התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא העשירית בישראל

שלום למורה,

שלום למתרגלים,

כבר שנים שאני ומתרגלים נוספים מנסים להקים מסגרת ייחודית לתלמידי הדאפא הצעירים. ניסינו ליצור מסגרת כזו עם מתרגלים ומתרגלות נוספים עוד זמן רב לפני שהיו לנו ילדים משלנו. אבל היינו ערים לילדים שבקרבתנו ולבעלי כבר היו ילדים. אני עצמי הייתי מורה, ובעלי השתתף בהצגות תיאטרון לילדים ובכל פעם שתרגלנו בפארק ילדים נמשכו אליו ותרגלו איתו. כבר שנים שאני ומתרגלות נוספות שאיתן אני בקשר מתעדכנות בארצות שבהן מסגרות מינג-הווי לילדים מפותחות, אוספות חומרים מתאימים, ספרים, תקליטורים חוברות עבודה. לפני כמה שנים אחת המטפחות הסיניות בצרפת הקימה מרכז חוגים מינג-הווי באזור מגורים של סינים, המיועד לאנשים רגילים. השתתפתי כמובן גם בפרוייקט זה. למרות ההצלחה של המקום הוא נסגר לאחר כשנה וחצי, בשל שינוי תנאי החוזה. לאחר מכן חיפשנו יחד מבנים שנוכל להקים בהם בית ספר מינג-הווי או קייטנות. הניסיונות שלנו לא הצליחו והבנו שאולי עוד חזון למועד. בתקופה זו כבר היה לי ילד והצורך למצוא לו מסגרת חלופית או נוספת על המסגרת של החברה הרגילה הלך וגבר. ככל שבני גדל הוא נחשף יותר ויותר למשחקים לדימויים ולערכים של החברה הרגילה.

ב"לימוד הפא בוועידת הפא של 2010 בניו יורק" תלמיד שאל את המורה שאלה:

תלמיד: כיום, הילדים של תלמידי דאפא רבים לכודים בדברים רגילים. מה עלינו לעשות?

המאסטר: "אכן, החברה האנושית היא חבית צביעה אחת גדולה. החברה מתחרה עם תלמידי הדאפא על האנשים. וזה נכון אפילו לגבי ילדי תלמידי הדאפא, החיים גם בסביבה הזו: דברים רעים מנסים לגרור אותם למטה. אם הילד לא מטפח, או שאין לו סביבה טובה, אז הוא באמת לא יצליח להדוף את הדברים האלו. עם זאת האחריות של תלמיד הדאפא היא עצומה, ועלינו להציל לא רק את אנשי העולם אלא גם את הקרובים לנו."

בישראל אנחנו מודעים לצורך הזה כבר כמה שנים, וזכורה לי פעילות מקסימה שעשינו בפארק הירקון עם ילדים של מטפחים בשעה שהצטרפו אלינו עוברים ושבים עם ילדיהם ליצירת פרחי לוטוס. בצרפת, מסיבות שונות פרויקטים שעלו נגנזו, וזמן רב ההבנה הרווחת הייתה שכל השקעה בילדי הדאפא היא בזבוז זמן והפרעה לפעילויות של הבהרת האמת. אולם בשנים האחרונות נולדו ילדי דאפא חדשים והצורך לארגן מסגרת הולמת עלה ביתר שאת.

