אני בת 66 וגרה באזור הכפרי, הייתי בת מזל רב על שהתאפשר לי להתחיל לתרגל בפאלון גונג ב-2005. מאז, הפכתי לאדם המאושר ביותר בעולם.

לפני שהתחלתי לתרגל בפאלון גונג, נשלטתי על ידי פו-טי (רוח של חיה, המת') רבים, וסבלתי ממחלות רבות. אחרי תקופת זמן קצרה של תרגול נעלמו הפו-טי וגופי טוהר על ידי המאסטר. איני יכולה לתאר במילים את הכרת התודה שלי למאסטר.

במשך שנות הטיפוח שלי עברתי בזה אחר זה אתגרים רבים. הייתי רוצה לשתף כיצד לאחרונה פרצתי דרך האשליה של קארמת מחלה, בתקווה שמתרגלים עמיתים שיש להם עדיין הפרעות של קארמת מחלה, יוכלו ללמוד מכך ונוכל להתקדם ולהשתפר ביחד בנתיב הטיפוח שלנו.

אל תסכימו לרדיפת הכוחות הישנים

יום אחד בסתיו של שנת 2012 הרגשתי ממש נורא. פי התייבש, וסבלתי מהפרשות יתר של השתן. אכלתי ושתיתי יותר, אבל עדיין חשתי בחולשה ואִבדתי ממשקלי באופן קבוע. משקל גופי הרגיל היה 80 ק"ג אך תוך תקופת זמן קצרה איבדתי כ-25 עד ק"ג ממשקלי ג. פניי מלאו בקמטים ונראיתי כאישה בת 80. בכל פעם שפגשתי אנשים אחרים, המילים הראשונות שלהם היו: כיצד רזית כל כך? מוטב שתלכי להיבדק בבית החולים". כל יום בעלי ובתי הכריחו אותי ללכת לבית החולים. לפי דעתם הייתי על סף מוות.

במהלך אותה תקופה הייתה ישות בממד אחר שכל הזמן צעקה עלי: "אני אגרום לך כאבים, אגרום לך לרזות עד שתהיי ממש רזה". אזרתי כוח בעזרת מחשבות נכונות איתנות ואמרתי בקול רם: "את חייבת למות. לי יש המאסטר שלי שידאג לי. את לא זו שמחליטה".

בזכות כוח ההתנגדות שלי והמחשבות הנכונות החזקות, ובעזרתו של המאסטר קולה של הישות הלך נחלש יותר ויותר. בסופו של דבר תוך כדי שהיא בורחת בריצה מהירה אמרה: "לי הונג-ג'י הוא רב עוצמה!". הרוע הובס בממד אחר וזה הגביר את הביטחון העצמי שלי, שאני יכולה להתגבר על האשליה של קארמת המחלה. בכל פעם שמישהו אמר לי ללכת להיבדק בבית החולים, התעלמתי מכך. ב-"הסבר הפא לסייעים של הפאלון דאפא בצ'אנג-צ'ון" המאסטר אמר:

"למטפחים אמיתיים אין מחלות".

אמונתי במאסטר ובפא הייתה חזקה, ואמרתי למשפחתי שזוהי אינה מחלה. זוהי אשליה ואני אתגבר על כך בקרוב.

באזור הכפרי יש עבודה רבה וקשָה מאוד, במיוחד בעונת הסתיו, כמו לאסוף בוטנים בשדה, ולקטוף קלחי תירס. בתי באה לעזור לי, וכשראתה שאני נאבקת עם העבודה בשדה אמרה לי בדמעות: "אימא, בבקשה לכי לבית החולים להיבדק. ראי כמה גופך רזה. אני מאוד מודאגת. כבר איבדתי את אחותי בתאונת דרכים לפני כמה שנים, ואיני רוצה שמשהו יקרה לך".

כל אחד במשפחתי חשב שזוהי מחלה. על פני השטח זה נראה כמו תסמינים של סוכרת, אבל לא הכרתי בזה כלל. המשכתי בעבודות המשק והשדה ובאותו הזמן ביקשתי מהמאסטר לעזור לי. אמרתי לבתי שאין טעם שאלך לבית החולים אם אין לי מחלה כלשהי: "ראי כמה חזקה אני כשאני עובדת". בתי החרישה.

בהדרגה גופי התחזק בו בזמן התמדתי לשלול את הרדיפה הזאת על ידי הכוחות הישנים ועשיתי היטב את שלושת הדברים . הייתי רזה להחריד והייתה לכך השפעה רעה מאוד כשאִמתתי את הפא. חשבתי בלבי' אני תלמידת דאפא ועלי להיות אחראית לפא. אסור שהבעיות שלי ישפיעו על משימתי בהצלת ישויות חיות.

