התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא לשיתוף התנסויות בקנדה בשנת 2017

מתמיד למרות הקושי

ב-2002 היגרתי לקנדה והתיישבתי בטורונטו. בתחילה עבדתי בעבודה רגילה, ובזמני הפנוי עזרתי במשלוחים של עיתון "האפוק טיימס". מאוחר יותר העיתון החל לשגשג והפך מעיתון שבועי לעיתון יומי גם באנגלית. כמובן שככל שהעיתון גדל, נדרשו מקורות מימון נוספים. ב-2006 במהלך לימוד הפא הקבוצתי, מנהל "האפוק טיימס" פנה בקריאה לסיוע וביקש מכל בעלי הממון לתרום כסף אם יוכלו, ולבעלי הכוח לעבוד אם יוכלו. לא היה לי כסף אבל הייתי חזק.

הדרך הטובה ביותר הייתה להפוך לסוכן מכירות ולהכניס ל"אפוק טיימס" באופן הכנסה ישירה ממכירות. באותו הזמן החברה בה עבדתי הצטמצמה, כך שביקשתי להתפטר ותכננתי לעבוד כסוכן מכירות ב"אפוק טיימס". התקשרתי למנהל המכירות ששאל אותי אם אני יודע סינית בניב קנטונזי. כשהשבתי בשלילה הוא שאל מה לגבי האנגלית שלי. השבתי "לא טובה". לא שמעתי ממנו חזרה.

לא ידעתי שהם לא רצו אותי עקב היעדר מיומנויות. בימים ההם ל"אפוק טיימס" לא הייתה מערכת קבועה כפי שיש לו היום. הלכתי לפגישת מכירות שהתקיימה ביום שני. אף אחד לא הדריך אותי, כך שמצאתי מקום וישבתי. לא חשבתי מעולם שאשאר שם יותר מעשר שנים. כיום אני ידוע כסוכן מכירות מצטיין. אנשים המכירים אותי אומרים תמיד: "אם הוא יכול להיות סוכן מכירות, כל אחד יכול". אני באמת אדם לא מושך, אינני דובר בניב קנטונזי וגם האנגלית שלי לא טובה במיוחד. אני אדם שתקן ומדבר לאט.

לומר בכנות, לא תכננתי לעבוד כל כך הרבה זמן ב"אפוק טיימס". חשבתי שאני הולך לעזור לזמן קצר בלבד ולמצוא עבודה קבועה לאחר מכן. אבל נתקעתי כאן. זה היה כמו לקפוץ למים ואז להבין שאינך יודע איך לשחות וגם לא איך להגיע לחוף מבטחים.

במבט לאחור, הלקוח הראשון שלי עדיין זכור לי בצורה חיה במוחי. עבדתי מספר ימים ב"אפוק טיימס" וידעתי איך מציגים את העיתון בקצרה. הדפסתי לעצמי כרטיסי ביקור. המקום הראשון בו ביקרתי היה מרכז קניות עם כמה חנויות שהיה ממוקם ליד המשרד שלי. כשחשבתי לדבר עם זרים על "האפוק טיימס" לבי הלם במהירות. אזרתי אומץ ונכנסתי לחנות אופנה.

הסתובבתי בחנות אבל פחדתי לפתוח את פי. ראיתי שם את אחד החברים וניסיתי לשוחח איתו זמן מסוים. אחרי שעזב ידעתי שאינני יכול לברוח. חזרתי לחנות, ובאנגלית הרצוצה שלי הצגתי את "האפוק טיימס" לאחת הפקידות. היא לא הבינה מה אני מנסה לומר, כך שאמרתי לה: תפרסמו בעיתון שלנו. בסופו של דבר היא הבינה, אבל אמרה שהיא לא האחראית על זה. "אתה צריך ליצור קשר עם מנהל המשרד". הודיתי לה ונשמתי לרווחה.

הרגשתי שאני עצבני כמו שהייתי בהתחלה, כך שהמשכתי לבקר מספר חנויות. אבל כולם אמרו לי ליצור קשר עם מנהלי המשרדים. לא הייתי עדיין מוכן לשוחח עם אף מנהל משרד, כך שהחלטתי לבקר בכמה חנויות סיניות.