היוזמה הפעם באה מאחת האמהות שכבר מצאה את עצמה אובדת עצות מול הילדים המסרבים לשתף פעולה ושכבר נואשה להושיב אותם פשוט מול הטלויזיה בשעה שהיא מתפנה לעבודת דאפא. היא החליטה לארגן אצלה מפגש סופשבוע של הורים וילדים. הרעיון היה שההורים יוכלו לקרוא ולשתף התנסויות והילדים יתרגלו, ישחקו והעיקר יהיו יחד בשדה של הדאפא. לי היה חשוב שכל ילד מטפח יוכל לראות שיש ילדים מטפחים נוספים כמוהו, ילדים שמתרגלים, קוראים שולחים מחשבות ומשתתפים בפעילויות להבהרת אמת. שתרגול אינו רק נחלת המבוגרים שמנדנדים להם ולעומת זאת עולם הילדים אינו בהכרח זה שהם מכירים מהגן ומבית הספר. זה היה מפגש ראשון ולא היה לנו ברור מה אנחנו בדיוק רוצים מהמפגש. לשם כך ולאחר התייעצות עם המתרגלות בישראל הבאנו מתרגלת סינית נוספת שהיתה בעבר מטפלת של כמה מהילדים, בתקווה שהיא תוכל להעניק לכולם "טיפול " של דאפא. הטלנו עליה לטפל בכעשרה ילדים בגילאים שונים, בלי שהנחינו אותה – משימה בלתי אפשרית כמובן ועד מהרה היא הרימה ידיים. בשלב זה הצעתי לה ללמוד את הפא יחד איתנו, בשעה שהילדים כן… פשוט התרוצצו בחצר. הבעיה נבעה לא רק מחוסר ארגון נכון אלא בעיקר מחוסר תיאום ציפיות ומהעובדה שחלק מההורים חשבו שהזמן הזה נועד להם יותר מאשר לילדים. וכמו במקרה המטפלת הודיעה לנו שלמחרת היא לא תוכל לבוא. אם חשבנו שנוכל להיעזר בגורמים חיצוניים הרי שהתבדינו במהרה, שכן כל המטפלות וכל המתרגלות שלימדו בעבר במינג-הווי לא יכלו להגיע. ההבנה שלי היתה שהמשימה של חינוך הילדים ומציאת המסגרת המתאימה להם מוטלת עלינו ההורים. אנחנו אלה שצריכים לעשות את המאמץ ולשתף פעולה בינינו, ליצור את המסגרת המתאימה. למחרת אכן התארגנו. תרגלנו עם הילדים וקראנו איתם אחר כך כמה מאיתנו לקחו אותם לפארק בעוד אחרים תרגלו והחלו בהכנות לארוחת הצהריים. אחרי ארוחת הצהריים קראנו וכן קראו הילדים שכבר יודעים לקרוא. למרות שהמפגש היה מאוד לא מאורגן, ולא מובנה הייתה גם התחושה שזהו ניסיון חיובי ושאנחנו רוצים להמשיך ולהיפגש פעם נוספת. מאחר שאנחנו גרים ליד חוף הים ויש לנו מקום הצענו מייד לערוך את המפגש הבא שאמור היה להיערך בקיץ אצלנו.

הפעם היה ברור לי שחייבים לארגן את המפגש לפרטי פרטים. היינו אמורים לארח כעשרים ילדים ועשרה מבוגרים במשך שבוע. הילדים היו בגילאים שונים, הלחץ הגיע מכמה כיוונים – דרישה בסיסית שהילדים יתרגלו, ילמדו את הפא אבל גם ייהנו כילדים. אחת האמהות דרשה שהילדים ילמדו בעל-פה לפחות שני שירים בסינית ומדובר בילדים בני חמש, אחרים ביקשו שהזמן יהיה מאורגן ומאוזן כדי שהילדים ייהנו וירצו לחזור. אם אחרת ביקשה שאתאים עיסוקים לשתי בנות בגיל העשרה ובד בבד לדאוג שהן תוכלנה להשתתף בתרגול ובלימוד, שהרי בסופו של דבר לשם כך הן באו. החלטתי למלא אחר כל המשאלות האלה פשוט כדי שכל ההורים ירצו להמשיך בפרויקט גם בעתיד. היו לי כחודשים או שלושה לארגן את הקייטנה. מדי פעם האמהות המתרגלות שאלו אם אנחנו נחושים עדיין לקיים את הקייטנה התשובה היתה: "בוודאי", ובכל פעם נוספו אנשים וילדים חדשים לרשימה. הזמן עמד לרשותי וגם הניסיון. ניסיון בהוראה, ניסיון במפגשים עם ילדים שהשתתפתי בהם בארץ, ניסיון בהכנת ארוחות במסעדה וגם היו לרשותי כל הספרים והחוברות מבית הספר מינג-הווי שנסגר ובעיקר שפע של מקום שרק צריך היה לארגן אותו.

