התנסות מוועידת פאלון דאפא לשיתוף התנסויות בניו יורק 2017

מאסטר נכבד ביותר ומתרגלים עמיתים יקרים.

זהו כבוד רב לספר לכם על הטיפוח שלי בתקופה המיוחדת הזאת של חגיגת יום השנה ה-25 להצגת הפאלון דאפא לציבור. כתבתי התנסות בשם: "לרוץ במלוא המהירות כדי להדביק את הפער".

המאסטר אמר:

"לנוכח העובדה שהזמן כה דוחק, האם חשבתם מה יקרה לאלו שלא טיפחו היטב? יש אנשים שעדיין יש להם סיכוי, אבל לחלק כבר אין. יש כאלה שעדיין נותר עבורם זמן, ויש כאלה שתקוותם היחידה היא לרוץ ממש מהר." (הוראת הפא בוועידת הפא של החוף המערבי ב-2015)

כשקיבלתי את הדאפא לראשונה, אחת הסיבות העיקריות שרציתי לתרגל הייתה המהירות בה אוכל להגיע לשלמות המלאה ולעזוב את העולם הזה. אלה המתקדמים במרץ קדימה יכולים להגיע לשלמות תוך שנתיים. נהדר, כך שכל מה שעליי לעשות הוא לצעוד קדימה במרץ. הדפסתי עותק משירו של המאסטר "לטפח באמת" ("הונג יין") ותליתי אותו מעל מיטתי. זה היה הדבר הראשון שקראתי בבוקר והדבר האחרון שקראתי לפני שכיביתי את האור. אני נושא עמי את "ג'ואן פאלון" לכל מקום. אני תמיד בוחר מקטורן עם הכיס הטוב ביותר לספר שלנו. בשעה שנהגתי, הייתי שומע תמיד את סדרת תשע ההרצאות, תמיד. אם היה לי זמן פנוי הייתי מכין עותקים של הרצאות האודיו עבור אחרים. שנאתי מצעדים, אבל מתרגלים תכננו אותם, טוב, זה בעבור הדאפא, אז אני אלך. ירידי בריאות יכולים להפיץ את הדאפא, בסדר, אני אלך לשם, אנהג לכאן, אטוס לשם, זה בסדר. ככל שהכאב הפיזי גדול יותר, ככל שיותר דם נשטף מסילוק הקארמה, ככל שהלב נשבר עמוק יותר וההרס הנפשי גדול יותר, נהדר, אפילו טוב יותר. "מאסטר, החרף את זה עוד יותר, אני בסדר". "תודה לך מאסטר, תן לי עוד". שום דבר לא חשוב, מפני שאני עומד להגיע לשלמות המלאה תוך שנתיים.

זה היה ב-1998, שנה לפני שהחלה הרדיפה. אך ברגע שהחלה הרדיפה, שכחתי שהיה לי יעד להגיע לשלמות המלאה תוך שנתיים. היו שם ישויות שצריך להציל ורוע שצריך להשמיד. אני זוכר את ליל ה-19 במאי 2001. ביום הזה המאסטר לימד את הפא באוטווה, קנדה ולימד אותנו איך לשלוח מחשבות נכונות. כשחזרתי למלוני, נפלתי על המיטה ובכיתי מפני שידעתי שישויות כה רבות יושמדו על ידינו. דיברתי בקול רם לכול מי שיכול היה לשמוע. אל תעשו זאת, הקשיבו למאסטר שלי, אם לא, אני אשמיד אתכם. החלטתי להמתין עד שאוכל לפנות בצורה רשמית לכל הישויות כדי להמשיך לשלוח מחשבות נכונות.

ברגע שחזרתי לטורונטו כתבתי מכתב לכל הישויות. לא בכיתי עוד. קראתי את המכתב בקול חזק וברור מעל הצוק המשקיף על האגמים הגדולים של צפון אמריקה. עמוד הנייר והעננים נצנצו באור מוזהב. כשהעננים התאספו בשקט מול הצוק האמנתי שאלה צופים שהתאספו. ביקשתי אותם לא להמשיך ולהפריע, מפני שאנו תלמידי הדאפא לא נבזבז עוד זמן ונלך על פי המאסטר שלנו, ונשלח מחשבות נכונות להשמיד את הישויות האלה שצריך להשמיד אותם בממדים אחרים.

