לחלק הראשון  לחלק השני

הקדמה

אמרה סינית עתיקה אומרת "שמים וארץ רואים כל מחשבה של אדם, והם יוודאו שכל אחד יקבל כראוי לו. הטוב יתוגמל בטוב והרע ייתקל ברוע."

החשיבה בסין העתיקה הייתה שאנשים מתוגמלים כראוי על מחשבות טובות ונענשים על מחשבות רעות. למעשה, הכול הוכרע ברגע של אותה מחשבה. בתרבות הסינית המסורתית היו התייחסויות רבות בכתבים של הקונפוציוניזם, הבודהיזם והטאואיזם, שאמרו שמקדמת דנא התייחסו החכמים והאנשים בעלי אמות מידה מוסריות גבוהות ליושר וכנות כמעלות העיקריות בהתנהגות.

לבם של האבות הקדמונים היה מלא יראה כלפי שמים וארץ וכלפי העין הבוחנת של אחרים, כדי שלא יפלו שלא במודע ולפגוע בכבוד השמים והארץ. גם כשאיש לא היה בסביבה הם שמרו על מחשבה טהורה ורגועה. הם נהגו בזהירות כדי להבטיח שלעולם לא יעשו דבר כנגד מצפונם.

היו גם אנשים שחשבו שאם מעשיהם הרעים לא ייראו, אז איש לא ידע על כך. אבל הם מעולם לא הצליחו להימלט מעונש על מעשיהם הרעים.

סיפורים רבים בספרים העתיקים מספרים על העיקרון הזה. הסיפור הבא הוא רק אחד מהם.

הונאה מביאה לייסורי גיהינום

בתקופת שלטונו של שוּן-ג'י משושלת צ'ינג (1644-1911), חי איש בשם ווּ ג'אנג-צ'י שהתפרנס ממכירת אריגים.

הוא היה חמדן וערמומי. כדי לזכות באמון לקוחותיו הוא הראה להם תמיד גליל של אריג משובח כדי להשיג את אמונם, אך מכר להם אריג פגום שהחליף ללא ידיעתם. כך הוא תמיד שמר את הגליל המשובח לדוגמה ומכר את כל הסחורה הפגומה. הוא היה רמאי מיומן ביותר.

פעם אחת, סוחר מהמערב שלח חבר מאותו עסק לקנות עבורו אריגים. כרגיל, החבר רומה והביא מוצר פגום.
הסוחר התאכזב מאוד והאשים את חברו. החבר ענה בכעס, "לא היית מצליח יותר ממני גם אם היית הולך בעצמך!"

הסוחר שאל, "מה אתה מדבר? אני לא חוזר לפה עד שאשיג את האריג המקורי".
למחרת הלך הסוחר עצמו לקנות את האריג. הוא בחר מיד בגליל לדוגמה והתיישב עליו כך שלווּ ג'אנג-צ'י לא הייתה אפשרות להחליפו.

ווּ חשב מה לעשות. הוא יצא מאחורי הדלפק כשהוא מיישר את בגדיו ואת כובעו, ובירך בנימוס את הסוחר כאילו היו חברים ותיקים. לסוחר לא הייתה ברירה והוא קם כדי לברכו בחזרה. באותו רגע, פועל בחנות החליף מיד את הגליל באחד אחר. הסוחר לא הבחין בזה, שילם על האריג ויצא לדרך.

הסוחר הראה את הסחורה לידידו מיד כשחזר. הידיד פרש את האריג וראה שהוא מזויף וזול, ויש בו כתמי לכלוך. האריג היה גם דק מדי לשימוש, ולא היה שונה כלל ממה שנקנה קודם. הוא פנה אל הסוחר ואמר: "הלכת בעצמך, אך מה ההבדל?"

הסוחר התבייש והתייסר כל כך עד שתלה את עצמו.

זו דוגמה אחת המתארת כמה בוגדני וקמצן היה ווּ.

מאוחר יותר, ווּ חלה אנושות באחד ממסעותיו. הוא שכב במיטה ולעתים קרובות ראה רוחות דמוניות באות להענישו. יום ולילה הוא חווה כל מיני עונשים וצרח מרוב כאב.

פעם הוא צעק ממיטתו: "בבקשה עזרו לי! עזרו לי! הם שמים אותי על מיטה של אש!" האנשים מסביבו לא יכלו לעשות דבר. אבל אז הם מצאו סימני כוויות על גבו. הוא גם צעק: "הו, אלוהים! הם שמים קרס בגבי כדי לשקול אותי!" כולם חשבו שזה מוזר וביזרי, אך לא יכלו לעשות דבר. ואז הם ראו שחלק מגבו אדום ונפוח כאילו הוא באמת הורם על ידי קרס. ווּ המשיך לצרוח מהעונש המכאיב והשטני שסבל.
כמה ימים אחרי כן הוא מת.

הסיפור הזה מלמד שלא משנה כמה ערמומיים ותחבלנים המעשים הרעים יהיו, הם טומנים את הזרעים לנסיבות של עצמם, וגמול יגיע במוקדם או במאוחר.