"ארגון" הייתה מילת המפתח – ואני בדיוק כזאת שמרגישה לחץ אימים וחוסר אונים בפני משימות ארגון ולו הטיפשיות ביותר, זה שתמיד דוחה את הקץ וכל דבר עושה בדקה התשעים. לפעמים, כשבעלי בא אלי בתלונות מדוע איני מסודרת או מאורגנת בבית אני משיבה לו שאילו הייתי מאורגנת כבר מזמן הייתי מנהלת גדולה של איזה חברה בינלאומית חשובה – "אני פשוט לא יודעת איך להיות מאורגנת". ולא רק זאת על-פי רוב במצבי לחץ מעין אלה עולה בי תחושת מרירות גדולה, אני מרגישה לבד, קורבן, כולם אשמים, כולם נגדי ואיש לא עוזר, אני כועסת, מתעצבנת ובסופו של דבר כמובן, צועקת על בעלי. אבל הפעם למרבית הפלא בכל פעם שתחושה כזו עלתה בי הצלחתי לדחות אותה בהגיון ובשלווה. כך שאם עד כה המחשבות האלה הלכו וקיננו בי ביתר עוז הרי שהפעם לא הייתי מוכנה שהן יחבלו בפרויקט וכמו באורח פלא הצלחתי לדחות אותן, ולהתקדם הלאה בלי לצעוק בלי להתמרמר. ולקבל את הדרישות והתהיות – כמו "איך תתארגני עם הארוחות איך כולם ישנו אצלכם?" "את בטוחה?" לא כדרישות אלא כעצות לדרך. הבנתי שכל התנאים עומדים לרשותי, ושהגיע הזמן לנצל את כל אלה בנחת לאט לאט – וכך היה, כמה פשוט. התקדמתי שלב אחר שלב. הכנתי את הארוחות, את המיטות, ותכננתי את הפעילויות, ביקור בחווה, ושתילת ירקות, שיט מפרשיות, רכיבה על סוסים, יום-ים, הפלגה לאיים וביקור בטירה, ועוד כיף חווייתי של ילדים, כי ידעתי שכולנו רוצים שהחופשה הזו תישאר חרוטה בליבם כ"מסע נפלא" של טיפוח.

אפילו את מערכת השיעורים תכננתי: זמן תרגול, זמן לימוד, זמן שינון, זמן לשירי ילדים – הכל טוב ויפה אבל שלושה שבועות לפני המועד לא הייתה לי עדיין מורה עדיין. כפי שציינתי מתרגלות שלימדו בעבר לא יכלו לבוא, פניתי לכמה הורים דוברי סינית אולם גם הם ניסו להתחמק מהתפקיד. הבנתי שעלי לחפש במקום אחר. שבועות אחדים קודם לכן הגיעה אלינו לחופשה משפחה של מתרגלים סינים. הצעתי לאם הצעירה את התפקיד ללמד את הילדים סינית. על פניה התפשט חיוך ולמרות שאמרה שהיא אינה יודעת לכתוב סינית מסורתית הבנתי שהרעיון מוצא חן בעיניה ושלא אצטרך הרבה כדי לשכנע אותה ושהמאסטר כבר דאג לכך. וכך מצאנו את המורה שלנו אך לא ללא קשיים ומבחני שין שינג. שכן בכל פעם שעלה קושי, לוגיסטי, טכני, או כלכלי, ונראה היה שאנו עומדים לאבד את המורה שלנו, צץ לו פתרון נפלא שנולד מתוך שיתוף פעולה והביא מתרגלים וילדים נוספים לקייטנה. כך, לדוגמה, כשהמורה הודיעה לי שאין לה תקציב להגיע לקייטנה, מצאנו מטפחת אחרת שרצתה לשלוח את הבת שלה ואורגנה נסיעה משותפת.. וכך מה שנראה היה כדבר רע התברר כדבר טוב ובזכות הקושי שעלה נפתרה הבעיה גם למטפחת נוספת. היו כמובן עוד מקרים רבים כאלה.

