לאורך ההיסטוריה, ההימלאיה היה אזור שהרבה מטפחים שכנו בו. האנשים שם חיים בפשטות ובצניעות, וכולם רוקדים ושרים. הם גם נותנים כבוד רב לפא הבודהא. לפני כמעט כמילניום, היה מטפח באזור זה בשם מִילֵה-רִיפָּה. כשהמוני בודהות ובודהיסטוות עברו תקופות חיים רבות ופורענויות רבות לפני שטיפחו עד הגשמת "סטטוס הפרי" שלהם, מִילֵה-רִיפּה השיג מוסריות אדירה בכמות דומה תוך תקופת חיים אחת בלבד. מאוחר יותר הוא נודע כמייסד הפלג הלבן של הבודהיזם הטיבטי.

(המשך מחלק ראשון)

מִילֵה-רִיפּה חייך ואמר: "בסדר, אספר לכם".

"כשהייתי בן שבע אבי חלה מאוד. הרופאים לא יכלו לעשות דבר, וגם מגיד עתידות אמר שלאבי אין שום תקווה להחלים. הקרובים שלי ידעו שהמחלה סופנית, וגם אבי היה מודע לכך שימיו ספורים. הוא החליט לעשות סידורים למען שלושתנו ולמען הרכוש המשפחתי לפני מותו.

"אבא ביקש מדודי, דודתי, קרובי משפחה ושכנים להתאסף בביתנו. בנוכחות כולם הוא הקריא את הצוואה שהכין.

"בצוואה הוצהר בבירור שאת כל רכוש המשפחה יירש בנו הבכור.

"לאחר הקראת הצוואה אבי אמר לאט: 'אין לי כל תקווה לשרוד את המחלה הזאת. בני ובתי עדיין צעירים, אז רק אוכל לבקש מדודם, דודתם וקרובים אחרים לדאוג להם. אף שאינני עשיר מאוד יש לי רכוש מכובד. בחווה שלי יש שוורים, כבשים וסוסים. באדמתי, משולש אורמה הזה הוא בעל הערך הרב ביותר, וחלקות האדמה הקטנות יותר מרובות מכדי למנותן לחוד. בקומה התחתונה נמצאים השוורים, הכבשים והחמורים. בקומה העליונה יש לי ריהוט, עתיקות מזהב וכסף, תכשיטים, אבני חן ובגדי משי. יש לי גם מחסנים מלאי תבואה. בסך הכול יש לי הון מספיק ואין צורך להסתמך על אחרים. לאחר מותי, השתמשו בבקשה בחלק מרכושי עבור קבורתי. במה שנשאר, אני מקווה שכל מי שהתכנס כאן, במיוחד דודי ודודתי, יוכלו לעזור לאמם של שני הילדים לדאוג להם. כשטוֹפָּאגָה יתבגר ויגיע זמנו להתחתן, בבקשה קבלו למשפחה את דְזֶה-סֶה הילדה המאורסת לו. הוצאות החתונה צריכות להתאים למעמד החברתי שלנו. עד אז טוֹפָּאגָה ינהל את הוני. אני מקווה שהדוד והדודה יוכלו להשגיח על שני הילדים האלו ועל אמם. בבקשה עזרו כדי ששלושתם לא יסבלו. אחרי מותי, אבדוק מה קורה איתם מבין חיבורי ארון הקבורה'.

"לאחר מילים אלו אבי הלך לעולמו, משאיר את שלושתנו מאחור.

"קברנו את אבא, ולאחר שכולנו דנו בזה הסכמנו שאמא תנהל את ההון. אך דודי ודודתי אמרו בהחלטיות: 'אף שאתם שארי הבשר הקרובים, אנחנו קרובים אפילו יותר. אף פעם לא ניתן לשלושתכם לסבול, אז אנחנו ננהל את כל ההון בהתאם לצוואה'. אחיה של אמי, אביה של דְזֶה-סֶה, העלה סיבות רבות מדוע אמא צריכה לנהל את הרכוש אך הם כלל לא הקשיבו. כתוצאה מכך רכושי עבר לידי הדוד, ורכושה של אחותי עבר לדודה. מה שנשאר מהרכוש חולק גם כן ביניהם שווה בשווה.

"אז הם אמרו לשלושתנו: 'מעתה ואילך אנחנו נדאג לכם היטב!'

"כך אבד כל עושרנו.

