כדי לחיות בחברה, אדם צריך לפעול תוך הדדיות עם אחרים. התרבות הסינית המסורתית מדגישה התנהגות מוסרית, וכללי האתיקה ביחסים הבין-אישיים בחברה, ובכלל זה יחסים בין שכנים. כפי שנאמר באמרה עתיקה: "אחד האוצרות הגדולים של מדינה הוא שיש לה אנשים מוסריים, הנדיבים לשכניהם". אמרה עתיקה אחרת אומרת: "להתנהל על פי הטאו יעזור לאלה הסובלים קשיים ויפתח אצלם אהדה לשכניהם. לאלה ההולכים אחר הטאו יהיה מזל טוב".

העם הסיני הקדמון האמין שלהיות נדיב לאחרים זהו עיקרון בסיסי לחיים חברתיים, ושלאלה העושים מעשים טובים לעתים קרובות, יהיה באמת מזל טוב. יש הרבה סיפורים על אנשים אצילים שהיו נדיבים וסובלניים כלפי אחרים ועזרו לאלה בצרה. הנה לפניכם סיפורים אחדים כאלה.

טאו יואן-מינג בחר לחיות בכפר הדרומי

טאו יואן-מינג (365-427 אחרי הספירה) היה משורר מפורסם בשושלת ג'ין. הוא כתב באחד משיריו: "חשבתי לעבור לכפר הדרומי, אבל לא בגלל שאהבתי את הביתנים שם. זה היה בגלל ששמעתי שיש שם אנשים פשוטי לב, והייתי רוצה לבלות עימם ימים ולילות". הוא בחר לעבור לכפר הדרומי בגלל שאהב שם את הכפריים פשוטי המחשבה וטהורי הלב.

טאו יואן-מינג היה בעצמו אדם עם לב פשוט. הוא עיבד את האדמה כל יום וכתב שירים כדי להביע את שאיפותיו. הוא היה מרוצה מסגנון חייו הפשוט והדל ונהנה לחיות על-פי הטאו.

הוא המשיך לתאר את יחסיו עם שכניו באחד השירים: "אנחנו נפגשים יחד לעתים קרובות וכל אחד מאתנו מביע את השקפותיו בגלוי ובכנות. כשמישהו משיג מאמר נפלא, אנחנו קוראים בו ביחד. כשלמישהו יש שאלות או מבוכות אנחנו דנים בהם ביחד". שכנים עזרו אחד לשני ונהנו מיחסים הרמוניים, מה שיצר סביבה מועילה, העוזרת לכל אחד לחזק הלאה את ערכיו המוסריים.

סי-מא הווי ויתר על חזירו

סי-מא הווי משושלת האן המזרחית היה מלומד מפורסם מאוד. הוא הצטיין בזיהוי אנשים צעירים, מוסריים ומוכשרים. יום אחד, אחד משכניו איבד חזיר. קרה המקרה והחזיר של סי-מא נראה דומה מאוד לחזיר שאבד לשכנו. השכן חשב בטעות שהחזיר של סי-מא הוא החזיר שאבד. סי-מא לא התווכח אתו. הוא אמר: "אם הוא שלך, אז קח אותו". השכן לקח מיד את החזיר לביתו.

כמה ימים לאחר מכן, השכן הזה מצא את חזירו האבוד במקום אחר. הוא התבייש מאוד והחזיר את החזיר לסי-מא הווי. סי-מא הווי ניחם אותו ואמר שזה עניין רגיל לטעות ככה בין שכנים. נוסף לכך סי-מא שיבח אותו על כך שגילה הבנה והיה מוכן לתקן את הטעות. השכן התרגש מאוד. מאוחר יותר אנשים כינו את סי-מא הווי "אדון מראת-המים". זו הייתה מחמאה על אופיו הישר והטהור.