יותר ויותר הורים מכל רחבי צרפת, הודיעו שהם מגיעים לקייטנה או שולחים את ילדיהם, סינים ומערביים, מתרגלים וותיקים וגם חדשים. ב-20 ביולי, כשלושה שבועות לפני תחילת הקייטנה, פגשתי מתרגלת חדשה בפעילות שאורגנה מול השגרירות הסינית. היא סיפרה לי שהיא ובעלה מטפחים מזה שנה וחצי ושהם גרים הרחק מרוב המתרגלים, ושיש לה שני ילדים. מייד סיפרתי לה על הקייטנה. היא שמחה כל כך ואמרה לי שהבת שלה חושבת שהיא הילדה המטפחת היחידה בעולם, ושזו תהיה הזדמנות נפלאה בשבילה לראות ילדים מטפחים אחרים. ואמנם המטפחת הגיעה עם שני ילדיה לקייטנה.

ביום המיועד הגיעו כל המתרגלים והקייטנה נפתחה בקול תרועה רמה.

אולם מבחני השין שינג לא הסתיימו כאן ואחרי תכנון מדוקדק וקפדני, שלא לדבר על מאמץ רב מתח, בעלי  הודיע לי שהוא הזמין חברים – לא מטפחים – של בננו בן ה-7 לקייטנה. מייד הרגשתי את הכעס עולה, חשבתי שלא רק שהוא ממש חוצפן ולא מתחשב, בספונטניות שלו שהיא תמיד על חשבוני וכו' וכו', אלא שהוא גם מחבל, שכן לא רק שחישבתי במדוייק את מספר הפיות והמיטות, אלא שבבהלת ההכנות שכחתי לשתף אותו בהבנות שלי: אני חשבתי שנכון יהיה לעשות ניסיון ראשון רק בין תלמידי הדאפא, שהם לא יהיו נתונים להשפעה של ילדים רגילים, ושנוכל לדבר בחופשיות במושגים של הדאפא. ורק לאחר שהם יהיו מגובשים וחזקים בטיפוח נוכל לפתוח את הקייטנה להזמין גם ילדים רגילים. אבל בעלי שכנע אותי שזו אולי הזדמנות נדירה בשביל אותם ילדים רגילים, מה גם שאחת הפעולות שתכננתי הייתה בחווה של הוריהם. שוב החלטתי שלא לתת לכעס ולמחשבות ההרסניות שלי לחבל – ולתת לדברים לקרות כפי שהם צריכים לקרות בקיצור לסמוך על המורה ועל הדאפא. החברים של בני ביקשו לעזוב מייד למחרת ובעלי מוסיף שהם בכל זאת למדו על הפאלון דאפא וישבו בלוטוס מלא – ההבנה שלי היא שאני הייתי אמורה לתכנן ולהחליט, אבל אין מה להתעקש על ההבנות. בדרכנו לפעילות בחווה. פגשתי עיתונאי שכבר כתב עלינו בעבר והזמנתי אותו לכתוב על הקייטנה שלנו. הוא התרגש מאוד מהילדים היושבים במדיטציה וראיין כמה מהמטפחים וכעבור שבוע התפרסמה הכתבה בעיתון המקומי.