"מאז ואילך, הדוד העביד אותנו בשדות בקיץ החורך, והדודה בטווית צמר כבשים בחורף המקפיא. אכלנו מזון הראוי רק לכלבים ועבדנו קשה כמו משק החי. לבשנו סמרטוטים וחגורות העשויות מחבל עשב. עבדנו מבוקר עד ערב ללא הפסקה. העבודה המופרזת שחקה את ידינו ורגלינו, ועורנו הסדוק דימם. לא היו לנו מספיק בגדים חמים או מספיק מזון לאכול. עורנו האפיר והיינו כחושים, רק עור ועצמות. אני זוכר שבצמה הקלועה בשערי היו זהב, אבני חן וטבעות, אך עכשיו כל זה נעלם ונשאר רק חבל בצבע אפור שחור. לבסוף שערי היה כה מלא בכינים וביצי כינים שהם גדלו בקינים בשערי הפרוע. כל מי שראה אותנו גער בדודי ובדודתי על אכזריותם. אך עורם היה עבה כעורו של שור, לכן לא הייתה להם בושה ולא היה להם אכפת מההערות האלו. אז אמי קראה לדודה 'יקשה (Yaksha)* מרושעת' או 'רוח רפאים של נמרה' במקום קיוֹנְגצַה פַלְדרֶן. הכינוי 'רוח רפאים של נמרה' התפשט אחר כך בכל הכפר. אנשי הכפר באותה תקופה אמרו הרבה פעמים: 'לחטוף את רכושם של אחרים ולהתייחס לבעלים הקודמים כאל כלבי שמירה, האם דברים חסרי צדק שכאלו באמת קיימים בעולם הזה?!'

"לפני מותו של אבי, אנשים עשירים ועניים היו באים לביתנו לחבור אלינו ולהחמיא לנו. עכשיו לדוד ולדודה היה כסף והם חיו כמו בני אצילים, והאנשים האלו החלו להתיידד איתם. חלק מהאנשים אפילו אמרו דברים רעים על אמי: 'יש אמרה שלבעל עשיר יש אישה בעלת מיומנויות. זה באמת נכון! תראו, כשבעלה של נִיאָנְגְצָה קָארְגְייֶן היה בחיים היא הייתה אישה נדיבה. בלעדיו היא כל כך קמצנית'.

"יש פתגם בטיבט האומר: 'ברגע שאדם ניתקל במזל רע, הרכילות מתפשטת רחוק ורחב'. כשמצבנו המשיך להתדרדר, אהדתם של האנשים דעכה. היא הוחלפה בבוז וברכילות.

הוריה של דְזֶה-סֶה ריחמו על חוסר מזלי ולפעמים נתנו לי בגדים או נעליים. הם גם ניחמו אותי בחום: 'טוֹפָּאגָה, אתה יודע, עושר אינו דבר שיימשך לנצח. העושר בא והולך והוא ארעי כמו טל הבוקר. אנא אל תתעצב על דלותך. האם סבך לא התחיל גם כן מאפס? אחרי שתגדל תוכל גם לעשות כסף ולצבור הון עתק!'

"הייתי אסיר תודה להם.

"לאמי הייתה חלקת אדמה מהנדוניה שלה. שם חלקת האדמה לא היה יפה, אך זו הייתה אדמה טובה עם קציר מכובד. דודי המבוגר יותר [אחיה של אמי] עיבד את האדמה הזאת והוא חסך את תמורת הדגן כל שנה בשביל הריבית. אחרי שנים רבות, הקרן והריבית הצטברו לסכום יאה. הימים הקשים עברו בזה אחר זה. כשהגעתי לגיל 15 אמי מכרה חצי מהאדמה. עם הכסף מהמכירה והריבית מהדגן, היא קנתה הרבה בשר, קמח שעורה קלוי מאיכות טובה, ושיפון לבישול יין. מעשיה של אמא הדהימו את אנשי הכפר אז כולם החלו לנחש בינם לבין עצמם: 'האם נִיאָנְגְצָה קָארְגְייֶן עושה משתה ובאופן רשמי דורשת בחזרה את נכסי המשפחה?' לאחר שאמי ואחיה הכינו הכול, הם סידרו מחצלות שהם השאילו שורה אחר שורה בחדר האורחים שבביתנו בעל ארבעת העמודים ושמונה הקורות. הם ביקשו מהדוד והדודה לארח את הקרובים, החברים והשכנים, וביחוד את אלו שהיו נוכחים כשאבי הקריא את צוואתו על ערש דווי.