במבט לאחור על תקופת הזמן הזאת, אני נזכר שהייתי ישות שונה. הייתי בחור צעיר ללא כל רכוש ונכסים רגילים או אחריויות. היה לי רק את הפא, ובכל יום הוא מילא אותי. אם לא יכולתי לקרוא או להאזין או לשנן, אז הייתי פשוט מנקה את עצמי ללא הרף באופן שאנו עושים לפני שליחת מחשבות נכונות. אבל כשמועד השנתיים שלי הגיע ונעלם, ותיקון הפא דחף קדימה, התחלתי להתחבט.

המאסטר אמר:

"שמירה על מסורת הדאפא, קיום עקרונות הטיפוח-תרגול של הדאפא והתמדה בטיפוח בפועל, אלו המבחנים לטווח הארוך עבור כל תלמיד דאפא." ("יסודות להתקדמות במרץ", "לוותר על לב האדם הרגיל ולהתמיד בטיפוח בפועל")

בכל פעם שקראתי את המאמר הזה נחרדתי. זה נשמע רציני מעבר להבנה שלי. מה הכוונה "לטווח הארוך"? האם נוכל כולנו לעשות זאת? שאלתי. המחשבה הייתה מפחידה ואפילו פעם אחת לא הסתכלתי פנימה על הפחד הזה. לא עלה אפילו על דעתי שאני צריך לעשות זאת. זה פשוט הרגיש רציני כל כך שלא רציתי להסתכל.

בסדרה של "תשעת ימי ההרצאות" השתתפתי לראשונה עם שני חברים שהכירו אותי די טוב. אחד מהם אמר לי במהלך הסדרה שאני אחד מהאנשים האלה שחושבים שהם מיוחדים. הם אף אמרו לי שוב ושוב שהמאסטר מזהיר אותנו נגד הנטייה הזאת. ידעתי שהם צודקים, אך בה בעת לא רציתי להקשיב להם, והחזקתי בהחזקה הזאת. במבט לאחור כיום, אני רואה שזה היה קשור להחזקה שלי בנוגע ל"יעד של שנתיים". ביסודו של דבר הייתה לי החזקה לזמן ולמושגים שלי על חשיבות עצמית.

המאסטר ניסה לעזור לי מיד בתחילת הטיפוח שלי, אבל לא רציתי להקשיב. כל הצלחה קטנה או גדולה בטיפוח שלי הזינו את ההחזקה הזאת. במהותו זה היה שד שגדל וגדל, ואפילו מצאתי דרכים להסביר כיצד אני קשור לתוצאה הטובה הזאת ולא חשוב כמה התוצאה הטובה הזאת קלושה. אם ראיתי את המאסטר מחייך, האמנתי שזה היה אימות שלי ולא שהמאסטר מעודד אותי לטפח. בהדרגה איבדתי את המוטיבציה ואת החמלה לעזור להציל ישויות חיות. לא ידעתי זאת באותה עת, אבל מצב הטיפוח שלי הפך שברירי מאוד.

באותו הזמן התבקשתי לעזור למאסטר ולא הייתי מסוגל. המאסטר היה זקוק למנחה ל"שן יון", וכשהמאסטר בדק את רמת הסינית שלי היא לא הייתה מספיק טובה. היו לי הזדמנויות רבות וזמן מספיק ללמוד בעבר, אבל לא עשיתי זאת. במקום זאת אכזבתי את המאסטר. כשנשאלתי למה לא למדתי, נותרתי ללא מילים בפעם הראשונה בחיי, ולא הייתה לי כל תשובה. בכל הטיפוח שלי המאסטר דאג לי ועשה כה רבות עבורי. בפעם היחידה שהתבקשתי באופן מיוחד לעשות משהו, לא יכולתי לעשות זאת. הייתי הרוס ורק רציתי לישון ככל שאוכל, כדי שלא אהיה מודע לכאב בלבי. מעל לכול, לא חשבתי על השאלה שנשאלתי: "למה לא למדת?". זה היה קשור לטיפוח שלי ולא רציתי להסתכל. זה כאב יותר מדי וברחתי מהכאב ומהטיפוח שלי. בהדרגה מצאתי תירוצים ללכת פחות ופחות ללימוד פא בקבוצה גדולה ולפעילויות. מעולם לא ניסיתי להפסיק לטפח, אבל המאמצים שלי היו מחטפים שטחיים מפני שרציתי להרגיש טוב יותר ולא לעמוד לנוכח ההחזקות שלי במלואן. זו הייתה החזקה אנוכית לרצות להרגיש נוח.

