כשנסעתי לסין לפני מספר שנים הוטרדתי על ידי שוטרים ממחלקת הביטחון הלאומי. רבות מההחזקות שלי נחשפו, במיוחד ההחזקה לצ'ינג.

בכיתי כמעט כל יום אחרי שהגעתי הביתה. שאלתי את עצמי מה עליי לעשות מכאן ואילך: האם עליי לוותר על הטיפוח או להמשיך? אחרי שלושה חודשים של התמודדות החלטתי להישאר בטיפוח.

לחזק את אמונתי, להיעשות חלק מהגוף האחד

כשחזרתי מסין היה לי מצב רוח רע מאוד. בגלל שדאגתי לאחיי ואחיותיי וקרוביי בסין, כתבתי הצהרה (עבור השוטר מהביטחון הלאומי) שלא אשתתף בשום פעילויות מחוץ לסין. גם חשפתי את שמותיהם של כמה מעמיתיי המתרגלים. חשתי אשמה רבה ולבי כאב בכל יום.

זה היה כתם גדול בנתיב הטיפוח שלי ובחיי. בכיתי גם בחלומותיי. הרגשתי כמו קליפה ריקה.

לא משנה כמה קשה זה היה, המשכתי ללמוד את הפא. בהדרגה השגתי מחדש כמה מחשבות נכונות, והמשכתי לומר בעל-פה את הפא של המאסטר:

"לב הפחד יכול לגרום לאדם לעשות דברים מוטעים, לב הפחד יכול גם לגרום לאדם להפסיד את ההזדמנות. לב הפחד הוא מעבר פטאלי בהליכת האדם לקראת האלוהִיוּת." (" לעבור את המבחן הפטאלי", מ"יסודות להתקדמות במרץ III")

בגלל הפחד שלי, עשיתי כבר את הטעויות. עליי לא לאבד יותר הזדמנויות גורליות בגלל זה. ידעתי שעליי לעבור את המבחן הפטאלי הזה.

חודשיים לאחר מכן רציתי להשתתף בלימוד פא קבוצתי, אך בעלי עצר בעדי.

"את יכולה ללמוד את הפא בבית", הוא אמר, "אם את הולכת, אל תחזרי".

הייתי מפוחדת ולא הלכתי.

כשלמדתי את הפא יותר, המחשבות הנכונות שלי התחזקו. הרגשתי מבוהלת שלא ידעתי מספיק אנגלית. אבל אז חשבתי: מתרגלים רבים, אפילו אנשים שאינם מתרגלים, לא יודעים אנגלית אבל מצליחים להסתדר. אני לפחות יודעת קצת אנגלית. האם אני פחות כשירה מהם?

החלטתי להשתתף בלימוד הקבוצתי. כשבעלי אמר שוב, "אל תחזרי אם את הולכת", אמרתי לו שאני יודעת מה לעשות. כשחזרתי, הוא לא אמר מילה, וידעתי שעברתי את המבחן.

לתקן את הטעויות שלי ולהפוך דברים רעים לדברים טובים

הדבר הראשון שעשיתי אחרי שחזרתי מסין היה להתנצל בפני המתרגלים שחשפתי מידע עליהם. נזקקתי לאומץ כדי להודות בטעויות שעשיתי, אך ידעתי שאין עליי להסתיר אותן יותר.

המתרגלים לא התלוננו עליי; במקום זאת, הם ניחמו אותי. התרגשתי בחמלה שלהם. מתרגלת אחת מחוץ לעיר שלנו התקשרה אליי לעתים תכופות חיזקה אותי להתעודד. היא המריצה אותי.

שלושה חודשים אחר כך, פרסמתי את ההצהרה שלי בה הכרזתי שכל מה שכתבתי בסין אינו תקף והוא בטל ומבוטל, ושאני הולכת רק בנתיב שהמאסטר סידר עבורי.

אך זה לא היה קל כל כך.

כשרק חזרתי מסין, תמיד חשבתי על לפצות על טעויותיי. יום אחד מתרגלת התקשרה אליי ושאלה אם ארצה להצטרף למדיה שבה היא עובדת. אמרתי שכן, מבלי להסס. אך כמה ימים אחר כך, המתאם של פרויקט המדיה הזה סירב בנימוס לצרף אותי. לבי שקע.