אמא הניחה את מנות הבשר הטובות ביותר לפני הדוד והדודה, ושפע המזון הוגש בפני כל אורח. לכולם הוגשה גם קערה גדולה של יין. זו הייתה באמת סעודה מכובדת.

"אמא אמרה: 'כולכם, במחווה צנועה הכנתי היום קצת אוכל ויין מדולל בשבילנו כדי שנתכנס יחד'.

"ברגע שכולם התיישבו, אמי נעמדה במרכז ואמרה בחגיגיות: 'אף שהיום הוא יום הולדתו של בני, למעשה זה רק סמלי. ברצוני לומר כמה מילים לכולכם. כשבעלי שֶרָאב גִייֶלְצֶן הכריז על צוואתו לפני מותו, כולכם, המבוגרים, והדודה והדוד ישבו כאן והבינו בבירור. עכשיו ברצוני להזמין את כל היושבים כאן לשמוע שוב את הצוואה'.

"מיד לאחר כן אחיה קם והקריא את הצוואה בקול רם. אף אורח לא אמר מילה.

"אמי המשיכה: 'טוֹפָּאגָה עכשיו בוגר והגיע זמנו להתחתן. לפי הצוואה של אביו שֶרָאב גִייֶלְצֶן, עלינו לארגן את החתונה לפי המעמד החברתי שלנו. טוֹפָּאגָה צריך גם לרשת ולנהל את רכוש המשפחה שלנו על פי הצוואה. לגבי הצוואה שעכשיו קראנו, כולם במקור שמעו אותה ממקור ראשון כששֶרָאב גִייֶלְצֶן גסס ואינני צריכה לחזור על זה. היום, אני מבקשת מהדוד והדודה להחזיר את הרכוש שהם שמרו והגנו עליו עבורנו. אני גם מודה בכנות לדוד ולדודה ולכולכם על דאגתכם במשך כל השנים האלו'.

"'היי! עדיין יש לכם רכוש?!' צעקו הדוד והדודה פה אחד, 'איפה הרכוש שלכם?'

"בדרך כלל, הדוד והדודה לא הסכימו ביניהם כמעט בשום דבר. אך כשהם טרפו רכוש של אחרים, הם היו מאוחדים.

"הם אמרו שוב: 'עדיין יש לכם רכוש? איפה הרכוש שלכם? כששֶרָאב גִייֶלְצֶן היה צעיר, הוא לווה מאיתנו אדמות רבות, זהב, כסף, אבנים יקרות, סוסים, שוורים וכבשים. מכיוון שהוא מת, ברור שכל זה צריך לחזור אלינו. מה שלכם? הרכוש שלכם אינו שווה ערך בזהב אפילו לכוכב אחד בשמים, לחופן חיטה, לחתיכת חמאת יאק זעומה או לבהמה זקנה אחת. שטויות במיץ! מאיפה הגיעה ההזיה הזאת? מי כתב עבורך את הצוואה הזאת? לדאוג לך ולילדייך במשך כל כך הרבה שנים זה כבר יותר מדי! יש פתגם האומר שיש אנשים שיחזירו שנאה כנגד טוב לב. אנחנו חושבים שמדובר באנשים חסרי תועלת כמוך!'

"הם אמרו את הדברים האלו בזעם, שואגים, שיניהם קפוצות והם משמיעים קולות של חריקת שיניים.

"הם קפצו ממקומותיהם, רקעו ברגליהם בחוזקה על הרצפה וצעקו: 'היי! את מבינה? הבית הזה שלנו! צאי מפה!'

"במילים אלו, הם הצליפו באמי בשוטים, אחזו בשרוולי ובשרוול של אחותי פֶּטָה, והשליכו אותנו.

"אמא שכבה על הרצפה בייאוש מוחלט וצעקה: 'שֶרָאב גִייֶלְצֶן! אתה רואה את זה? אמרת שתבדוק מה קורה איתנו מבין חיבורי ארון הקבורה. האם ראית מה שקרה עכשיו?!'

"אחותי ואני נצמדנו לאמי ושלושתנו התייפחנו נורא. בראותו שכל כך הרבה אנשים מריעים לדוד, לאחיה של אמי לא נותרה ברירה אלא להסתיר את כעסו ולהישאר בשקט. כמה אורחים נאנחו בראותם את מזל הביש שלנו,: 'אֵם וילדים מסכנים!', לבם נשבר עד דמעות אך הם לא יכלו לעשות דבר מלבד להיאנח בשקט.

"הדוד והדודה לא הפסיקו לשפוך את כעסם ותרעומתם, והמשיכו לקלל את שלושתנו באכזריות כמו כלבים נוהמים.