התחלתי לברוח לתכניות טלוויזיה שלא הייתי צופה בהם לעולם. ואז צופה בסרט אחרי סרט. לפעמים ראיתי שניים ברצף. כשהאינטרנט התקדם, הייתי אבוד בו יותר ויותר. הפכתי עצוב ורגזן. עם כל השנים הרבות שלי בטיפוח הייתי מודע לעקרונות רבים של הפא שעזרו לי להסתדר, אבל מבלי להתמוסס עמוקות בפא ולטפח באמת החמלה לא גדלה. כך הפכתי מנוסע בספינת הפא של המאסטר לאחד שנפל מהספינה ועדיין אוחז בחבל בעודו מוטח אל צד הספינה כשהגלים ממשיכים להתנפץ אליו.

יום אחד אשתי התעקשה שאלך לקבוצת לימוד פא גדולה. אחד המתרגלים הוותיקים ניגש לראות אותי. הוא חייך ברכות ואמר בדאגה רצינית: "מה נשמע?" בדרך כלל הוא אדם מצחיק, אבל הפעם עיניו היו עצובות. ידעתי מדוע והוא המיס ממני והלאה את כל ההחזקות שלי. פתחתי פשוט את לבי וסיפרתי לו שאינני פועל היטב ומדוע. הוא היה חם ונדיב והציע כמה הצעות פשוטות וקלות. זו הייתה התחלת הטיפוס האיטי שלי חזרה לתוך הפא.

זה קרה לפני כ-6 שנים. אז כבר הייתה לי קריירה מקצועית בעיר ניו יורק, אישה ו-2 ילדים. זה כבר לא היה כל כך קל רק ללמוד את הפא במשך יום שלם כשמתעוררת בעיה. חיי היו מסובכים פי עשר ממה שהיו בהתחלה, וגרתי במקום מסובך פי עשר. הזמן לא ממתין לאף אחד.

זה היה עדיין שנים לפני שהמאסטר הורה לנו לרוץ במלוא המהירות. אני ניסיתי רק לקום על רגליי ולעמוד ישר. ועדיין לא הצלחתי להסתכל על הסיבות שסיבכו אותי בבעיה הזאת מהתחלה. פרויקט אחר פרויקט, עם מחויבות הולכת וגדלה, הובילו אותי לאט לאט חזרה לתיקון הפא. אבל כשלא הדבקת עדיין את הפער, אתה לא משיג פתאום בצורה פלאית את הסטנדרט החדש רק מפני שהחלטת להתקדם שוב במרץ. עליך להדביק את הפער באמצעות פעולה על פני השטח ובסילוק ההחזקות שלך. אם אינך פועל היטב, אתה תעכב פרויקטים ותפריע למתאמים. הכול פשוט כל כך רציני.

בנקודה מסוימת התבקשתי לעבוד בפרויקט בו המתאם תקף אותי לפני שנים. לא בטחתי בהם. הם באמת טעו והפיצו עלי שקרים. צדקתי בהחלט שלא בטחתי בהם. אבל אנחנו איננו אנשים רגילים. אנחנו תלמידי דאפא של תקופת תיקון הפא. ויש רק מעטים כמונו. אם אבחר לא לעבוד בפרויקט בגלל מתאם, אז אולי כדאי שגם אצלצל למאסטר ואספר לו שהתכנון שלו אינו טוב מספיק. אולי עדיף שאומר לו שהוא צריך לתכנן בעבורי אדם אחר כך שאוכל לעזור למאסטר. אני פשוט יכול לבקש מהמאסטר שיבחר ישות חיה אחרת וייקח את כל הקארמה שלהם ויתכנן את הטיפוח שלהם מחדש וכד' רק כדי שזה יהיה לטעמי. רק אז אני אעזור למאסטר… כשהצגתי זאת כך, זה נשמע ממש מגוחך. העובדה היא שרק אנחנו פה כדי לעזור זה לזה. כשהתעוררתי לכך זה עזר לי באמת להקדיש עצמי לפרויקט, מפני שזה כבר לא שינה לי כבר מי המתאם. בנקודה זאת הפכתי צלול מאוד והבנתי בבהירות שלאהוב או לא אינו חשוב, מפני שגם אין עוד צורך להיאבק. החלטתי אז שאף פעם לא איאבק שוב בעמיתיי המתרגלים.

