פנימה

לאחת המתרגלות הייתה דעה מוטעית לגביי. תרגלנו בקבוצה בחצר ביתה, חצר די קטנה. אתר התרגול שלנו הועבר מאוחר יותר למקום אחר. המתרגלת הזאת הייתה מאוד לא מרוצה מהמעבר וחשבה שאני יזמתי מאחורי גבה את המעבר מחצר ביתה למקום אחר.

במהלך שיתוף, היא איבדה את קור רוחה וכעסה בהאשימה אותי: "אז את חושבת שאת מטפחת היטב? אם כן, איך זה שעדיין יש לך כל כך הרבה כתמים כהים על הפנים!"

כולם פנו להביט בי. המחשבה הראשונה שלי הייתה: "אני מתרגלת דאפא אני חייבת לשמור על השין-שינג שלי…". לא התווכחתי איתה ונשארתי רגועה.

מאוחר יותר היא הגיעה אלי בדמעות התנצלה. אמרתי לה לא לדאוג בקשר לזה, שכן כולנו מתרגלי דאפא.

באמצעות לימוד הפא למדתי להתבונן פנימה והבנתי איך לטפח את השין-שינג שלי. עכשיו כאשר קונפליקטים מתעוררים, אני כבר לא מנסה להבין מי צודק ומי טועה; במקום זאת, אני מסתכלת על הלב שלי ועל המחשבות שלי כדי למצוא את ההחזקות שלי.

הגעתי להבנה שבכל פעם שלבי זז או מרגיש לא נוח, יש קשור להחזקות שלי שעולות. כאשר אני מגלה את ההחזקות האלה ומבינה שהן לא אני, המאסטר יעזור לי לסלק ולחסל אותן. זהו טיפוח.

ליישב ולסלק ריב עם מטפחת

בדרך כלל אני מסתדרת היטב עם מתרגלים אחרים. אבל פעם הייתה ביני ובין מתרגלת אחרת אי הבנה עמוקה. בעבר כאשר ראיתי מתרגלים בקבוצה שלה, הם היו מאוד ידידותיים. אבל פתאום הם הפכו די קרים כלפיי. לא ידעתי מה קרה.

ואז שמעתי במהלך שיתוף בקבוצה, שלא הייתי זהירה מספיק ולא שמתי לב לבטיחות כאשר הצעתי מידע לאנשים או כאשר שמתי עלונים על רדיפת הדאפא בבנייני מגורים. אמרו שכמה מתרגלים שביקרתי אצלם נעצרו בגללי.

הרגשתי פגועה מאוד כשזה נודע לי. מאוחר יותר שמעתי שהמתרגלת הזאת עברה דירה אל מחוץ לעיר. חשבתי שאסור שהמחלוקת בינינו תימשך יותר מדי זמן. הלכתי לראות אותה יחד עם מתרגל אחר. שוחחתי איתה בלב טהור. המחלוקת בינינו התמוססה ונעלמה מיד, ואנחנו פרצנו את התכנונים שנעשו על ידי הכוחות הישנים.

לעזור למטפחים באמצעות לימוד פא

פעם, מתרגל אחד אמר בסוף לימוד פא הקבוצתי שלנו, "אני צריך קצת עזרה. הדודה שלי טיפחה-תרגלה בעבר, אבל היא הפסיקה. עכשיו בריאותה נוראה. מי יכול ללכת ולדבר איתה? "כשראיתי שאף אחד אחר לא הציע ללכת לבקרה, אמרתי שאני אעשה את זה.

בפגישה עם הדודה, שיתפנו יחד בהתבסס על עקרונות הפא, ועזרתי לה להתיר את הקשרים בלבה. אז הצעתי, "בואי נקים קבוצת לימוד פא אצלך בבית."

בהתחלה היא קצת חששה. עודדתי אותה ואמרתי, "עכשיו, כמעט כל מתרגלי דאפא מצטרפים ללימוד הקבוצתי. המצב השתנה. את לא יכולה להמשיך ככה, ואת צריכה להיות בקבוצת לימוד פא". היא הסכימה.

עזרתי להקים קבוצת לימוד פא אצלה בבית ולמדתי איתם במשך מספר ימים. חלקנו את ההבנות שלנו ובריאותה השתפרה.

מאוחר יותר, כשפגשה אותי ברחוב, היא חיבקה אותי בחום ואמרה שוב ושוב, "אני מרגישה כל כך טוב עכשיו. אני גם משתתפת בהכנת חומרי הסברה. אני מודה מאוד למאסטר. תודה שעזרת לי לצאת מהמצב שבו הייתי! " הרגשתי בתוך לבי את החמלה האינסופית של המאסטר הגדול שלנו.

יום אחד, בני בא לבקר באותו זמן שגם אחד המטפחים היה בביקור אצלי. ברגע שהוא נכנס, הוא התיישב כפוף כולו, ואמר שוב ושוב, "אימא, אני הולך למות!" הוא התלונן על כאבי תופת בחזה ובגב.

כשהמטפח שביקר אצלי ראה כמה בני סובל, הוא אמר: "אולי אנחנו צריכים לקחת אותו לבית החולים".

"בתי חולים לא יכולים לטפל במחלה שלו", אמרתי. שאלתי את בני, שגם הוא מתרגל פאלון גונג, אם הוא רוצה ללכת לבית החולים או שהוא רוצה שאקריא לו את הפא. הוא העדיף שאקריא לו.

עזרנו לו להגיע למיטה ואני התחלתי לקרוא בג'ואן פאלון על "קארמה מחלה". הוא אמר שהוא הבין שהוא לא חולה. אז הקראתי לו את ההרצאה השישית והוא מיד נרדם.

למחרת, כל הכאב שלו נעלם והוא חזר להיות כרגיל.

הוא אמר לי מאוחר יותר, "אימא, הרגשתי ממש טוב בשעה שהקראת לי את הספר"