יכולתי לחוש באנרגיה ההולכת ומתעצמת מיום ליום. אם בהתחלה הכל נראה קצת קשה הרי שאט אט הילדים התגבשו וכך גם שיעורי הסינית. היה נפלא לראות את אותה אם מטפחת מעבירה את השיעורים ברוגע, ברוך ובנינוחות גם אם בהתחלה ניכר היה שהיא חסרת ביטחון. היא הלכה וצברה ביטחון ואנחנו עודדנו אותה. המשימה שלה לא הייתה פשוטה היא היתה צריכה ללמד 14 ילדים מגיל 3 עד 15. לכאורה משימה בלתי אפשרית, ובכל זאת היא והילדים עמדו בה. הקטנים ישבו קדימה הגדולים יותר מאחור. את התרגול עשינו יחד. לילדים הגדולים היתה השפעה טובה מאוד על הקטנים, כשניסינו להפריד את התרגול גילינו שהגדולים אכן התרכזו ביתר קלות אולם הקטנים לא שיתפו פעולה כלל, גם כאשר שמנו להם את הוידאו של המורה. החלטנו אם כן שמוטב להחזיר אותם לשדה של התרגול המשותף ולהצמיד לכל אחד מהם מבוגר. כל יום עשינו תרגול מלא שנמשך שעה, לפעמים עצרנו ועבדנו כעשר דקות – רבע שעה רק על תרגיל מסוים, אחר כך שיננו שיר של המורה ואחר כך למדנו שיר ילדים או צפינו בסרט על המילה "שן". אחרי ארוחת הצהריים ולפני המשך הפעילויות ישבנו כולנו בחצר תחת העץ ושיתפנו התנסויות על הטיפוח. ביום הראשון לא עשינו את זה וכולנו הרגשנו שזה חסר. היה חוסר איזון בין הפעילויות הרגילות של הילדים לפעילויות של הדאפא. בערב לפני השינה קראנו. כל הילדים מלבד הקטנטנים ישנו יחד בחדר אחד גדול ולפני השינה מי שיודע לקרוא קרא והקטנים הקשיבו ונרדמו ליד. כדי לוודא שהילדים נרדמים ולא עושים מסיבה, אחד ההורים נשאר לידם לעשות את המדיטציה. אחרי שהילדים שכבו לישון אנחנו ההורים למדנו ושיתפנו התנסויות. מי שרצה לתרגל בנוסף על התרגול עם הילדים תרגל בבוקר אחרי המחשבות.

כולנו יכולנו להבחין באור שזורח מהילדים. אני הרגשתי שהגבולות האגואיסטיים שמאפיינים אותנו פעמים רבות כהורים – הילד שלי הילד שלך – שאצלי הם לפעמים כה מאפיינים עד שאני עצמי מתביישת – הגבולות האלה נמחקו. פתאום כולם היו הילדים של הדאפא ויכולתי לראות את הטוהר והיופי שבכל אחד מהם, גם אם על פני השטח היה לכל אחד אופי כזה או אחר, של זה שעושה צרות, של הבכיין, של המרגיזן, של השלימזל ועוד. פתאום ראיתי שהמאפיינים האלה הם רק מעטה חיצוני שאפשר לגרד בקלות רבה. כשסיפרתי את זה לאחד המטפחים הוא אמר שנראה שאת הרגשות החליפה החמלה. בספר "ג'ואן פאלון", הרצאה ששית, המורה אומר על רגשות:

"בכל הסביבות עלינו להיות טובים ונדיבי לב לאחרים, שלא לדבר על בני משפחתנו.  עלינו להתייחס לכל אחד באותה דרך. עלינו להיות טובים להורינו ולילדינו ולהתחשב באחרים בכל מובן. לב כזה אינו אנוכי, הוא לב של נדיבות ושל טוּב, זוהי חמלה.  צ'ינג הוא דבר שבין אנשים רגילים, ואנשים רגילים פשוט חיים בשביל הצ'ינג."

וב"הפרעה דמונית בתרגול גונג":

"במהלך הסמסארה היו לך אמהות אנושיות ולא אנושיות לאין ספור. גם לא ניתן לספור כמה בנים ובנות היו לך במהלך גלגולי החיים השונים שלך. מי היא אמך? מיהם בנך או בתך?"

וכך כולנו הפכנו פתאום להיות ההורים של כל הילדים, לבן שלי דאגו מטפחים אחרים ואני מצאתי עצמי מטפלת בילדים אחרים, מנחמת רוחצת ומרדימה אותם. אושר נפלא. היה גם נעים לגלות מטפחים חדשים שלא הכרנו קודם לכן, ויתרה מזאת להכיר יותר לעומק מתרגלים וותיקים שחשבנו שאנחנו מכירים. שכן אם היו לנו דעות כאלו או אחרות על מתרגלים מסויימים, הפעם גילינו את הצדדים החיוביים, הנדיבים והמתחשבים של כל אחד ואת היכולת שלו לשתף פעולה.