אני אדם מקצועי בתחום הבריאות והכושר ועליי ללמד אנשים איך לרוץ מהר. זה אחד הדברים הקשים ביותר שאדם ממוצע יכול לעשות. הלב שלך כואב, הריאות שלך בוערות, הגרון שלך ניחר, ראשך נעשה קל, אתה יכול לנקוע קרסול, לסובב את הברך, ליפול או אפילו להקיא. ובכן, "ריצה" בטיפוח היא קשה הרבה יותר. במיוחד כשאתה מנסה להדביק את הפער. כל דבר צץ כדי לעצור אותי, והמשא שנשאתי לא נעלם מיד. עליי לטפח זאת ממני והלאה, להאמין במאסטר והוא יעניק מהירות לרגליי. ועדיין אין כל ערובה שאוכל להצליח בכך.

נאבקתי כדי ללמוד סינית ורק לאחרונה יכולתי לראות שההחזקה שלי לנוחות ואימות עצמי עצרו בעדי לעבוד קשה במשך כל השנים האלה. אני בטוח שזה היה ברור לכולם, אבל אני פשוט לא יכולתי לעמוד מול זה. עליי לוותר על ההחזקה שלי לזמן כדי שאוכל לוותר על ההחזקה שלי לחשיבות עצמית ולראות שנוחות זו אשליה. השתמשו בהחזקות האלה כדי להרוס אותי ואת הישויות שסומכות עליי שאציל אותן.

כעת כל יום נראה בלתי אפשרי כשאני לומד סינית, מנהל את העסק שלי ועובד בפרויקטים לאימות הפא. אני מרגיש איטי מדי ואין כל מנוחה. רק עכשיו אני יכול לראות שאני מרגיש כך מפני שאני רץ במלוא המהירות. לכבוד הוא לי שיש לי בכלל את ההזדמנות הזאת לרוץ.

הפרויקט האחרון ביותר שלי שהיה לי הכבוד להצטרף אליו, הוא הקמפוס של "אקדמיית פיי טיאן" במידלטאון, בחלקה הצפוני של מדינת ניו יורק. אני מורה לחינוך גופני. מטרת בית הספר הזה להיות פתוח לציבור. נקבל בברכה ונעודד ילדים מכל ארה"ב והעולם לבוא לבית הספר שלנו. ועם זאת הקבוצה הראשונה כוללת ברובה תלמידי דאפא ש-90 אחוז מהם דוברי סינית. זה הפך לאתגר ממשי לראות כמה היטב נוכל ליצור סביבה בעבור תלמידים שאינם מתרגלים. זוהי גם השתקפות כמה היטב נוכל להתאים עצמנו לחברה הרגילה ולהציל אותם. זה הוסיף את הצורך ליצור סביבה רב-לשונית עם נוכחות חזקה של תרבות אמריקנית כלומר השפה האנגלית. כאחד מני מעטים דוברי אנגלית מלידה, ראיתי שיש לי תפקיד מיוחד. להבין זאת הלחיץ אותי, בהתחשב באתגר המלחיץ הנוכחי שלי ללמוד סינית. למה הוצג מצב כזה בשבילי?

כשהסתכלתי פנימה היו לי החזקות ללימוד סינית וזה הזין את המושגים שלי לחשיבות עצמית. אבל אינני לומד סינית כדי להיות סיני. אני לומד זאת כדי להיות רב-לשוני. זה הכריח אותי לחשוב יותר על השפה עצמה. מהו תפקיד השפה בתיקון הפא?