בקשתי להיות כלולה בקבוצת האימייל גם כן נדחתה. מתרגלים שמרו ממני מרחק. חשתי לחץ רב. איך אוכל לעבור את המבחנים האלו? איך אוכל עדיין ללכת בעקבות דרישות הפא? נרגעתי וחשבתי על זה.

המאסטר אמר:

"אז מנקודת המבט של התלמיד, כאשר תלמידים אחרים אינם בוטחים בך, אל תלך בעקשנות נגדם. זה לא רעיון רע להימנע מהנושא מעט, משום שבדרך זו לשני הצדדים יש פחות לחץ פסיכולוגי עליהם."

"אם אנשים אינם מניחים לך לעשות את הדברים האלה, אתה יכול פשוט לצאת החוצה לרחוב לחלק עלונים, מה שמציל ישויות חיות בדיוק אותו דבר. או שאתה יכול ללכת לקונסוליה או לשגרירות לשלוח מחשבות נכונות או לעשות דברים אחרים. אתה יכול לעשות כל אחד מאלה, אז מדוע אתה צריך שתהיה לך החזקה לדבר אחד כלשהו? ככל שיש לך יותר את ההחזקה, כך הרושם שתעשה על תלמידים אחרים גרוע יותר, נכון?" ("ביאור הפא בפגישה עם מתרגלים מאסיה פסיפיק")

אמרתי לעצמי שאני לא צריכה להתלונן על מתרגלים ושעליי לנסות להבין אותם. הם מנסים להיות אחראים כלפי הפא והפרויקטים שהם מעורבים בהם. לא היה להם שום דבר אישי נגדי. וגם אם כן, עליי להתעלם מזה. ארכוש את אמונם על ידי הפעולות שלי.

זמן קצר לאחר מכן, התבקשתי להצטרף לשיחות הטלפון המבהירות אמת לאנשים בסין. מצאתי שם את מקומי. בגלל שהלכתי לפי דרישות הפא, הם מיהרו לקבל אותי.

בעקבות ההתגברות על מבחנים שונים, הבנתי שלא משנה כמה עצומים הם המבחן או המצוקה, כל עוד אלך אחר דרישות הפא ואסתכל פנימה, בטוח שאעבור אותם.

המאסטר אמר,

"כל מה שאתם חווים במשך הטיפוח שלכם – טוב או רע – הוא טוב, כיוון שהוא מגיע רק משום שאתם עושים טיפוח." ("לוועידת הפא של שיקאגו", מ"יסודות להתקדמות במרץ III")

להיפטר מהפחד

פחד הוא מבחן פטאלי למתרגלים, והייתי מלאה בו כשחזרתי מסין. כשחשבתי על איך להיפטר מהפחד הזה, החלטתי ללכת לשגרירות הסינית ולצ'יינה-טאון פעם בשבוע כדי להבהיר לאנשים את האמת.

כשעמדתי על המדרכה מול השגרירות הסינית הייתי עצבנית. או שעצמתי את עיניי או שעיניי חיפשו אחר מצלמות המותקנות בקירות השגרירות. כשראיתי אנשים סינים, נעשיתי יותר עצבנית. חשדתי שהם מהשגרירות. דאגתי כל הזמן.

שיתפתי עם מתרגלת על הפחד שלי. היא ביקשה ממני לא לפחד, ואמרה שהיא תלווה אותי כשאלך שוב לשגרירות. הפחד שלי פחת בהדרגה, והלכתי לבד.

יום אחד איש סיני צילם את דוכן הבהרת האמת שלנו. הוא אמר שהוא יודע יותר ממני את האמת על הפאלון גונג. אמרתי לו לא להיות מעורב ברדיפת מתרגלים. הוא הלך מבלי לומר מילה.

יום אחד הגעתי מוקדם לצ'יינה-טאון. התחלתי לחלק את המהדורה המיוחדת של "תשעה דיונים אודות המפלגה הקומוניסטית". ראיתי כשמונה אנשים בחליפות כהות יוצאים ממסעדה. ידעתי שכמה מהם מקורבים לשגרירות. אמרתי לעצמי לא להיכנס לפאניקה ולהישאר רגועה.

אחד מהאנשים עם מצלמה תלויה על צווארו התקדם לעברי והגשתי לו עותק. ואז הגשתי עותק לאיש אחר ואמרתי, "אני יודעת שאתה מרגל, אך אני עדיין רוצה שתדע את האמת". הוא לקח ועזב בחפזון.