והיתה גם שמחה, שמחה של מטפחים שנפגשים יחד, שמטפחים יחד. את המתח שחשתי בהתחלה, החליפה השמחה הזו שהלכה והתעצמה. וגם הילדים חוו אותה. אני חייבת לציין שליד הבית שלנו מקימים מדי קיץ מתקני לונה פארק מרעישים – הייתי משוכנעת שבשלב מסויים נצטרך להיכנע ללחץ הילדים ולקחת אותם למתקנים. זה לא קרה, הם מעולם לא ביקשו זאת – במשך שבוע היינו בתוך הבועה הטהורה של הדאפא. ולא יכולתי להימנע מלחשוב על המשפט של המורה מתוך "ג'ואן פאלון" הרצאה ראשונה:

"אני חושב שאלה שיכולים לשמוע ישירות את העברת שיטת התרגול והוראת הפא שלי, אני אומר שבאמת… אתה תדע בעתיד ותחשוב שהתקופה הזאת ראויה מאוד לשמחה. ודאי שאנחנו מאמינים בגורל שנקבע מראש. כל מי שיושב כאן זה בגלל הגורל שנקבע מראש".

היה ברור גם שדברים נפלאים קורים, הבן של המטפחת שלימדה סינית מדבר בקושי רב. אמו סיפרה גם שהוא חושש מכל דבר ושתמיד סירב לתרגל. בקייטנה הוא רכב על סוסים למרות שבביקורם הראשון אצלנו הוא חשש להתקרב אליהם. הוא נהיה אמיץ יותר ויותר, דיבר ושיחק עם הילדים. תרגל ודיקלם עם כולם את השירים וגם לאחר שחזר הביתה המשיך לתרגל עם הוריו. האם שהגיעה עם ילדיה מרחוק סיפרה שבנה הקטן מעולם לא תרגל, והנה עכשיו הוא מתרגל ושולח מחשבות, מטפחת אחרת שהגיעה גם היא מרחוק עם שני קטנטנים, שלעיתים קרובות נתקפה ייאוש מאחר שהם בדרך כלל הפריעו או בכו, סיפרה שכשהגיעו הביתה, התינוקת בת השנה תרגלה איתה את התרגיל השני והילד בן השלוש דיקלם את השיר של המורה. מטפחת נוספת סיפרה שמאז הקיטנה הבת שלה שולחת איתה מחשבות ומתרגלת איתה. אני ומתרגלת נוספת החלטנו להעיר מדי בוקר את הילדים רבע שעה קודם כדי להספיק לתרגל איתם תרגיל או שניים לפני הלימודים.

היום הילדים אכן יודעים ונהנים לדקלם שני שירים של המורה – "פאלון דאפא" ו"טיפוח אמיתי". אבל מה שבטוח זה שכל הילדים ללא יוצא מן הכלל סיפרו שזו היתה החופשה הכי טובה שלהם, החופשה שהם הכי נהנו בה אי-פעם. ופתאום המקום שאנחנו מתגוררים בו קיבל משמעות. לפני כארבע שנים עברנו לנורמנדי, סמוך לחוף הים, שיפצנו בית גדול ופתחנו בית קפה ומסעדה. לא אני ולא בעלי מסעדנים או טבחים. עבדנו כסטודנטים במלצרות, אבל הקשר שלנו למסעדות אינו מרחיק מעבר לכך. עד כה היינו תמיד בעיר ופעילים מאוד בדאפא, ופתאום המסלול שלנו השתנה. אנחנו גרים רחוק מרוב המתרגלים וקשה לנו להשתתף בפעיליות רבות. אבל פעם נוספת קיבלנו את ההוכחה הניצחת לכך שכשהלב שלנו טהור ואנחנו נחושים בדאפא המורה יכול להפוך כל דבר רע או לפחות מוזר לדבר טוב. כי לא רק שכל התקופה הזו קיבלה משמעות, יכולתי להרגיש שהמורה שולח לנו מתרגלים רבים כדי לעודד אותנו, להמשיך ולהיות נחושים בשלושת הדברים של תלמידי דאפא.

תודה למורה.