באופן בלתי צפוי אנשים הגיבו בצורה שלילית. לבסוף ביקרתי בחנות שהכרתי. נחשו מה היא אמרה לי? "יש כל כך הרבה דברים שאתה יכול לעשות. למה אתה עושה דווקא את זה?" נראה היה כאילו אני עושה משהו מביש. קיבלתי רגליים קרות וחזרתי למשרד.

אבל לא הרמתי ידיים. אולי היה זה המאסטר שעודד אותי, מפני שללא כל ניסיון וללא כל עזרה ממישהו, השגתי שלושה חוזים חתומים בסך כולל של 5,000 דולר.

ידעתי שזה לא קל להיות איש מכירות, ומעולם לא חשבתי שאעבוד בצורה קבועה ב"אפוק טיימס". חשבתי למצוא עבודה רגילה לרווחה הכלכלית של משפחתי. כשהחלטתי לעזוב, המנהל ביקש אותי להפתעתי להישאר. למרות שהכנסתי רק כמה אלפי דולרים לעיתון במשך חודש, זה היה טוב מלא כלום. ללא כמה האלפים האלה החברה הייתה צריכה לגייס את הסכום הזה בעצמה. אחד המתרגלים אמר לי: "כשהאפוק טיימס בקשיים זה הזמן בו אנו זקוקים לך".

באותו הזמן גם אני הייתי במצב קשה. הילדים שלי היו קטנים, ואשתי עבדה קשה. הדבר הטוב הוא שגם אשתי מתרגלת והיא תומכת מאוד. ניסינו לצמצם את הוצאות המחייה שלנו, כך שנוכל להסתדר עדיין עם המשכורת הנמוכה שלי.

אחרי שיקול רב החלטתי להישאר ב"אפוק טיימס".

קריירה במכירות היא דרך קשה. פעמים רבות התנדנדתי. לאורך הדרך הופיעו החזקות רבות: כשהמכירות היו טובות, קורת הרוח הרימה ראש. כשהמכירות היו גרועות, חשתי מדוכא. כשאחרים פעלו היטב אני קינאתי. כשמתרגלים אחרים שהיו אנשי מכירות נשאו ונתנו עם הלקוחות שלי, ההחזקה לתחרותיות ורווח הגיחה. כשנתקלתי בקונפליקט עם עמיתיי לעבודה, הגיחה אצלי תרעומת. כשלקוח התייחס אליי בקרירות מיהרתי להרים ידיים.

פעם אחת ניגשתי ללקוח לאסוף כסף שהיה חייב לנו. הלקוח העיף החוצה את התיק שלי וקילל אותי. פחדתי והתרגזתי ורציתי להיאבק עמו. כשחשבתי איך אני אמור להגיב כתלמיד דאפא, ידעתי שאם אעשה זאת, זה עלול להכפיש את הדאפא. החזקתי בעצמי ובלעתי את הכעס שלי.

לפעמים הרגשתי כאילו אני נתקל בקיר ואין כלום שאני יכול לעשות. ניסיתי להתקשר לכל הלקוחות הפוטנציאליים, אבל ללא תוצאות. המכירות המשיכו ליפול. בכל זאת, בסופו של דבר הכול השתנה, ותמיד הייתה דרך מוצא, וזה עודד אותי להמשיך הלאה.

להשתפר כשאני משתף פעולה עם אחרים

מאז שהמאסטר לימד אותנו את הפא בהרצאה: "לימוד הפא בפגישת 'האפוק טיימס'"-2009, העסק שלנו גדל בצעדי ענק.