הם צילמו תמונות כשהם במרחק 5-6 מטר ממני. לבי התחיל לדפוק מהר יותר. חשתי חסרת אונים ובודדה. כמה רציתי שמתרגלים אחרים יהיו אתי לחזק את המחשבות הנכונות שלי.

לבסוף הגיעה עוד מתרגלת. סיפרתי לה מה שקרה. היא ניחמה אותי ואמרה שאני יכולה להישאר בבית באופן זמני. אמרתי לה, "לא, לא אשאר בבית. אני צריכה לוותר על הפחד שלי כשהוא מופיע. אם אישאר בבית, זה אומר שאני מסתירה את הפחד שלי". אז המשכתי ללכת לצ'יינה-טאון להבהיר את האמת.

לוותר על הפחד ולהגיש תביעה נגד ג'יאנג דזה מין

על אף שידעתי את החשיבות של הגשת תביעה נגד ג'יאנג דזה מין, בתחילה חששתי לעשות זאת. שיתפתי עם מתרגלים אחרים, וכמה מהם הגישו תביעה ללא היסוס. ידעתי שנשרכתי מאחור. דקלמתי את הפא של המאסטר כדי לחזק את המחשבות הנכונות שלי.

המאסטר אמר,

"השורש שלי נעוץ ביקום. מי שיכול לפגוע בך יכול לפגוע בי, בפשטות הוא יכול לפגוע ביקום הזה." ("ג'ואן פאלון")

המאסטר אישר הגשות תביעה נגד ג'יאנג; כך, הכוחות הישנים לא מעיזים לרדוף מתרגלים ביחס לזה. שאלתי את עצמי, "למען איזו מטרה ועם איזו מנטליות עליי להגיש את התביעה נגד ג'יאנג?" הבנתי שלתבוע את ג'יאנג נגרם על ידי שינוי קוסמי, ושמתרגלים צריכים לשתף עם זה פעולה. גל התביעות נגד ג'יאנג יכול גם להעיר אנשים רגילים.

במהרה סיימתי לכתוב את התביעה שלי. נדרשתי לשלוח העתק של הדרכון הסיני שלי יחד עם התביעה. הפחד שלי התעורר שוב. כל המידע האישי שלי היה שם. אמרתי לעצמי לא לפחד. הייתי צריכה לכתוב את הכתובת שלי על המעטפה. הפחד שלי הופיע שוב. אמרתי לעצמי לסלק אותו כי זה לא האני האמיתי שלי שמפחד.

הייתי צריכה להמתין שבוע לפני שקבלתי אישור על קבלת התביעה שלי. אך במשך הזמן הזה, הפחד שלי המשיך לעלות. לפעמים אפילו רציתי שהתביעה לא תגיע ליעד שלה. ניסיתי מיד לשלול את המחשבה הלא ראויה הזו. ואז החזקתי במחשבה שהמחלקה הנכונה תקבל את התביעה ושמי שיקרא אותה ילמד על הרדיפה. לבסוף, האישור הגיע.

הכתוב למעלה הוא חלק מההתנסויות שלי בשנים האחרונות. הבנתי שהפחד שלי הגיע מצ'ינג. אני מרגישה שצ'ינג היה מבחן פטאלי בשבילי ב-17 השנים האחרונות של הטיפוח שלי. כשרק התחלתי לתרגל, התעמתי עם מבחן הצ'ינג בנוגע לבעלי. לאחר שעזבתי את סין, מעדתי בטיפוח כי הייתה לי החזקה גדולה מדי לבני משפחתי בסין. איבדתי שליטה במזגי בגלל צ'ינג לילדי. הצ'ינג אימלל את חיי.

המאסטר אמר,

"עם החזקה לחיבה משפחתית, האדם בטוח יתעייף, יסתבך ויתענה בגללה. הוא אוחז בחבלי החיבה ומוטרד בגללם בכל חייו. אחרי שהשנים יחלפו, יהיה מאוחר מדי להתחרט." ("הימנעויות של מטפחים", מ"יסודות להתקדמות במרץ")

אשמור את דברי המאסטר במחשבתי ואנסה את מיטבי לוותר על הצ'ינג. אטפח יותר בנחישות בנתיב שלי חזרה הביתה.