לפני שהתחלתי לתרגל פאלון דאפא לא חשבתי שאני מקנא במישהו. תמיד שמחתי לראות שעמיתים לעבודה, בני משפחה או חברים עושים חיל. אחרי שהתחלתי לטפח חשבתי שקנאה היא אחת המגרעות הכי פחותות שלי, ושיהיה קל להיפטר ממנה. המורה אומר ("ג'ואן פאלון"):

"אבל בדרך כלל כשמתהווה קונפליקט, אם זה לא מפריע לו בלב זה לא נחשב, או שזה חסר תועלת ולא יכול לגרום לו להשתפר."

לאחרונה הגשתי לאתר המינג-הווי מאמר על התנסות שעברתי. אחר-כך הראיתי את המאמר למתרגלת מבוגרת ממני. היא אמרה לי שגם היא רוצה לכתוב התנסות באותו הנושא. היא קראה את המאמר שלי ואמרה: "השיתוף שלך מעולה! אנחנו ממש בני מזל שיש באזור שלנו מישהו כמוך!" הרגשתי גאווה רבה והייתי שבע רצון מעצמי.

כעבור כמה ימים אותה המטפחת ביקשה מאשתי להגיש את המאמר שלה לאתר מינג-הווי. אשתי הראתה לי את ההתנסות ושאלה אותי מה דעתי. מלמלתי משהו כמו : "לא רע", כשכוונתי שהמאמר שלה אינו טוב כמו המאמר שלי.

למחרת באה אלינו אותה מטפחת ושאלה אותי מה דעתי על ההתנסות שלה. עניתי לה: ״הוא טוב, לא רע בכלל למישהו בגילך.״ וחשבתי בלבי: "אני פרסמתי שני מאמרים באתר מינג-הווי. בוודאי שהכתיבה שלי טובה יותר משלך. איך בכלל ייתכן אחרת?״

אבל כעבור כמה ימים כשנכנסתי לאתר מינג-הווי הופתעתי לגלות שהמאמר שלה פורסם. אני חייב להודות שקנאתי והרגשתי שזה לא הוגן שהמאמר שלי לא פורסם.

המורה אמר ("ג'ואן פאלון"):

"שני סוגי המנטליות השונים יגרמו לתוצאות שונות. זה יכול לגרום לקנאה, כי אם מישהו מצליח, במקום להיות שמח יחד אתו מרגישים לא מאוזן בלב. הבעיה הזאת יכולה לקרות."

וכן:

"יש כלל כזה: אם הקנאה לא מסולקת במהלך הטיפוח-תרגול, אדם לא ישיג את הפרי האמיתי, בהחלט לא ישיג את הפרי האמיתי."

הבנתי שאני עדיין מקנא ושהמורה חשף זאת בפניי. עלי לסלק את ההחזקה הזו.

עמיתה לטיפוח אמרה לי שכתיבת שיתוף התנסויות הוא תהליך של שיפור עצמי ושפחות חשוב אם המאמר יתפרסם או לא. מה שחשוב זה שאני אשחרר את הקנאה, ההתלהבות, היהירות, ההחזקה לפרסום ועוד החזקות מרמת המיקרו של חיי. כל זה יעזור לי לשפר את רמת הטיפוח שלי.