אני מטפח בפאלון דאפא מגיל צעיר. כיום אני בן מעל 20 והגעתי למסקנה שהמבחנים איתם מתמודדים מטפחים צעירים אינם שונים מאלה איתם מתמודדים מטפחים מבוגרים יותר. בתקופת ההתבגרות שלי, היה לי מגע מועט עם החברה והמחשבות שלי היו טהורות מאוד. בזמנו טיפחתי טוב מאוד. כשהגעתי לשנות העשרה, ההזדמנויות להתערות בחברת אנשים רגילים הקשו עלי מאוד להמשיך בטיפוח שלי. לא יכולתי להניח למה שהיה לאנשים הרגילים להציע ואם נכנעתי לפעילויות בחברה, לא היה קל להתמיד, ללמוד ולטפח היטב.

התעוררתי לזה שהגיל לא משנה כשזה נוגע בהתמודדות עם מצוקות והפרעות מסוגים שונים מהחברה. לכולם קשה לוותר (על זה). כשמישהו עומד בפני מבחן, היכולת לוותר או חוסר היכולת לוותר ברגע הקריטי זהה עבור מטפחים בכל הגילאים. בממוצע, מצבם הבריאותי של מתרגלים צעירים הוא טוב יותר מזה של מטפחים מבוגרים יותר. באופן כללי, הם לא צריכים להתמודד עם מבחן של חיים ומוות כאשר הם סובלים מקארמת מחלה. ועדיין ברור שהקריטריונים עבור מטפחים צעירים אינם נמוכים יותר. להיפך, כשמתרגלים צעירים מתבגרים, הם מתמודדים עם פיתויים שונים. אופן ההתמודדות עם פיתויים אלה זהו מבחן החיים והמוות עבור מטפחים צעירים. הם צריכים לבחור [בין הרצון] להפוך לאדם רגיל או לוותר [על זה] ולצעוד בנתיב של מתרגל פאלון דאפא אמיתי.

כאשר התבוננתי במטפחים צעירים, שמתי לב שהם אכן ממלאים תפקיד באימות הפא, אולם הם נמשכים לרווחים המתלווים בלהיות אדם רגיל. היה להם קשה לשחרר את עצמם ממה שהיה לחברה להציע. כמה מהם כעסו כשזה נגע לרווח האישי שלהם. כמה היו לא רציונאליים כשהושפעו מרגשות, ואחרים התייחסו לנוחות ולמעמד כדברים הנמצאים בראש סדר העדיפויות שלהם, מה שהשפיע באופן שלילי על הטיפוח שלהם. זה גרם לכך שהם לא יכלו להתמודד עם מצוקות.

איבדתי את מקום עבודתי בגלל הערכות מחדש במשרד בו עבדתי. הייתי תחת לחץ רב ונעשיתי מדוכא. כשאנשים שאלו אותי על עבודתי לבי הפך כבד, ולא משנה איזו כוונה הייתה להם. התביישתי ונעלבתי, וכך פיתחתי מזג רע.

למדתי ושיננתי את הפא, והגעתי להבנה שהסבל שלי נבע מדברים הקשורים באנושיות ושהיה עלי לוותר עליהם. כאשר סביבת הלימוד והעבודה שלי הייתה נוחה, לא השכלתי להעריך אותה. בעקבות ההבנה החדשה שלי, וויתרתי על ההחזקות שלי. הבנתי שהמצוקה מולה אני עומד היא כלום עבור מטפח ואין מה לפחד ממנה. המפתח היה לוותר על החזקות ולעלות לרמות גבוהות יותר. האם המצוקה לא כיוונה להחזקה שלי לחפש אחר תהילה ורווח אישי? האם המצוקה אינה מבחן כדי לראות אם אני מפחד לאבד את המוניטין? האם זה לא בחן אותי כדי לראות אם אני עדיין יכול לעשות את שלושת הדברים היטב בזמן שלא הייתה לי עבודה יציבה? האם אין זו התבטאות אמיתית לאופן בו אני ממקם את עצמי בהתייחס לדאפא?