המכירות האישיות שלי הגיעו לשיאים חדשים. בינתיים הצטרפו אנשי מכירות נוספים לצוות. לאחד מהם נראה שיש קשר גורלי איתי והוא ביקש לעבוד איתי. כמובן שלא רציתי בכך. אתם יכולים לדמיין: עבדתי שנים רבות והיה לי כבר ניסיון. ופתאום אחד שמתחיל רוצה לעבוד איתי. אבל הייתה לו דרך משלו: בכל פעם שהשיג לקוחות חדשים, הוא היה מבקש ממני ללכת איתו. היו לו כמה רעיונות והוא רצה לשתף אותם איתי. למדנו זה מזה ובסופו של דבר הפכנו שותפים בלתי נפרדים. בחרנו לעבוד עם סוחרי מכוניות. אם עבדתם איתם פעם, אתם יודעים שקשה מאוד לעשות איתם עסק. בעבר ניסיתי, אבל ויתרתי מפני שזה היה ממש קשה.

כשהתחלנו, רוב הסוחרים פרסמו בעיתונים מתחרים. היו להם פרסומות של יותר מ-50 חברות ולנו הייתה רק חברה אחת. הם בזו לנו. אבל כעת, אנחנו מנהלים פרסומות ל-40 חברות של מכוניות. לאחד מהמתחרים האחרים שלנו יש רק 12 חברות ולאחר רק חברה אחת או שתיים. בהתחלה הם גבו פי שניים מאיתנו. כיום, כדי להתחרות בנו הם הורידו את המחירים שלהם לחצי משלנו ולפעמים הם אפילו מציעים פרסומות בחינם. אבל המחירים שלנו בעלייה.

במבט לאחור, זהו למעשה תהליך לשחרר את האנוכיות ולשתף פעולה עם אחרים.

נהגתי להיפגש עם לקוחות בעצמי אבל עכשיו "הוא" היה איתי. למרות שבקושי אמר משהו, הוא הקשיב. אחרי הפגישה הוא תמיד העביר עליי ביקורת: "למה לא אמרת את זה? למה לא אמרת אחרת? למה השמטת את זה?"

למרות שלא השבתי בחזרה המשכתי לחשוב: "אני איש מכירות ותיק, איך אתה יכול לדבר אלי כך? אולי מה שאמרת אינו נכון? אם אתה היית אחראי אולי לא היית טוב יותר ממני". ואז מצאתי תירוצים ואמרתי: "זה היה בגלל זה או זה. אם משהו ששמעת אותי אומר אינו ראוי, יכולת להוסיף משהו". אבל במחשבתי חשבתי שהעצה שלו הייתה תמיד קטנה מדי ונאמרה מאוחר מדי.

כך שכשנפגשנו עם לקוחות הייתי עצבני יותר וחשתי כאילו הוא מאפיל עליי. לפעמים פעלתי אפילו גרוע יותר. אם הוא שלל אותי שוב, התמלאתי כעס ולפעמים לא יכולתי לשלוט במזגי ורבתי איתו. לאחר מכן התחרטתי מפני שידעתי שלא טיפלתי בכך היטב. המצב הזה ארך זמן מה. יום אחד נוכחתי לדעת פתאום שהוא הפסיק להתלונן. גם הוא גילה שהדרך בה דיבר אינה נכונה. במשך ההליך הזה היכולת שלי לקבל ביקורת גדלה.

כששיתפנו פעולה זה עם זה היטב, נחתמו עוד ועוד חוזים לפרסומות. קיבלנו המון שבחים. באותו זמן התחלתי לחוש טוב לגבי עצמי וחשבתי שאני ממש מדהים. ואז שבעה חוזיי פרסומות התבטלו תוך שבועיים. הם תירצו זאת במגוון רחב של תירוצים ואנחנו היינו מתוסכלים. מאוחר יותר נרגענו והסתכלנו פנימה. גילינו את הבעיה. זו הייתה התערבות דמונית מהמחשבות שלנו עצמנו. נאמר ב"ג'ואן פאלון":

"גם בסמינר הזה יש אנשים שחושבים את עצמם למשהו והגישה שהם מדברים בה היא אחרת. מה הם ככלות הכול – אפילו בבודהיזם דבר כזה הוא טאבו."

להשתפר באמצעות שינון הפא

לפני כשנה אחד המתרגלים שיתף במינג-הווי בהתנסות שלו בשינון הפא. זה נגע בי מאוד כך שהחלטתי גם אני לשנן את הפא. התחלתי ב"יסודות להתקדמות במרץ". כששיננתי את הפא נעשיתי מואר לרמות שונות של הפא והתחום שלי התרומם מעלה.

