פעם כתבתי מאמר וביקשתי ממתרגלת עמיתה לעזור לי בעריכה. אותה מתרגלת אמרה שהניסוח במאמר שלי משקף את תרבות המפלגה.

היא הציעה שאקרא 2 ספרים: "תשעת הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית" ואת "לפורר את הקומוניזם".

יריתי בחזרה: "מה דעתך ששנינו נסתכל פנימה קודם?" היא עצרה בעצמה מיד.

כאשר חזרתי הביתה ונרגעתי, חשבתי שכדאי שאקבל את עצתה של המתרגלת ואקרא את שני הספרים הללו. אכן באמת היה לי די הרבה מתרבות המפלגה.

הבנתי שהייתה לי מנטליות תחרותית ושנהניתי להתחמק ולשקר. הערכתי מאוד את המתרגלת על ההמלצה שלה אך מדוע עניתי לה בחדות כזאת?

הבנתי שכל פעם שאנשים הצביעו בפניי על בעיה אצלי, לא הכרתי בכך שהבעיה קיימת, ובמקום זה דחיתי את הצעותיהם.

אמנם לא התרגזתי ולא חיפשתי תירוצים להצדיק את עצמי, אבל הדפתי את השאלה בחזרה לאדם השני. זה התחבר עמוק לתוך שורש ההחזקה שלי – לא לרצות לקבל ביקורת.

שאלתי את עצמי מדוע אני לא רוצה לקבל ביקורת מאחרים? מה הבעיה? הסיבה שבגללה מתרגלים נתנו לי עצות הייתה כדי שאשתפר. זו גם הדרך שכל אחד מטפח את עצמו.

אם אני אפילו לא מודה בקיום הבעיה, איך אטפח? אם אינני מטפח ביציבות ולא רוצה לעמוד מול הבעיה, האם זה לא אומר שאני מסרב להשתפר, לרומם את עצמי ולחזור הביתה עם המורה?

אם לא אביט פנימה ולא אעזוב את ההחזקות, הרמה שלי לא תתקדם, והמושגים שלי עצמם יעצרו אותי בטיפוח.

בנוסף, מנין באה ההחזקה הזאת של לא לרצות לקבל ביקורת? הטבע המקורי של כל אחד הוא סובלני ורחום. בטיפוח כל אחד מאתנו יחזור למקור וישוב לאמת, ויציג במלואו את הטבע האמיתי.

לכן מטפח חייב להיות מסוגל לקבל ביקורת. אנו חייבים לצמצם את המושגים שקיבלנו אחרי הלידה כמו להיות רגישים, כמו שלא רוצים לקבל ביקורת, כמו להיות עקשן וכמו להסתכל החוצה.

הטיפוח בדאפא מכוון אל הלב ישירות. כאשר עמיתים הצביעו על הבעיות שלי במהלך שיתוף, יכול להיות מאוד שהמורה הוא שהעיר אותם לכך. אם אינני רוצה לקבל זאת, מה יכול לקרות עוד? או: אם אני מסרב להקשיב למורה ולסלק את בעיותיי, מי ישמח בסוף?

הכוחות הישנים יכולים היו לנצל את ההזדמנות הזאת ולהרחיק אותי מהפא עוד ועוד. הכוחות הישנים רק רוצים לשנות אחרים ולא את עצמם. אם אינני רוצה לשנות את עצמי, מה ההבדל ביני ובין הכוחות הישנים?

המורה אמר:

"הקפידו לשים לב! מנקודה זו ואילך, מי שלא יכול לקבל ביקורת הוא לא נחוש, מי שלא יכול לקבל ביקורת אינו מציג מצב של מטפח, או לפחות בעניין הזה (מחיאות כפיים). אם מישהו עדיין לא יכול לעבור את המבחן הזה, אומר לכם, הוא במצב מסוכן מאוד, כי עבור מטפח זהו הדבר הבסיסי ביותר, הוא בראש רשימת הדברים שיש לסלק, והוא חייב להיות מסולק. אם אתם לא נפטרים מזה, לא תגיעו לשלמות. אל תתנו לזה להפוך לכך שאלו יהיו אנשים רגילים שעושים את העבודה של תלמידי דאפא. אתם רוצים להשיג את השלמות המלאה, לא מזל טוב." ("לימוד הפא בעיר לוס אנג'לס")

"יש אנשים שהפכו כמו גפרורים – שפשוף אחד והם נדלקים. הם כמו מוקשים – דריכה אחת והם מתפוצצים. [הם מתנהגים כמו:] "אתה לא יכול להעביר עליי ביקורת. אני לא יכול לספוג ביקורת". הם כבר לא מקשיבים לשום ביטוי של גינוי או חוסר הסכמה, בין אם זה נבע מרצון טוב או רע, היה מכוון או לא; הם דוחים הכול על הסף, והם גם אפילו פחות בוחנים את עצמם. זה הפך לדי חמור. אני לא מאשים אתכם, אבל מעתה ואילך כולכם חייבים לשים לב לזה. עליכם להגיע לנקודה שבה אתם מסוגלים לקבל ביקורת לא משנה ממי זה. אם יש בה אמת אז אתם מתקנים את עצמכם, ואם לא, אז אתם מודעים לה. אם אתם מסוגלים להישאר רגועים בזמן שמעבירים עליכם ביקורת או נוזפים בכם – אתם משתפרים (מחיאות כפיים)." ("לימוד הפא בעיר לוס אנג'לס")

ההחזקה לא לרצות לקבל ביקורת יכולה להתבטא בצורות רבות, למשל: להתרגז בקלות, להגיב ב: "תסתכל אתה פנימה ", למצוא תירוצים, ולהתעלם מהצעות של אחרים.

בטיפוח שלנו עלינו להימנע מההרגל להתרגז, ובמקומו להביט פנימה יותר עמוק.

לפעמים משפט תמים יכול לחשוף את ההחזקות הסמויות שלנו והנטיות החמקמקות. עלינו להביט פנימה ברצינות וללא תנאי, לחפור ולמצוא את הסיבה ולפתור את הבעיה מהשורש שלה. רק על ידי חיסולה אפשר לסלק אותה לחלוטין.