תקרית מסוימת אחת עזרה לי להבין יותר טוב את הפא. הארנק שלי נגנב כשהייתי בדרכי לקנות מצרכים. המצב הכלכלי שלי לא היה טוב, כך שלאבד כמה מאות יואן הייתה מכה קשה עבורי. בזמנו הייתי חסר פרוטה והרגשתי כאילו נותרתי ללא כלום. שוטטתי ברחובות והרגשתי אבוד. זה הראה לי עד כמה כל דבר בעולם האנושי יכול להעלם בקלות ולא הייתי מוכן מנטלית לאסון כזה. בפעם הראשונה הבנתי את המשמעות שמייחסים בני האדם לרכוש חומרי. כסף, רכוש, קריירה ורגשות הם דברים מאוד לא יציבים. נותרתי ללא כלום, פרט לגוף שלי, המחשבות שלי והפא. לפתע, מנקודת מבט אחרת, התעוררתי לעד כמה הפא הוא יקר ערך. כל דבר אחר יכול להעלם בקלות. רק כשהמחשבות שלי היו על הפא יכולתי להרגיש אכן מהם עושר ונצחיות עבור מטפח.

לאחר שהכל נעלם, הרגשתי באמת את הקשר הזה, שאי אפשר לנתק, בין גופי, מחשבותיי והדאפא. הבנתי שזה כלל לא חשוב לאבד דברים ארציים, אבל זה עלול להיות הרסני אם נאבד את הפא. במלים אחרות, כל עוד יש לנו את הפא בלב, שום דבר אחר לא באמת משנה. הפא היה הערובה לקיום שלי, התקווה והמשמעות לחיי.

לבי נעשה שליו. הסתכלתי על העולם בנפש שלווה. אנשים בגילי יכולים ליהנות מהחיים שלהם כמה שהם רוצים. יש להם את המשפחה, את הקריירה ואת הנוחות שלהם – אז מה?

בעבר הרגשתי שסבלתי קשיים רבים ולפעמים קינאתי במתרגלים אחרים שהיו במצב כלכלי טוב יחסית. עכשיו כל זה כבר לא שינה לי בכלל, והרגשתי נינוח וחסר דאגות. אחרי שאיבדתי דברים שהתגאיתי בהם הכי הרבה, הבנתי שזה לא משנה כל עוד יש לי את הפא. האם אין זה אומר שחיי קיימים עבור הפא? זו היא המשמעות האמיתית של חיי! להמשיך להשתוקק לדברים האלה, שאין להם כל קשר לחיי הנוכחיים, זה למעשה עקר מתוכן. מה יכולתי לקחת איתי כשהייתי עוזב את העולם הזה? באשר לעצמי, הייתי מרוצה כל עוד אני יכול להיטמע בפא ולעשות היטב את שלושת הדברים, ולא השתוקקתי לדברים אחרים.

המצוקות האלו שימשו כאמצעי לעזור לי לוותר על החזקות אנושיות רבות. כתוצאה מכך, כל הבעיות שלי נפתרו והמצב הכלכלי שלי השתפר. אולם, לא היו לי יותר רגשות מיוחדים של שמחה או עצב. הייתי רגוע מאוד. היום הלב שלי לא זז כשאני עומד מול רווח, הפסד, או רגשות. לאחר שהבנתי את המשמעות האמיתית של קיום החיים, הרבה יותר קל לי לוותר על כל החזקה שעולה. מאחר והגעתי למסקנה שחיי קיימים למען הפא ולא למען תשוקות אנושיות, נטמעתי בפא.

הבנתי שתשוקות לתהילה, לרווח ולרגשות הן מבחן של חיים ומוות בטיפוח של מתרגלים צעירים. למתרגלים מבוגרים יותר אין עוד את אותן הציפיות שיש למטפחים צעירים שרק מתחילים להתערות בחברה. מתרגלים צעירים רבים פעלו היטב לפני שהפכו לחלק מהחברה. אולם, לאחר שבגרו לא התמידו בטיפוח, ולאט לאט שקעו ברגשות ובתשוקות. לפני שהיו לחלק מהחברה הסביבה שלהם הייתה טהורה והתכונה המולדת שלהם הייתה טובה.

כל עוד נמצאים בקרב אנשים שאינם מתרגלים, מטפחים החזקות אנושיות. כשמתבגרים ובאים במגע עם אנשים רגילים, לומדים עוד על מה שקורה בחברה האנושית, וכך בסופו של דבר עומדים מול בעיות נוספות. מתרגלים צריכים לוודא שתהילה, רווח ורגשות לא יפריעו להם או יוליכו אותם שולל. המטרה היא להישאר בתוך הפא, לטפח באמת, ולהשתמש בקונפליקטים כדי לחזק את הנחישות שלהם בפא.

