ב-4 בדצמבר בזמן שליחת מחשבות נכונות של השעה שש בערב ראיתי את המאסטר בתוך היקום. הוא נראה גבוה וענק. שמעתי קול מהדהד מכריז: "נגמר הזמן". המאסטר נעצר ושם את ידיו על רגליו בדיוק כמו בתנוחה שבצילום: ("יסודות להתקדמות במרץ II") "תמונה של המאסטר: מתבונן בשקט בעולם האנושי": "המאסטר לי מתבונן בשקט מההרים בעולם האנושי אחרי שעזב את ניו יורק בעקבות אירועי ה-20 ביולי 1999"
(התמונה פורסמה ב-19 לינואר 2000)

יכולתי לחוש במחשבותיו של המאסטר. זה היה מעבר למילים: עצב וגם כיצד בסופו של דבר הגיע הקץ אחרי כל כך הרבה זמן ומאמץ. כשהמאסטר עצר את תנועתו הגלים האדירים של תיקון הפא חדרו מהיקום למערכת השמש, בדומה לגלי הלם של פצצות אטום, רק אין ספור פעמים עוצמתיים יותר. ההשמדה הגדולה החלה. כשתיקון הפא נכנס למערכת השמש אבנים ענקיות פגעו בכדור הארץ. בין רגע כדור הארץ הפך לכדור אש ענק. בכל פעם שאני נזכרת ברגע הזה, עצב ממלא את ליבי.

ב-6 בדצמבר אחר-הצהריים, אבי, שהוא מתרגל דאפא התנסה בסבל מכאב שן ומחום. כששלחתי מחשבות נכונות חזקות ראיתי קארמה לוחצת על גבו. כל השדה היה מלא בקארמה שחורה. ברמה מיקרוסקופית יותר ראיתי שהמאסטר סובב פאלון כדי להפחית את קארמה עבור אבי. כשהרחבתי את מבטי הלאה ראיתי את המאסטר מסובב פאלון כדי להפחית קארמה לכל תלמידי הדאפא. הקארמה נספגה בשדה.

בלבי אני יודעת שבסופו של דבר המאסטר לוקח כמה שיותר קארמה על עצמו בעבור כל תלמידי הדאפא. כשהקארמה מושמדת, תלמידי הדאפא מוארים לרמות גבוהות יותר של הפא. חלק מהמתרגלים שהרפו בטיפוח הפכו חרוצים. חלקם חידשו את הטיפוח.

חשתי שהמאסטר דוחף אותנו למעלה. כדי לעזור לתלמידים לחזור ל”אני המקורי" שלהם וכדי לא להותיר אף תלמיד דאפא מאחור, בפעם האחרונה שהמאסטר נוטל על עצמו ומסלק קארמה לאין שיעור עבורנו. המאסטר מגן על כל תלמיד דאפא בעזרת החמלה העצומה שלו, כדי שכל תלמידי דאפא יתרוממו לרמות הגבוהות האפשריות ביותר שלהם וכדי לא להשאיר אפילו תלמיד אחד מאחור. השגתי הבנה עמוקה יותר על חסדו העצום של הבודהא.

אני מקווה שכל אחד מתלמידי הדאפא יוכל לשחרר  את ההחזקות האנושיות ברגע הסופי, ינצל את הזמן לעשות את שלושת הדברים היטב ויציל בחמלה כל אחד/ת בסביבה שלו/ה. בואו לא נאכזב את ההצלה המפרכת ומלאת החמלה של המאסטר.

כל זה מה שראיתי ברמה שלי. אנא ציינו בחמלה כל דבר שאינו בהתאם לפא.