דזי רו-דאו היה נדיב לב לשכניו

דזי רו-דאו משושלת יואן גר במחוז צ'י-הה בעיר דה-ג'ואו בשאן-דונג. הוא היה תמיד מאושר לעשות דברים טובים והיה מפורסם בנדיבותו בעיר מגוריו. כמה כפריים מצ'י-הה היו עניים מכדי להתפרנס למחייתם. דזי רו-דאו נתן לכל אחד מהם חלקת אדמה חקלאית כדי שישכירו אותה לחקלאים וירוויחו קצת כסף. כשאנשים אלה הלכו לעולמם, הוא לקח בחזרה את האדמה. שנה אחת כשהתפשטה מגפה באזור, סיפרו שסוג מיוחד של מלון, המסייע להזעת יתר, יוכל לרפא את המחלה. דזי רו-דאו קנה מלונים רבים כאלה ומוצרי מזון, ותוך שהסתכן בקבלת המחלה בעצמו עבר מדלת לדלת לחלק מזון לאנשים באזור המגפה. כך הוא הציל אנשים רבים.

לפעמים נתן חיטה וגרגרי דורה לנצרכים. הוא אפשר להם לשלם בחזרה אחרי עונת הקציר, מבלי שיבקש ריבית. אם היה קציר עלוב באותה שנה, לאנשים לא היה מספיק יבול שנקצר לשלם לו בחזרה. דזי רו-דאו היה שורף אז את הפתק ואומר להם לשכוח מהחוב. הוא היה אומר לעתים קרובות למשפחתו: "לצבור דגן זה בכל מקרה להתכונן למקרה של רעב. לפיכך, אם ניתקל בשנת קציר רעה, עלינו לעזור לשכנינו חסרי המזל".

יאנג ג'ו מכר את חמורו

יאנג ג'ו משושלת מינג (1368-1664 אחרי הספירה) היה ראש מנהל הטקסים. בדרך כלל הוא רכב על חמורו לחצר המלכות, או לכל מקום שהיה עליו ללכת. הוא אהב את חמורו מאוד. בכל יום לאחר שחזר מחצר המלכות, הוא האכיל בעצמו את החמור וטיפל בו היטב.

שכנו של יאנג ג'ו היה אדם מבוגר. לו ולאשתו נולד בן כשהיה כמעט בן שישים. בני הזוג היו מאושרים מאוד, מאחר שלא היה להם בן עד שהגיעו לגיל מבוגר. אולם התינוק היה בוכה ללא הפסקה בכל פעם ששמע את נעירת החמור, וזה די הפריע לכל המשפחה. החמור הפריע כל כך לילד, שהילד לא אכל הרבה, הזוג נאלץ לספר על כך ליאנג ג'ו. יאנג ג'ו מכר את החמור במהירות וללא היסוס. מאותו יום ואילך, כשהלך לחצר המלכות, או למקומות אחרים, הוא פשוט צעד ברגל.

אמרות עתיקות אומרות: "אדם הוא יפה באמת רק אם מחשבתו נדיבה", "צריך שיהיו יחסים הרמוניים עם השכנים"; "אדם הוא נדיב ומוסרי, אם כל מילה ומעשה שלו מכוונים לתועלתם של אחרים". אמרות אלה אומרות לנו שעלינו להשתמש בטאו ובחוש היושר כקריטריון לשפוט דברים. עלינו להיות קפדנים עם עצמנו וסובלניים כלפי אחרים. צריך שיהיה לנו לב מלא נדיבות ואהדה, ועלינו להיות מוכנים לדאוג לאחרים, להציע עזרה לאחרים ולהתחשב באחרים כאילו אנו עצמנו היינו באותו מצב כמו האדם לו אנו מנסים לעזור.

זהו טיפוח ערכי המוסר של אדם, ואמצעי להשפיע על אחרים להיות טובים. בעשותנו זאת, החברה שלנו תהיה הרמונית, ומלאה ביחסים בין אישיים ידידותיים, שהם היסוד לצדק חברתי.