הייתי רוצה לשתף בסיפור על קונפליקט שמיתן את לבי כמתרגלת פאלון דאפא. זה קרה לפני 6 שנים. הצלחתי לפתור את הקונפליקט רק אחרי שהתייחסתי ברצינות לעובדה שעליי לקיים בכל עת סובלנות של מטפח.

בעלי ואני שמחנו לראות את בני חוזר הביתה בחג אמצע הסתיו ב-2010. לא ראינו אותו במשך שנתיים.

לפני שהייתה לנו הזדמנות לבשל ארוחת משפחתית ביחד, בעלי יצא לעזור לחבר בצרה ואני יצאתי כמה שעות מאוחר יותר לביתה של מתרגלת עמיתה. היא צלצלה לומר שמומחית למחשבים (טכנולוגיית IT) נמצאת אצלה. היות שהמחשב שלי הפסיק לפעול כמה שבועות קודם לכן, הייתי זקוקה באופן נואש להתקין מחדש את מערכת ההפעלה.

שיערתי שאחזור הביתה בזמן כדי להכין ארוחת ערב, כך שביקשתי מבני להכין את כל המצרכים לארוחה. כשהתקרבתי לביתה של המתרגלת צלצלתי אליו. הוא אמר שאבא חזר בדיוק הביתה וביקש שאחזור ברגע שאסיים את העניין שלי. הסכמתי והוצאתי את הסוללה מהטלפון לפני שנכנסתי לביתה של המתרגלת [כצעד בטיחותי נגד ניטור].

אבל אשת המחשבים הייתה עסוקה במשהו אחר ולא היה לה זמן לעזור לי. היא ביקשה ממני לנהוג על-פי הנחיות כתובות שנתנה לי, ולעשות זאת בעצמי.

חשבתי לצלצל לבעלי ולומר לו שייתכן שאאחר הביתה, אבל לא רציתי לבזבז זמן לצאת החוצה ולהחזיר את הסוללה למקומה. לכן התמקדתי על הבעיה במחשב.

ברגע שהחזרתי את הסוללה לטלפון שלי בדרכי הביתה, ראיתי אין ספור מסרונים מבעלי, מבני ואפילו מאחותי. צלצלתי לבעלי ושמעתי את קולו הכועס. הוא שאל למה סגרתי את הטלפון שלי והותרתי אותו מבלי ליידע אותו על כך. גם אחותי התעצבנה שגרמתי לכל המשפחה לדאוג לי.

הבנתי שזהו מבחן כדי למתן את לבי. אני האמנתי שעשיתי את הדבר הכי נכון, אבל משפחתי הייתה מלאת תרעומת שעניתי כל כך מאוחר. בעלי תמיד תמך בתרגול שלי בפאלון דאפא. הוא אף פעם לא התערב במאמצים שלי להבהיר את האמת. למה הוא התרגז כל כך היום?

נזכרתי במה שהמאסטר אמר:

"כשאתם נתקלים בקונפליקט, זה לא משנה אם אתה צודק או טועה. עליך לשאול את עצמך: "מה אצלי לא נכון בסיטואציה הזאת? אולי באמת יש אצלי טעות?" כולכם צריכים לחשוב כך, והמחשבה הראשונה שלכם צריכה להיות לבחון את עצמכם ולנסות למצוא את הבעיה. מי שלא עושה כך אינו מטפח אמיתי של הדאפא. זה כלי קסם בטיפוח שלנו, וזה מאפיין של הטיפוח של תלמידי הדאפא שלנו. כל דבר שאתם נתקלים בו, המחשבה הראשונה צריכה להיות לבחון את עצמכם, וזה נקרא "לחפש פנימה"." (מתוך "מהו תלמיד דאפא")

ידעתי שעלי להסתכל פנימה. נוכחתי לדעת שאני עדיין שומרת על לב שלא סובל ביקורת. כשבעלי העביר עליי ביקורת הרגשתי תמיד שנגרם לי עוול ורציתי להתווכח. ימים ספורים קודם לכן הוא אמר משהו לא כל כך נחמד כלפיי. דיכאתי את הרצון שלי להחזיר לו באותה מטבע, אך נותרתי כועסת עמוק פנימה המאסטר לימד אותנו (מתוך "מהי סובלנות [רן]?", "יסודות להתקדמות במרץ"):

 "סובלנות היא המפתח לשיפור השין-שינג. לסבול עם כעס, התמרמרות או עם דמעות זוהי סובלנות של אדם רגיל שיש לו החזקה לגבי הדאגה שלו. לסבול בלי כעס בכלל ובלי שום הרגשה של התמרמרות זוהי סובלנות של מטפח."

 הבנתי שהמאסטר העניק לי הזדמנות נוספת לעמוד בסטנדרט של הסובלנות. החלטתי להישאר רגועה ויהי מה.

כשהגעתי הביתה כבר הייתה השעה 21:00 בערב. הייתי צריכה לצלצל לבני כדי שיפתח עבורי את הדלת, מפני שבעלי נעל אותה מבפנים.

תיכף ומיד התנצלתי בפני בעלי אבל הוא עדיין כעס עלי מאוד ואמר: "אני לא רוצה לשמוע אותך אומרת שאת מצטערת. אני לא יודע איך נוכל להישאר נשואים. לבן שלנו לא היה קל להגיע הביתה, אבל את יצאת ביום כל כך חשוב. אמרתי לך שתמיד תעדכני אותי היכן את נמצאת, אבל את כיבית את הטלפון שלך".

הוא כל כך התרגז שהוא זרק צלחת עם אוכל על הרצפה ויצא בסערה מהבית.

לא התרגשתי ופשוט ניקיתי את הבלגן. כשחזר הביתה אחרי חצי שעה, התנצלתי לפניו שוב.

למחרת בבוקר הוא היה לגמרי בסדר, כאילו שום דבר לא קרה. במצב רוח טוב הלכנו שלשתנו לבקר את הסבא והסבתא.

כך נפתר קונפליקט משפחתי. הרגשתי את הכוח של הדאפא. אם הייתי משתמשת בטיעון של הצורך לשמור על בטיחות כתירוץ להתווכח עם בעלי, הוא היה בוודאי מתעקש על גירושין. אני אסירת תודה למאסטר שמדריך אותנו לשמור במחשבה על סובלנות של מטפח בכל עת.