המורה אמר:

"חישבו על זה. אם אדם לא יכול לעבור את מבחן החיים והמוות, הוא לא יכול להגיע לשלמות המלאה. אבל אין זה כך שבהכרח תצטרך לעבור משהו בדיוק כמו זה כדי שזה ייחשב שוויתרת על החיים שלך; זה רק הצורה של זה. אני לא מייחס לזה חשיבות. מה שאני מסתכל עליו הוא אם הלב שלך יכול באמת לעשות את זה או לא." ("הוראת הפא בוועידה בשווייץ" ג'נבה ספטמבר 1998")

הפא שהמורה לימד אותנו הוא עמוק מאוד. המבחן של חיים ומוות לא דורש ממישהו לעמוד מול המוות, אלא לראות אם הוא באמת יכול לוותר על החשיבה האנושית ועל ההחזקות האנושיות. מה שחשוב זה להתעורר למשמעות האמיתית של עצם קיומנו, להבין את היחס בין החיים לבין הפא, ולראות האם אנחנו יכולים להיפטר מכל ההפרעות ולבצע היטב את שלושת הדברים שהמורה ביקש מאיתנו לעשות.

במהלך לימוד פא הגעתי להבנה שמתרגל של תקופת תיקון הפא צריך ללמוד את הפא בשקדנות. אולי למתרגלים שונים יש דברים שונים לעשות, אך לא משנה מה אתה עושה, אתה חייב למלא תפקיד חיובי ולהיות אחראי לתוצאות חיוביות. אין עלינו לפעול מתוך אינרציה.

בעיני אנשים רגילים, לייצר חומר להבהרת אמת בסין, זה דבר מאוד מסוכן, ולפעמים הייתי מודאג מזה. לכל מתרגל יש כישורים שונים כדי לעזור למורה לתקן את הפא ולהציל יצורים חיים. לא כל המתרגלים הקימו אתרים לייצור עלונים להבהרת אמת ואנחנו עדיין זקוקים לאנשים שיספקו את החומר. מתרגלים שמייצרים חומרי הבהרת האמת לא רק שהם צריכים אומץ, אלא הם גם צריכים להיות אחראים לפא וליצורים חיים. זו המשימה שהם קיבלו בחיים האלה. לא צריכות להיות לנו מחשבות אנושיות ואנחנו צריכים לזכור את הדרישות של המורה מאיתנו ואת מה שהיצורים החיים זקוקים לו. רק כך נוכל להבין את גודל האחריות המוטלת עלינו.

מתרגל אחד רצה להקים אתר ביתי ליצור חומרי הבהרת אמת וביקש עזרה. בהתחלה חששתי לביטחון האישי שלי בגלל שהיו לי עדיין מחשבות אנושיות. אחר כך הבנתי שהדאגה הזו נבעה מאנוכיות וזה יצר מכשול. חשבתי רק על הביטחון האישי שלי. לא חשבתי על זה שהשאיפה שלהם להקים אתר ביתי לייצור חומרי הבהרת אמת עולה בקנה אחד עם הפא. אם האתר לייצור חומרים להבהרת האמת יוקם, כמה יצורים חיים יוכלו להינצל? מאחר ואנחנו גוף אחד, בכל פעם שמתרגלים עמיתים מבקשים עזרה, אנחנו צריכים להיות שם בשבילם ולעזור להשלים הכל בהרמוניה. המורה רוצה שאנחנו:

"שתצליחו לטפח את ההארה האמיתית של "אין אנוכיות ואין אני, קודם האחר ואחר-כך אני." ("יסודות להתקדמות במרץ", ללא החסרה בטבע הבודהא)

אנחנו חייבים לעשות את הדברים שהמורה ביקש מאיתנו לעשות ומחשבות אנושיות לא צריכות לעכב אותנו. המורה אמר:

