התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא העשירית בישראל

שלום למאסטר הנכבד, שלום לכל המטפחים!

לפני כשנתיים נסעתי לוועידת פא בחו"ל. זאת הייתה נסיעה בהסכמה מלאה מצד בעלי אשר אינו מטפח והוא אפילו תמך בי שאסע.

בזמן הועידה ואחריה הרגשתי שהמאסטר מנקה אותי אך עדיין לא ידעתי איזה מבחן מצפה לי בבית.

כשחזרתי מהוועידה, בעלי התנהג כלפי בצורה די קרירה, ויום אחד הוא אמר לי: "תשמעי, נמאס לי מהכול, אני רוצה להתגרש". ברגע הראשון חשבתי ששמעתי לא טוב או שזוהי בדיחה ושאלתי אותו מה הוא אמר. הוא חזר על אותם המילים והפנים שלו היו מאד רציניות. שאלתי אותו מה קרה ולמה הוא רוצה בכך. הוא אמר שפשוט נמאס לו וזהו. כשביקשתי שיסביר מה בדיוק נמאס לו, הוא לא הצביע לי על משהוא ספציפי אלא פשוט חזר על אותו המשפט.

זה היה עבורי כמו רעם ביום בהיר. פתאום מצאתי את עצמי מוצפת בהמון רגשות. האגו שלי נפגע קשה מעצם העובדה שרוצים לעזוב אותי. כל הפחדים צצו על פני השטח ויצרו תחושה של חנק. מה יהיה עם הילדים? אצטרך לעשות לבד כל הדברים בבית שהיינו תמיד מתחלקים בינינו, מה שיגזול ממני זמן יקר. מה יהיה עם המצב הכלכלי, הרי בעלי הוא המפרנס העיקרי? איך אני בתור מטפחת דאפא בכלל יכולה להתגרש? אצטרך גם להתמודד עם תגובות שונות של אנשים בסביבה שלי.

היה לי ברור שאני חייבת לדבר עם בעלי. חשבתי שעל ידי שיחה איתו אוכל לפתור את הכל. אמרתי לו שהוא בן אדם יקר לליבי ואני יודעת שזה הדדי, אמרתי שגירושים זה משהו שלא נכון באופן כללי ובמיוחד עבורי כמטפחת. אמרתי שזה גם לא טוב עבור הילדים שלנו. בתגובה לכך הוא אמר שהוא אינו מתכוון לשנות את החלטתו ושאני אחפש את המסמכים כדי שכבר בימים הקרובים נוכל לגשת לעורך דין. הוא היה נראה רציני ונחוש ללא פשרות.

פרצתי בבכי ובאותו רגע לא ידעתי איך אני הולכת להתמודד עם כל זה. האגו הפגוע וכל הפחדים מילאו אותי ובאותם הרגעים היה לי קשה מאד להיות צלולה כמטפחת. רק עמוק בפנים היה לי ברור שדבר שכזה לא קורה סתם.

הלכתי לחדר נפרד ושלחתי מחשבות נכונות. לאט לאט המחשבות שלי התחילו להתבהר. הרגשתי שאחרי שקיבלתי כל כך הרבה בוועידה שנסעתי אליה, הגיע זמן המבחן.

ב"הרצאת הפא בוועידת הפא הבין-לאומית ב-2009 בוושינגטון הבירה" המאסטר אמר:

"עבור מטפח, להסתכל פנימה זה כלי קסם. נזירים ומטפחים מסוימים היו אומרים: "בודהא נמצא בתוך הלב". הכוונה היא לצורך לטפח את הלב – זאת המשמעות האמיתית שזה מבטא. ואכן, כך הדברים עובדים."

