לאחר שהתחלתי לתרגל הייתי מתחיל לדאוג כל פעם שראיתי מתרגל שאינו שקדן, כמו למשל, שאינו מסוגל ללמוד את הפא או לבצע את התרגילים באופן קבוע שאינו שולח מחשבות נכונות בזמנים הקבועים, שאינו רוצה להבהיר את האמת לאנשים, מתנהג כמו אדם רגיל בחיי היום יום, מפגין אנוכיות או יותר מדי מחשבות אנושיות וכדומה. לפעמים כדי לא להלבין את פניו של מישהו לא היה לי האומץ לציין זאת. בפעמים אחרות לא הייתי מתחשב ביכולתו של המתרגל לקבל את ההערה כשבקרתי את חסרונותיו. למתרגלים אחדים היה שין-שינג טוב והם היו מקשיבים עם חיוך. אחרים לא יכלו לשמור על השין-שינג והיו גוערים בי. וכתוצאה מכך היינו מפתחים חיכוכים רציניים. אחדים החליטו שהערותיי לא שוות שיקשיבו להן ולא גילו את השקדנות אותה קיוויתי שיגלו. לא משנה מה התגובות שלהם היו, בכל אופן התוצאות היו אותן תוצאות, כלומר, כשהערתי להם על הפרצות שלהם, הדברים לא עבדו בצורה שהיו צריכים להיות, ובמידת מה הם נעשו ההיפך. לאחר זמן מה התחלתי לפתח חוסר אהדה כלפי עמיתיי המתרגלים. לעיתים קרובות הייתי מחפש פנימה והבנתי שצליל הדיבור שלי לא היה אדיב ומתון וחמלתי הייתה לקויה. בכלל לא התייחסתי אליהם. אבל לאחר שניסיתי להשתפר הזכרתי שוב למתרגלים העמיתים את חסרונותיהם ועדיין ללא תוצאות טובות.

מצב זה נמשך במשך זמן רב. חשבתי שאולי יש לי החזקה לחולשות של עמיתיי המתרגלים. מדוע הסתכלתי תמיד על החסרונות של האחרים? האם טיפחתי עבור אחרים או עבור עצמי? החלטתי לזנוח דפוס מחשבה זו. כשראיתי מתרגל שאינו שקדן, אמרתי לעצמי שלא תהייה לי החזקה לזה. הוא נמצא תחת ההשגחה של המאסטר. הוא יטפח היטב. בסופו של דבר דברים שהיה עלי לומר לא נאמרו. את אחריותי העברתי למאסטר. בסופו של דבר דאגתי רק לעצמי והייתי עיוור וחרש לנושאים של המתרגלים העמיתים.

נושא זה היה תמיד כגוש בלבי. מה הייתה הסיבה לבעיה זו? היות והיא הייתה קשורה לטיפוח שלי היה עלי לחפש פנימה ולחשוב על זאת בזהירות. שאלתי את עצמי "כשדברתי על החסרונות של מתרגלים עמיתים מה היה מצבי הנפשי?" כדי לעשות את שלושת הדברים היטב וגם להתפרנס, היה עלי לשאת סבל כל יום, לקום מוקדם ולחזור הביתה מאוחר עם חציצה קצרה בין יום ולילה. אבל מתרגלים אחדים לא עבדו כל כך קשה. הם לא קמו מוקדם וסיימו לטפל בפרטים אחרונים מאוחר. לפעמים עשו את שלושת הדברים ולפעמים לא עשו אותם. כשראיתי זאת אפילו חשבתי שהמתרגלים ההם היו ברי מזל! זהו זה. זה היה מצבי הנפשי. נזכרתי בימי עבודתי בעבר. כמה שותפים לעבודה הגיעו מאוחר ועזבו מוקדם ולא עבדו קשה, אבל הם עדיין קבלו את משכורותיהם ואת הבונוסים שלהם. בימים ההם הייתי אדם רגיל. אנשים רגילים לא רוצים להעליב אחרים ולכן אף אחד לא ציין נושאים אלו. אבל ביחידות היינו מדברים על זאת וחשנו באי הצדק. למעשה השתמשתי בדפוס מחשבה אנושי זה: "הו, לא טיפחת הרבה ולא סבלת קשיים מרובים, אבל אתה מתרגל דאפא. אינך שקדן אך עדיין אתה יכול להגיע להגשמה". חשתי שזה לא הוגן. על פני השטח העובדה שציינתי למתרגלים עמיתים על חסרונותיהם ועודדתי אותם להיות שקדנים, נראה שזה היה לתועלתם. אבל עמוק בלבי הייתה קנאה ממורמרת: "נתתי כל כך הרבה ואתה נתת כה מעט. כיצד אתה ראוי להיות מתרגל? כיצד אתה ראוי להצליח בטיפוח ולקבל את הטאו? על פני השטח האנושי, לא יכולתי לשאת שאחרים יקבלו דברים טובים, במיוחד כשהאנשים היו גרועים ממני קבלו דברים טובים. למעשה זאת הייתה החזקה של קנאה. אבל היא הייתה מוסתרת עמוק וקשה היה לגלותה.

לבסוף מצאתי את ההחזקה של הקנאה הנסתרת. היא הייתה שם כבר זמן רב. כמובן שלהיות עם החזקה כזאת כיצד יכולתי לומר משהו עם חמלה טהורה? האם יכולתי להתחשב באחרים? איך זה יכול להיות שזה שלא יצור קונפליקטים? האם תוצאות טובות יכולות להתקבל מזה? אם לא הייתה לי את ההחזקה הזאת, ולא הייתי רודף אחר דבר, הייתי אומר דברים שהיו כנים, טהורים, נקיים ואך ורק טובי לב. לא הייתי מחפש תמיד החסרות של אחרים.

אני באמת מודה למאסטר שאפשר לי לגלות את ההחזקה הרעה הזו, לחפור אותה החוצה ולהיפטר ממנה. אני חש עכשיו עמוק בלבי נינוח.