"כמתרגל, אם תמיד תחשוב שזו מחלה, אתה למעשה מבקש את זה. אם אתה מבקש מחלה, היא תוכל להידחק לתוך גופך. כמתרגל, רמת השין-שינג שלך צריכה להיות גבוהה. אין עליך לפחד תמיד שזו מחלה, כי הפחד הזה ממחלות גם הוא החזקה, והוא יכול להביא לך בעיות באותה מידה." ("ג'ואן פאלון", הרצאה שישית)

התעוררתי לכך שלפחד מהדבר הזה ולפחד מהדבר ההוא זו גם כן סוג של רדיפה. אין שום דבר פסול בלרצות ליצור הרמוניה בגוף האחד ולעזור למורה לתקן את הפא. סילקתי ללא הרף את הגורמים שהציתו את הפחד שלי והתייעצתי עם מתרגלים באשר לדרך הטובה ביותר להקים אתר ליצור עלונים להבהרת אמת. בעזרת ההכוונה של המורה, האתר הוקם והוא פועל בצורה חלקה.

תהליך הסיוע למתרגלים להקים אתרים ליצור חומרים להבהרת אמת הוא גם תהליך של למתן את עצמנו בתוך הפא. בהתחלה הייתה לי את מנטליות הפחד, אך וויתרתי על זה בהדרגה. לכן, גורמים שליליים לא הפריעו לי. הייתי מאוד צלול במחשבתי שייצור עלונים להבהרת אמת לא צריך להוות תירוץ כדי לסבול מרדיפה, מאחר וזה עומד בהתאם לדרישות המורה ושל הפא של הקוסמוס, בעוד שלרדוף מתרגלים זה מנוגד לפא ולקוסמוס. כך שאלה שצריכים לפחד הם אלה שמבצעים את הפשעים.

זו האחריות שלנו להגן על האתרים לייצור חומרי הבהרת אמת באמצעות מחשבות נכונות חזקות, שנובעות מלימוד טוב של הפא ומטיהור ותיקון של עצמנו. אנחנו לא צריכים לדמיין מה עלול לקרות או מה לא יקרה, מאחר ומחשבות שליליות כאלה מושכות הפרעה דמונית מהמחשבה שלנו עצמנו. הדבר הנכון הוא לעשות כל דבר בהתאם למה שהמורה ביקש מאיתנו לעשות ולאמוד את מה שאנחנו עושים עם הפא.

למרות שעלולות להיות לנו כמה החזקות חבויות, הן יסולקו במהלך הטיפוח שלנו. לכן, אנחנו לא צריכים את כביכול מבחנים שהכוחות הישנים ארגנו כדי "לעזור לנו להשתפר". אנחנו רק צריכים ללכת בעקבות התכנונים של המורה ולא אחר תכנון אחר כלשהו. אולם אנחנו צריכים לעשות הכל בצורה נכונה. תהילה, רווח או רגשות לא צריכים להזיז את לבנו, להסיח את דעתנו או להכביד עלינו. בנוסף, אנחנו צריכים לטפח את הדיבור ולא לומר שום דבר שאנחנו לא אמורים להגיד. אנחנו צריכים לעשות הכל בחכמה וברציונליות. אם נשמור על מחשבות נכונות כל הזמן נוכל לסלק את כל ההפרעות ולא נשאיר פרצות שהכוחות הרעים יוכלו לנצל. אם קורה משהו אנחנו לא צריכים לחפש אשמים אלא ליצור הרמוניה. אם נעשה דברים בצורה נכונה, הסביבה שלנו תשתנה והשדה הממדי שלנו יהיה טהור. ככל שהצד האנושי שלנו ייחלש הצד האלוהי שלנו יתחזק.

אני חושב שאם אנחנו נוכל להבין את היחס בין החיים לבין הדאפא ולוותר על ההחזקות האנושיות, לא נתבלבל, לא נתמהמה, ובוודאי לא נשכח את הנדרים הפרהיסטוריים שלנו ולא נאבד במהומה האנושית. אנחנו עומדים בפני מבחן גדול! אין עלינו לתת לדאפא לחמוק מאיתנו. לא משנה מה אנחנו לומדים ומה אנחנו עושים, כל עוד אנחנו בתוך הפא, אנחנו מסוגלים לעשות שימוש מלא בכוחות שלנו. זו המטרה האמיתית של החיים שלנו והתולדה של הנדר הפרה-היסטורי שלנו. ומוטלת עלינו האחריות למלא אותו.