לחלק הראשון

בחלק הראשון סיפרה המתרגלת איך שינתה את האווירה במחנה עבודה בכפייה. היא התייחסה לכל הסובבים אותה בחמלה ובאדיבות, בין אם אלו סוהרים או אסירות.

 למרות שהיו מקרים בהם הדאפא הושמץ, היא התגברה על כל מצב בעזרת מחשבות נכונות, והפכה מצב גרוע למצב טוב יותר.

 צעד חכם לנטרל תקליטור נגד הדאפא

האסירות החליטו להקרין תקליטור נגד הדאפא כתחליף ל-45 ספרי הדאפא שנעלמו (ראו חלק ראשון).

מתרגלת חדשה הגיעה למחנה והיא נהגה לצעוק כל הזמן "פאלון דאפא הוא טוב" ולא שיתפה פעולה עם הסוהרים והאסירות שרדפו אותה. היא הפכה למכשול גדול למנהיגת הצוות. הבטחתי לשוחח איתה ולבקש ממנה להפסיק לצעוק בזמן שאסירות מנמנמות.

מנהיגת הצוות לא האמינה שבאמת אשוחח עימה וביקשה מאחת האסירות ללוות אותי. אמרתי למלווה שאני אכנס לבד לחדר, מפני שהמתרגלת הזו עלולה לפקפק בי. באותו זמן המתרגלת הזאת הייתה כפותה בידיה להסקה.

פתחתי את ארון הכוסות בתא, שרטתי בציפורן כל תקליטור המשמיץ את הדאפא, סגרתי את הארון ויצאתי מהתא. המתרגלת התרגשה מאוד ובכתה.

אמרתי למלווה שדיברתי עם המתרגלת: "היא תפסיק לצעוק, כך שלכולן תהייה מנוחה טובה".

אף אחד מהתקליטורים לא ניגן עוד. הם חשבו שנגן התקליטורים לא בסדר ולא חשבו כלל שהבעיה בתקליטורים.

לעצור את המעשים הרעים של האסירות

קבוצה נוספת של מתרגלות הוכנסה למעצר. אחת מהן הייתה מנהלת בית ספר בשנות השישים. אחרי שמנהיגת הצוות והאסירות לא הצליחו "לשנות" אותה הן חיפשו דרכים לרדוף אותה.

כשהאסירות יצאו לחצר לתרגילי הבוקר, מנהיגת הצוות מנעה מהמתרגלת הזאת לצאת. שלוש האסירות שניסו לשנות אותה קודם לכן, גררו אותה לאחד החדרים והכו אותה.

באותו הזמן היה לי שלשול ולכן נשארתי בתוך החדר במשך כל הזמן. שמעתי את הרעש ורצתי לחדר. בעטתי בדלת, פתחתי אותה וצעקתי עליהן לעצור. הן התעלמו ממני, אספתי כמה מתלי בגדים ליד הדלת והטחתי אותם על שולחן, מה שגרם לרעש חזק. הן הפסיקו. שברתי מקל לשטיפת רצפה לשני חלקים, לקחתי חלק אחד והשלכתי לעברן. הן יצאו מהחדר עם ידיים מעל הראש.

מנהיגת הצוות ושלושת האסירות נכנסו לחדר שלי אחרי זמן קצר. היא דרשה לדעת למה הכיתי אותן.

אמרתי לה: "הכיתי אותן? לא, הן הכו את האישה שהיא בשנות השישים לחייה. אם משהו היה קורה לה, מי היה לוקח אחריות על כך? אם היא הייתה מתה, כולכן הייתן עומדות בפני בית כלא. פשוט איימתי עליהן והן ברחו, אבל לא הכיתי אותן".

מנהיגת הצוות גערה בהן ואילו אותי היא שיבחה.

אמרתי לה בבדיחות: "עשיתי לך טובה גדולה. זה לא מספיק שאת משבחת אותי, את צריכה לגמול לי ולהפחית את תקופת המעצר שלי".

היא הפחיתה את התקופה ביומיים והגדילה את תקופת המעצר לכל אחת משלושת האסירות ביומיים מפני שהכו את המתרגלת.

לטפח את הפחד ממך והלאה, המזימה להכפיש את הדאפא התפוגגה

אגף ברמת הפרובינציה אסף קבוצת אנשים שוויתרו על הדאפא ופנו נגדו. הם נשלחו למחנות עבודה ולבתי כלא [באצטלה של מתרגלי דאפא], כדי להכפיש את הדאפא ולשבח את המק"ס, וכך ניסו לשנות מתרגלים.