פעם אחת שיננתי את "הסבר קצר על שן":

"אם כל האנשים ילמדו את הדאפא וכולם ינהגו לפי השן, מה יקרה אם יבואו להתקיף אותנו מבחוץ ויפתחו נגדנו במלחמה? למעשה כבר דנתי בזה ב"ג’ואן פאלון", שההתפתחות של החברה האנושית היא כתוצאה מהשינויים באקלים הקוסמי. אם כך, האם המלחמות של האנושות קיימות במקרה? אזורים עם כמות גדולה של קארמה ועם לב אנושי שהושחת מוכרחים להיות לא יציבים. אם עם מסוים נדיב באמת, הקארמה שלו בטוח תהיה קטנה ומלחמות בהחלט לא יתחוללו, כי עקרונות הדאפא לא ירשו ותכונת היקום שולטת על הכל. בני האדם לא צריכים לדאוג שעם נדיב יקבל התקפה. תכונת היקום – דאפא, נמצאת בכל מקום, בכל הגוף השמימי, מרמת המאקרו ועד לרמת המיקרו." (יסודות להתקדמות במרץ", "הסבר קצר על שָן (חמלה)")

אחרי ששיננתי את הקטע הזה קראתי מאמר במינג-הווי ופתאום הבנתי רמה נוספת של הפא. במאמר, אחת המתרגלות שיתפה שהיא נפגעה ממכונית. היא לא הלכה לבית החולים ולא ביקשה כסף בתמורה. כמה ימים לאחר מכן אף אחד לא שאל כבר לשלומה. היא חשה תרעומת ואז הפא של המאסטר צץ במחשבתה. היא הבינה מיד ששום דבר לא קורה במקרה: "איך יכולתי להיפגע אם הכול בסדר אצלי?"

"כי עקרונות הדאפא לא ירשו זאת ותכונת היקום שולטת על הכל."

היא הבינה: אסור לי להאשים את האדם שפגע בי. למה חשתי לא מאוזנת בלבי?

זה אפשר לי להבין קטע מתוך "מהי סובלנות (רן)?"

"לסבול בלי כעס בכלל ובלי שום הרגשה של התמרמרות זוהי סובלנות של מטפח." (יסודות להתקדמות במרץ", "מהי סובלנות (רן)?")

הבעיות שלנו עצמנו גורמות לכל הדברים האלה לקרות. מדוע שנאשים אחרים? הבנתי יותר את המשמעות של להסתכל פנימה. כאיש מכירות אינני צריך לדאוג אם הלקוח עושה כך או אחרת. זה לא יקרה אם לא מאפשרים זאת. הדאגות שלי הן שיגרמו לבעיות להיות גרועות יותר.

כששיננתי יותר ממחצית של "יסודות להתקדמות במרץ" נעשיתי רגוע ומלא חמלה. כשכווננתי את מחשבתי, הלקוחות השתנו. חשתי שהם הישויות החיות שלי. אני לא צריך לענות את מוחי כדי להשיג חוזי פרסומות.

היה לקוח אחד שעקבתי אחריו במשך זמן ארוך. פשוט שלחתי לו מייל והוא הסכים. הליך המכירות הפך כל כך פשוט.

המאסטר אמר:

"כשאתה תמיד שומר על לב של טוּב לב וחמלה, כשתתעורר לפתע בעיה יהיה לך זמן ומרחב למתן את העימות ולחשוב." ("ג'ואן פאלון")

יום אחד אדם אחד קילל אותי אבל הקללה הייתה מוחלשת בבירור, והיא לא נגעה בי.