לאחרונה ראיתי סרט שבו חוצנים ביקרו בעולם כדי להעביר את השפה הכתובה שלהם לאנשים. זו הייתה שפה לא-ליניארית של סימנים גרפיים. תמונות ממש כמו הסימניות הסיניות, אלא שהסימנים הגרפיים היו מכוערים. אולי משום שלא היו ליניאריים. הזמן בזמן מרחב שלנו הוא ליניארי, אבל השפה שלהם לא הייתה כזאת. השפה הלא-ליניארית הזו השפיעה על המחשבות של גיבורי הסרט, והיא שינתה את היחס שלהן לזמן ולמרחב, והם חוו את העבר, ההווה והעתיד ביחד. כמובן שזה היה מבוסס על מדע מודרני מוגבל עם הבנה מוגבלת של זמן ומרחב, אבל העיקרון היה ברור. שפה היא חשובה מאוד. לא רק שזו דרך עבורנו להביע את המחשבות והרעיונות שלנו, אלא גם דרך ליצוק תרבות. זה לא רק תקשורת בין ישויות, אלא היצירה של המרקם הפנימי של הישויות והקהילה שלהם, בדיוק כמו הקהילה שאנו בונים בבית ספר התיכון פיי טיאן במידלטאון.

אחרי שצפיתי בסרט הזה, שאלתי את המורה שלי לסינית, גם היא מתרגלת, איך אוכל להבין את השפה הסינית בכללותה. היא הסבירה שהסימניות הסיניות עשויות כולן מסימניות קטנות, ממש כמו חלקיקים מיקרוסקופיים היוצרים חומר גדול יותר ויותר היוצר שכבות רבות של היקום עם ישויות אין ספור. ובכן, לסינית יש תכנונים אין סופיים של סימניות ומשמעויות. האם אין אמרה האומרת שתמונה שווה אלפי מילים? ובכן כל סימניה סינית היא בעצמה תמונה. אז אין סוף לשכבות ולרמות של משמעות שאדם יכול לתקשר איתן וללמוד. יותר מכך, השפה הסינית הכתובה האמיתית היא אמנות, ולשפה המדוברת יש צלילים מוסיקליים. נוירולוגים מודרניים מתרגשים מאוד לדעת איך אמנות ומוסיקה מגרים את המוח באופן מושלם יותר מאשר לימוד רגיל לשם ידע. ובכל זאת, כל התועלות האנושיות הפנימיות האלה, קיימות ממש בניצול יום יומי של שימוש סטנדרטי בשפה הסינית.

הסיבה שאני חושב שזה כה חשוב היא מפני שהפא נלמד בסינית והפא עומד לתקן את העולם האנושי. משום שאיננו משתמשים בכוחות על טבעיים בממד הזה, הדרך היחידה שעוד אנשים ילמדו את הפא בסינית היא ללמד אותם את השפה. ומאחר שאנו בונים ביתי ספר נראה שהעבודה הזאת בדרך. מצער שתרבות המפלגה עשתה באמת נזק עצום, והקניית השפה כתרבות לא יכולה להיעשות עם אף חלק מתרבות המפלגה הזאת. זו הסיבה מדוע אני צריך לא רק ללמוד סינית, אלא חובה עלי להיות רב-לשוני ורב-תרבותי, ולא להנאתי שלי, אלא כדי לעזור למאסטר להציל ישויות חיות בקנה מידה גדול אמיתי. אבל לא מדובר רק בשפה הסינית, יש דברים רבים שעלינו ללמד, ולעשות זאת בדרך ישרה, כשאנחנו מפלסים את הנתיב לעתיד עבור ישויות העתיד.

לאחרונה התחלתי לשלוח מחשבות נכונות לחומר שבממדים אחרים הקשור להחזקה שלי לנוחות ולחומר המגביל את לימוד הסינית שלי. חיי מיד נעשו קשים אף יותר וזמני דחוק יותר. ידעתי שזה הרוע המנסה להיאבק חזרה ולשבור את רצוני. אבל בסופו של דבר זכרתי שוב שאנחנו מתייחסים למצוקות כשמחה. אני אכפיל יותר ויותר את מאמציי.

מאסטר נכבד ומתרגלים עמיתים יקרים, אכן סטיתי מהנתיב בעבר. אני לא אסטה שוב. לא משנה כמה זמן זה ייקח, לא משנה מה עלינו לעשות, סמכו עלי.

תודה רבה לך מאסטר! תודה לכולכם.