לפני כחודש ניגשו לאתר התרגול שלנו ברמלה כמה אנשים מהטלויזיה הקהילתית של רמלה. הם הגיעו בעקבות בחורה שכמה פעמים הצטרפה אלינו לחלקים מהתרגול, וביקשו לצלם אותנו לתוכנית עבור הערוץ הקהילתי שלהם.

כשהם הגיעו הייתי לבדי באתר, מה שבדרך כלל לא קורה. באותו היום כמעט ויתרתי על בואי לאתר משום שחשבתי שאהיה שם לבדי וזה לא אפקטיבי. בכל זאת החלטתי שאבוא ולא משנה מה יקרה, ובאמת דווקא באותו יום הם הגיעו (ואחר כך הצטרף אלי במפתיע מתרגל ותיק נוסף מרחובות).

סיכמתי עם צוות הצילום שהם יצלמו שבוע אחר כך, ואכן ביום הצילומים הזמנו מתרגלים נוספים והם היו מאד מרוצים. הארוע השאיר כנראה רושם על מספר אנשים נוספים שהגיעו באותו יום ללמוד את התרגילים,  והם המשיכו לבוא מאז לתרגל (לפני זה רק מתרגלים ותיקים מרחובות היו מגיעים בקביעות).

בנוסף, צוות הצילום היה קשור גם למועדון של אנשים עם מוגבלויות פיזיות, והם הזמינו אותנו להעביר סדנה במועדון. אני רוצה לספר על הסדנה הזו.

כשהיינו במועדון היתה באמת הרגשה מיוחדת, כי האנשים היו מאד פתוחים לשמוע ולקבל, ולא היו להם בכלל התנגדויות. גם התרשמנו שהיו ביניהם אנשים נדיבים, עם שין- שינג טוב ותכונת הארה טובה. היתה הרגשה מאוד טובה  להיות שם.

עכשיו אספר על מה שעברתי בתהליך הכנת והעברת הסדנה הזו. בדרך כלל אני לא לחוצה לגבי סדנאות, וסומכת על כך שהכל יזרום באופן טבעי ונכון. הפעם הייתי לחוצה כיוון שהיו לי קשיי תקשורת עם הבחור מטעם המועדון אתו תיאמתי. לא הבנתי למה הוא ממשיך ללחוץ על נקודות מסוימות שכבר עניתי לו עליהן, ולמה הוא כל כך מודאג שהארוע לא יצליח. כך כשהוא דאג, גם אני התחלתי לחשוש.  רק יותר מאוחר התברר לי ממתרגלת עמיתה שלבחור יש כנראה בעיית שמיעה והוא כנראה לא שמע חלק מהתשובות שלי. זה הסביר די הרבה מאי ההבנות והתסכולים שנוצרו בשיחותינו, ואת הלחץ שלו. לאחר מכן השתפרה הרגשתי במידה רבה ביחס אליו ולסדנה המתוכננת.

שמחתי שכמה מתרגלים הביעו את רצונם ליטול חלק באירוע, וגישתם הרגועה השפיעה גם עלי. הרגשתי ממש שיתוף פעולה, ולמרות (או דווקא עקב…) חששותי לקחתי על עצמי  את התפקיד של פתיחת הערב. בסופו של דבר הערב התנהל באופן שונה לגמרי מה"תכנון" המקורי שלי. כיוון שרציתי לשתף את חברי והיה לי ברור שלאו דווקא הדעה שלי והשיפוט שלי יהיו הנכונים, יכולתי לקבל את ההצעות של עמיתי ולזרום בספונטניות עם השינויים, וזה הביא להצלחת האירוע מעל למצופה.

הנה מספר דוגמאות: כיוון שהמתאם מטעם המועדון חשש שהתרגול יהיה ארוך והאנשים יאבדו את סבלנותם, חששתי מכך גם אני, והחלטתי רק להדגים את התרגיל החמישי ולא לבקש מהם להתנסות עם המוזיקה, ואז מתרגל אחר אמר שלדעתו דווקא כדאי מאד לעשות את המדיטציה עם המוזיקה. זה מה שעשינו וזה היה ממש מצוין שלא וויתרנו. הם נהנו מאד.

אחר כך היינו אמורים לדבר קצת ולהכין את פרחי הלוטוס, ומתרגלת אחרת הרגישה שלא הסברנו מספיק על השיטה, ושצריך בשארית הזמן לתת לאנשים הזדמנות לשאול ולענות להם מכל הלב ובלי לחץ זמן. זה מה שעשינו וזה היה מאד מתאים, כי היה להם הרבה מה לשאול ונתנו להם הרבה מידע על השיטה וגם קצת על הרדיפה.

באמצע ההסבר, מתרגלת אחרת שמה לב שהם לא מבינים מה זה טראנס, והיא ביקשה להסביר להם מהו טראנס, ואיך בתרגול פאלון דאפא אין בשום פנים להכנס למצב הזה.

לקראת הסוף התברר שנותרו לנו עוד 20 דקות, מעט מדי בשביל להתחיל לקפל פרחי לוטוס, אך מצד שני מיצינו את מה שרצינו לומר להם. באותו רגע מתרגלת קמה וחילקה לנוכחים תמונות של תרגולים שהכנתי כתצוגה על שולחן סמוך, והמתרגל במקביל חילק להם עלונים. כולם החלו לקרוא והתפתחו שיחות לבביות בין המתרגלים לנוכחים. רציתי לתת להם גם תמונות של הרדיפה, אבל בתה של אחת המתרגלות שהצטרפה אלינו אמרה לי בשקט שזה נראה לה יותר מדי, שזה המון מידע בבת אחת, ושעדיף לשמור את זה לפעם הבאה שנעשה אתם את פרחי הלוטוס. היא אמרה את זה מהלב וזה פשוט נשמע נכון, אז הקשבתי לה.

שמתי לב שהלחץ שלי גרם לי לנסות למהר, להספיק יותר, וזה לא טוב, זה מנע ממני להיות קשובה לסיטואציה ולאנשים. אבל כיוון שלא ניסיתי להתעקש על שום דבר, אפשרתי בכל פעם למישהו לתקן וליישר את המצב. באמת הרגשתי שהשלמנו זה את זה.

אני רוצה לציין שכשניסיתי במכוון בעבר ליצור קשר עם אותו מתנ"ס עצמו בו העברנו את הסדנה לא הצלחתי, וכך גם במתנ"ס אחר ברמלה. במקרה הזה הכל קרה כאילו מעצמו, ובלי שניסינו לעשות דבר. היוזמה היתה שייכת לאנשים שפנו אלינו, ואנו רק שיתפנו פעולה כמיטב יכולתנו עם האירועים. אני חושבת שהמתרגלים מכירים את התופעה הזו, שבאה לידי ביטוי מאד יפה וברור גם הפעם.

תודה על זה שאתם חולקים אתי את דרך הטיפוח שלי בפאלון דאפא.