התחלתי להסתכל פנימה. פתאום זיהיתי את כל המחשבות המכוערות שישבו בי. ראיתי שאני חושבת קודם כל על עצמי בסיטואציה הזאת ובכלל לא השקעתי מחשבה על מה עובר על בעלי. דיברתי על איך שזה לא טוב עבורי, עבור הילדים – ואיפה הוא בכל הסיפור הזה? מה הוא מרגיש בכלל? אולי אני שוכחת להתייחס אליו כאל בן אדם שאני אמורה להציל ולא מגלה מספיק חמלה כלפיו? אולי אני, כדי להספיק לעשות יותר דברים מפילה עליו יותר מדי וקשה לו?

פתאום הבנתי את המצוקה האישית של בעלי והרגשתי חמלה גדולה כלפיו. אבל הפחדים עדיין ישבו בי והציקו לי חזק מבפנים. ידעתי שזהו הזמן להיפטר מהם.

במאמר "לסלק את ההחזקה האחרונה" מתוך "יסודות להתקדמות במרץ 2" המאסטר אמר:

"אם מטפח יוכל להניח את המחשבה של החיים והמוות בכל מצב, הרשע בטוח יפחד ממנו; אם כל התלמידים יוכלו להגיע לזה, הרשע בעצמו יושמד. אתם כבר יודעים את העיקרון של "יצירה הדדית וניגוד הדדי". אם אין פחד, אז האלמנט שגורם לך לפחד כבר לא יתקיים. זה לא משהו שעושים בכוח, אלא משהו שמגיעים אליו כשבאמת מניחים ברוגע את הלב. כל פעם שאני רואה שאתם עומדים בקשיים ובסבל, המאסטר סובל יותר מכם; כל פעם שאתם עושים צעד לא נכון, כואב לי מאוד. למעשה כל מה שהרשע עושה מכוון להחזקות ולפחדים שלכם שעדיין לא הנחתם. אתם הישויות המוארות העתידיות שהולכות להיות בודהות, טאואים ואלוהויות, אנשים שלא רודפים אחרי רווחים והפסדים שבעולם הזה, אז עליכם להניח את הכל."

התחלתי להסתכל פנימה ולבחון מה בדיוק מפחיד אותי. ראיתי שהפחידה אותי מאד ההסתגלות למצב של להיות לבד. אמרתי בלב שאני מכירה אך ורק בתכנונים של המורה ואם זאת הדרך שהוא תכנן לי, אז אני אהיה לבד. המון מטפחים חיים לבד, אז מה מפחיד בזה? נכון שאצטרך להשקיע יותר זמן בניהול משק בית, אבל זהו למעשה גם טיפוח. פתאום הרגשתי הקלה קטנה בלב. הפחד על המצב הכלכלי שעלול להיות עדיין היה חזק. אז חשבתי לעצמי שפשוט אצטרך לצמצם את ההוצאות ולוותר על דברים מסוימים, ואם זה מה שהמורה תכנן עבורי אתייחס לזה גם כחלק מהטיפוח. כך, בזה אחר זה פוררתי את כל הפחדים שישבו בי עד שהם נעלמו לגמרי.

הופיעה הרגשה של קלילות, הרגשה של חוסר תלות בשום דבר שהוא. הרגשתי שאני מתמלאת בחמלה. יצאתי מהחדר, ניגשתי לבעלי ושאלתי מתי הוא רוצה שנלך לעורך דין. הוא הסתכל עלי במבט מוזר ושאל על מה אני מדברת. זה היה מבט של בן אדם שבאמת מנסה להבין על מה אני מדברת. פתאום קלטתי שכל הסיטואציה הזאת הייתה מין אשליה שנוצרה כדי לבחון אותי ולאפשר לי לעלות את רמת השין-שינג ולאמת את הפא. כל ההתנהלות בינינו לאחר מכן ועד עצם היום הזה המשיכה להיות כאילו השיחה שתוארה לא התקיימה במציאות.

תודה למאסטר הנכבד על החמלה האדירה! תודה לכל המטפחים עמיתים, זוהי זכות גדולה ללכת לצדכם את כל הדרך!