יום אחד אחת הסוהרות זימנה אותי אליה, מסרה לי כתב יד ואמרה: "ישנה חלאה בקרבכן המתרגלות. אני חושבת שהיא ממש בוגדת, לא כמו אלה המעמידות פנים שוויתרו על השיטה. האם את יכולה לקרוא ולבחון את כתב היד ולראות אם מה שהיא אומרת נכון?"

עלעלתי בדפים ואמרתי שכנראה איימו על המתרגלת הזאת לספר שקרים, כדי שתוכל להפחית את תקופת המעצר שלה. אבל בו בזמן ידעתי שעלי להשמיד את כתב היד. לא רציתי שמישהו, כולל הסוהרים, יבצע פשע נגד הדאפא.

כתב היד נשמר בתוך ארון הספלים במשרדה של הסוהרת. ביקשתי עזרה מהמאסטר כדי שאוכל להשמיד אותו. שלחתי מחשבות נכונות וכשהאסירה בתורנות בתוך משרד הסוהרת הלכה לשירותים, הצלחתי להיכנס ולקחת את כתב היד. נכנסתי, יצאתי, וסגרתי את הדלת מאחורי בצאתי.

כולם היו בחדר הכולל שירותים כל אחר הצהריים, כך שיכולתי להשמיד את כתב היד. לפני הפגישה של אחר הצהריים הדבקתי את הנייר לשוק שלי.

כשהסוהרים לא יכלו למצוא את הנייר, הם ערכו חיפוש על גופן של כל האסירות. פחדתי מעט, אבל המשכתי לשלוח מחשבות נכונות כדי להתגבר על פחדי.

כשערכו עלי חיפוש, הרגל רעדה לי מתוך פחד. אבל זכרתי מה שהמאסטר אמר:

"עם לב אחד יציב, ניתן לדחות עשרת אלפים הפרעות." ( יסודות להתקדמות במרץ II" "לסלק את ההחזקה האחרונה")

נרגעתי. הסוהרת חיפשה עלי בקפידה, אבל לא נגעה בשוק שלי. לאחר מכן, הם חיפשו בכל התאים אבל לא מצאו אותו.

שאלו אותי אם יש לי יד בהיעלמות כתב היד. אמרתי להם שהם שמו אסירות להשגיח עליי כל הזמן, כך שהם יכולים לשאול אותן. ובכן, האסירות האלה ידעו את האמת לגבי הדאפא. הן ידעו שיש לי יחסים טובים עם הסוהרים. לכן הן לא השגיחו עלי, הן הגנו עלי.

כמה מנהיגות צוות הורו לאסירות לערוך עלי שוב חיפוש. האסירות אמרו לי: "אם ימצאו אותו, המנהיגות אמרו שהצרה שתיפול עלינו תהיה כל כך חמורה שזה עלול להוביל למוות".

היה לכך בדיוק את התוצאה ההפוכה עלי. ברגע ששמעתי זאת הפחד שלי הפסיק, וראשי הפך צלול ובהיר. מה יש לי לפחד אם המאסטר והדאפא לצדי?

הם ערכו עלי חיפוש מהראש ועד לרגליים, אבל עדיין לא נגעו בי מאחורי השוק.

האסירה שנאמר לה להשגיח על המשרד לא העזה לומר דבר על כך שהלכה לשירותים. היא לא גילתה שראתה אותי. הבהרתי לה את האמת בזמנו והיא ידעה שזאת הייתי אני, אבל היא שתקה. מאוחר יותר נתתי לה כמה ביצים מבושלות.

אחת ממנהיגות הצוות הציעה שהאישה שבאה תנאם ללא כתב היד. אבל האישה הייתה כל כך טיפשה שלא ידעה לומר דבר ללא כתב היד.

הפגישה נערכה במועד המתוכנן, אבל שום דבר לא הוזכר נגד הדאפא. למעשה הפגישה הסתיימה במהרה. המזימה להכפיש את הדאפא התפוגגה ואף אחד לא יכול היה להבין, איך נעלם כתב היד.

לקחתי סיכון, אבל ללא הגנתו של המאסטר לא הייתי נמלטת מעונש על שהשמדתי את כתב היד. המטרה שלי הייתה לעצור את הכפשת הדאפא ולא חשבתי מה עלול לקרות לי אם אתגלה.

מעת לעת פחדתי, אבל כשהאמנתי באמת במאסטר ובדאפא הייתי מסוגלת להתגבר על הפחד. טיפחתי ממני והלאה את הפחד בתהליך, ובסופו של דבר התגברתי ולא נותר בי עוד פחד כלל.

חוויתי את נפלאות החירות שאין בה החזקות.

 המשך יבוא….