"שטויות במיץ! אתם רוצים שנחזיר לכם את הונכם? כן, הוא שלכם, אבל אנחנו פשוט לא רוצים להחזיר אותו. איך אתם מתכוונים לקחת אותו בחזרה? אם נשתמש בו בכיף כדי לשתות יין ולבדר אורחים, זה אינו עניינכם!' הם המשיכו ללעוג לנו בבוז: 'אם יש לכם האומץ, תמצאו כמה אנשים שיילחמו בנו כדי לקבל חזרה את רכושכם. אם לא תמצאו אף אחד, אז נסו לדקלם כמה לחשים! בדברים אלה, הם פנו החוצה ועזבו עם ידידיהם.

"הצער העצום הותיר את אמי מתייפחת עד חוסר נשימה במשך זמן רב. בתוך הבית בעל ארבעת העמודים ושמונה הקורות, נותרנו רק שלושתנו וכמה קרובים אוהדים. דְזֶה-סֶה והוריה ניחמו אותנו בטוב לבם. הם היו מוכנים להציע לנו קצת אספקה מדי יום כדי שנצליח לשרוד. אחיה של אמי הציע שארכוש מיומנות בשעה שאמא ואחות יעזרו לו בחווה. הוא התעקש שנצטרך להשיג משהו כדי להוכיח לדוד ולדודה שהמשפחה של שֶרָאב גִייֶלְצֶן אינה חלשה או חסרת יכולת, ואינה משפחה שניתן להשפיל בקלות.

"לבסוף ריסנה אמא את צערה וניגבה את דמעותיה. ביגון וכעס היא אמרה בתוקף: 'כיוון שאין לי יכולת לקחת בחזרה את רכושי, גם לא אסתמך על אחרים כדי לגדל את ילדיי. עכשיו, גם אם הילדים של הדוד והדודה יחזירו חלק מההון, לא אקבל אותו. כמו כן, טוֹפָּאגָה צריך ללמוד מיומנות כלשהי. לפני שאגמול לדוד ולדודה על נדיבותם, בתי ואני מוכנות בהחלט להיות אפילו משרתות או שפחות. אנחנו חייבים להראות להם!'

"אז אמא פנתה לאחיה ואמרה: 'אנחנו מוכנות לקחת את מקומך בחווה!'

"נוכח נחישותה, אף אחד לא הציע שום רעיונות אחרים והלכנו בעקבות תכניתה.

"היה לאמה מהפלג האדום שהתמחה במיומנויות דהרמה מסוימות, ושהכפריים המקומיים האמינו בו מאוד. (הערה: הפלג האדום בטיבט נחשב לאחד מצורות הבודהיזם הטיבטי הקדומות ביותר; השם הטיבטי 'ניינגמה' במקורו היה צריך להיות מתורגם כ'תורה עתיקה', אך בגלל שהלאמות לבשו לבוש אדום, נהגו לכנות זאת 'הפלג האדום'). אמא אמרה לי ללכת ללמוד אצל 'לאמה הפלג האדום' הזה. כשעזבתי את הבית, שניים שלושה קרובים באו להיפרד ממני. במשך הימים האלו, הוריה של דְזֶה-סֶה שלחו אותה הרבה פעמים להביא אוכל, עצים להסקה, או שמן למקום בו למדתי. כשאמא ואחותי לא מצאו עבודה, אחיה של אמא סיפק לנו מזון. כך שאמי לא הייתה צריכה לקבץ נדבות כדי לאכול, הוא הסתובב בכל מקום לחפש עבודה לאמא. הוא עשה כל מה שהיה יכול כדי לעזור לשלושתנו. אחותי בדרך כלל עשתה שליחויות, ניגנה בתופים, ניקתה את האסמים, ועשתה עבודות אחרות עבור אוכל ובגדים. אך עדיין אכלנו בצמצום רב ולבשנו סמרטוטים מרופטים. היה רק צער, ושום שמחה".

מִילֵה-רִיפּה הנכבד דיבר עד נקודה זו. האנשים שהאזינו לדהרמה שלו מחו דמעות בעצב, יגעים מהעולם. התלמידים במערה הצפופה שהקשיבו לדהרמה שקעו בדומיה בקולות הקינה וההתייפחות.

(המשך יבוא…)

* Yaksha- (סנסקריט) רוחות, בדרך כלל רחומות, שתפקידן להשגיח על אוצרות הטבע החבויים באדמה