יום אחד שיננתי מ-"ג'ואן פאלון":

"אז מדוע ניתן לעשות את זה עבור מטפח? זה כיוון שהמטפח הוא בעל הערך הרב ביותר, כי הוא רוצה לטפח. לכן המחשבה הזאת שמופיעה יקרה ביותר. בבודהיזם מדברים על טבע הבודהא. כשטבע הבודהא מתגלה, הישויות המוארות יכולות לעזור לו. מה זה אומר? אם אתה שואל אותי, כיוון שאני מעביר את שיטת התרגול ברמה גבוהה, זה נוגע לעקרונות של רמות גבוהות, והנושאים הקשורים לכך הם גדולים. ביקום הזה אנחנו רואים שחיי האדם לא נוצרו בחברת האנשים הרגילים. יצירת החיים האמיתיים של האדם היא בחלל היקום. כיוון שיש ביקום הזה חומרים רבים מכל סוג שיוצרים חיים, החומרים יכולים ליצור חיים באמצעות תנועה הדדית. במילים אחרות, החיים המוקדמים ביותר של האדם באים מהיקום. חלל היקום רחום במקור ויש לו התכונה הזאת גֶ'ן-שָן-רֶן. כשאדם נולד הוא מותאם לתכונת היקום. אבל כשכמות הגופים החיים שנוצרו גְדֵלה, מתפתח סוג של יחס חברתי קבוצתי. היו כאלה שפיתחו אנוכיות, זה הוריד לאט לאט את רמתם, הם לא יכלו להישאר ברמה הזאת והיו מוכרחים ליפול למטה. אבל ברמה האחרת הם שוב נעשים לא כל כך טובים ולא יכולים להישאר בה, אז הם ממשיכים ליפול למטה עד שלבסוף הם מגיעים לרמה הזאת של בני האדם." ("ג'ואן פאלון")

הרגשתי כל מילה מהדהדת בעולמי. כשהבנתי יותר, כמות עצומה של אנרגיה זרמה דרך גופי, מה שגרם לי לחוש קליל. פרצתי בשטף של דמעות. נראה שרק עכשיו הבנתי למה אני מטפח. הישויות החיות ביקום הישן שהולכות אחר החוק "של יצירה, התייצבות , התפוררות" יושמדו. אין להן עתיד. הסיבה היחידה שבאנו לעולם היא להשיג את הפא, לטפח ולחזור לאני האמיתי שלנו.

הבנתי עוד ועוד ככל ששיננתי את הפא. כששיתפתי עם מתרגלים אחרים, הם שיבחו אותי. בהדרגה, המנטליות שלי להתפארות ולקורת רוח עצמית הגיחה אל פני השטח. אחרי זה, לא הצלחתי להתעורר לעקרונות הפא במשך זמן מה. למדתי את הפא עם רדיפה שלילית במחשבה ורציתי לראות את המשמעות העמוקה של הדאפא, כדי שאוכל להתפאר בפני אחרים. למעשה, זה היה לב לחיפוש תהילה מלוכלכת.

זכרתי את "הימנעויות של מטפחים":

"עם החזקה לתהילה, הדרך תהיה דרך רעה עם כוונה. כשמישהו משיג תהילה בעולם האנושי, הוא בטוח יהיה טוב בדיבור אבל דמוני בלב, מרמה את הציבור ומערער את הפא." (יסודות להתקדמות במרץ", המנעויות של מטפחים")

לשחרר את התאווה באמצעות שינון הפא

כששיננתי את הפא גיליתי את ההחזקה לתאווה. תרגלתי במשך כל כך הרבה שנים אבל לא סילקתי לגמרי את ההחזקה לתאווה. עמדתי רק בדרישות המינימליות של המאסטר. רק רימיתי את עצמי ולקחתי סיכון. חשבתי שהיות שעשיתי את שלושת הדברים, אוכל לחיות עם ההחזקה הזאת עד הסוף. אבל התרגשתי מאוד כשקראתי את החוברת של מינג-הווי "לסלק את ההחזקה לרגשנות".

קראתי אותה פעמיים והחלטתי לסלק לחלוטין את ההחזקה לתאווה. באותו לילה חלמתי שהפרשתי מגופי שלוש תולעים בגודל זהה ומלאות בצואה. אחרי זה צצו להן מספר פעמים מחשבות מלאות תאווה במוחי, אבל הצלחתי לשלוט בהן והרגשתי שהן נחלשו עוד ועוד. אני חושף את ההחזקה המלוכלכת שלי במעמד זה כדי לסלק אותה לחלוטין.

אנא ציינו את ההחסרות שלי בהבנה.