זכרתי מה שהמאסטר אמר בספר "ג'ואן פאלון":

"בטיפוח-תרגול אמיתי צריך טפח את הלב שלך, זה נקרא טיפוח השין-שינג". ( הרצאה ראשונה: "מדוע הגונג לא גדל עם התרגול")

נרגעתי ונזכרתי במצב הטיפוח שלי לפני שהופיעה האשליה של קארמת המחלה. מלבד העבודה בשדה, ניהלתי גם חנות קטנה. כשמכרתי או קניתי דברים נהגתי תמיד להתווכח עם בעלי. עם חלוף הזמן, לא יכולתי לשאת זאת יותר והתחלתי לריב עמו. חשבתי שאני מקדישה זמן רב ואנרגיה רבה מדי למשפחתי, אבל הוא עדיין לא נראה מרוצה. הרגשתי שנגרם לי עוולבי . החמצתי את ההזדמנויות שהמאסטר תכנן עבורי להרפות מהמושגים האנושיים שלי ולשפר את עצמי. לכן, הכוחות הישנים נצלו את הפרצה שלי והשתמשו בתואנה הזאת כדי לרדוף אותי.

הרגשתי אשמה, כרעתי ברך לפני תמונת המאסטר ואמרתי: "מאסטר, תלמידתך אכזבה אותך. הדאגתי אותך יותר מדי". הבטחתי הבטחה רצינית שמעתה ואילך אגן על השין-שינג שלי ואטפח כדי שאוכל להיות תלמידה אמיתית של המאסטר. אלך לפי התכנונים של המאסטר, אשלול לחלוטין את השפעת הכוחות הישנים ואתקן את עצמי לפי הפא. כמה דקות לאחר מכן ראשי הפך צלול יותר.

למחרת בתי ביקרה שוב ועדיין ניסתה לשכנע אותי ללכת לבית החולים. אמרתי לה ברוגע "זו אינה מחלה. אתגבר על כך מהר אינך צריכה לדאוג לי". לאחר זאת היא לא הזכירה יותר בקשר להליכה לבית החולים.

כוחו של הגוף האחד

במשך תהליך ההתמודדות עם המבחן שלי, מתרגלים אחרים לא הוטעו על ידי האשליה של קארמת המחלה ותמכו בי במחשבות נכונות. מלבד הרזון של גופי לא הרגשתי אי נוחות. בניגוד למראי החיצוני, הרגשתי בתוכי שאני צעירה יותר. למרות שפניי היו חרושות קמטים רבים תאבוני הלך וגדל. אכלתי ארוחות גדולות ואכלתי בין הארוחות ואכלתי גם חטיפים ופירות. אולם לא משנה כמה אכלתי משקלי לא עלה,לא משנה מה אכלתי, ההרגשה הייתה כאילו הקיבה שלי עדיין ריקה.

פעם אחת שיתפתי זאת עם מתרגלות אחרות ואמרתי "לא משנה כמה אני אוכלת איני מרגישה מלאה. נראה כאילו האוכל נלקח ממני בממד אחר". המילים "ממד אחר" הדליקו נורה אדומה אצל המתרגלות. הם לא חשבו על צורת רדיפה כזאת, ושיתפנו ודנו כיצד נוכל לטפל במצב הזה. בסופו של דבר לכולנו הייתה הבנה חדשה.

בספר "ג'ואן פאלון" המאסטר אמר:

"אחרים לא יכולים לקחת ממך את מה ששייך לך גם אם הם רוצים". (הרצאה שביעית, "הקנאה")

מאז, הוספתי תמיד מחשבה אחת לפני שאכלתי: "זהו האוכל שלי, והאוכל יגיע רק לקיבה שלי".

התחלתי לאכול פחות ובהדרגה הייתה לי הרגשה שקיבתי מלאה. עליתי במשקלי ב-10 קילוגרם וגוון פניי הפך ורדרד וזוהר. למרות שבני משפחתי לא מתרגלים פאלון גונג, הם היו עדים לשינויים העל טבעיים שחלו בגופי. הם החלו להאמין בפא יותר מתמיד. גם האנשים בכפר היו עדים לכך שלא הלכתי לבית החולים, אבל התוצאה הייתה טובה יותר מאשר אילו הלכתי לבית החולים. כמו כן גם נראיתי צעירה יותר, ולכן חדלו לומר עלי דברים שליליים. היו כאלה ששינו את יחסם ואת השקפותיהם המוטעות לגבי הדאפא.

במחשבה לאחור על התהליך שעברתי, עברתי את המבחן רק מפני שהאמנתי בנחישות במאסטר ובפא. אני תמיד זוכרת בלבי את מה שהמאסטר אמר ב-"הסבר הפא לסייעים של הפאלון דאפא בצ'אנג-צ'ון"

"למטפחים אמיתיים אין מחלות".

בתהליך שלילת ההפרעות של הכוחות הישנים, אימתי את הפא. חיפשתי פנימה, תיקנתי את עצמי בהתאם לפא והשתפרתי על בסיס הפא. כתוצאה מכך, המאסטר בחמלתו גרר אותי החוצה מאשליית המחלה.

זוהי ההתנסות שלי במהלך הטיפוח שלי. אם משהו אינו נאות, אנא ציינו זאת בחמלה.