אני מתרגל צעיר. אין לי ניסיון קודם עם קארמת המחלה, כך שאין לי הרבה מחשבות בנושא זה.

לאחרונה העור על אצבעותיי החל להיות שברירי ולהתייבש, נסדק, והתחיל לדמם, החלה לתפוח ולגרד. בקיצור, לא נוח. התחלתי להביט פנימה על מנת להבין מהי ההחזקה שהובילה לקארמת מחלה זו. תחילה, זיהיתי אצלי את המנטאליות התחרותית ורדיפה אחר נוחות, אך אצבעותיי לא הראו שום סימני החלמה. המשכתי להביט פנימה ומצאתי כי אני לא עושה את השימוש המרבי בזמני החופשי כדי להציל יצורים החיים. התחלתי לפעול יותר טוב בנושא זה, אך האצבעות שלי עדיין לא הראו כל שיפור. שלחתי מחשבות נכונות לסילוק הקארמה, אך לא נראה שזה עזר. הייתי מבולבל לגמרי ותהיתי: "מהי הבעיה שלי?"

ציינתי זאת בפני מתרגל אחר. הוא אמר: "אל תתרגש". לאחר ששמעתי מילים אלו, התחלתי להבין. במודע או שלא במודע, נראה שכל יום לקחתי ברצינות רבה מדי את הדאגה לאצבעותיי. אני מקווה להחלים מהר ככל האפשר. זו גם הייתה החזקה!

המורה אמר:

"זה זמן ארוך יש מתרגלים שיש להם החזקות בסיסיות שלא סולקו! כשזה מצטבר עד הסוף אי אפשר לעבור את זה, אז המצוקות הופכות להיות גדולות. כשצצה בעיה, הם אינם מחפשים במובנים של שין-שינג, אינם משפרים את עצמם במובן המהותי ובאמת מניחים את העניין הזה ועוברים אותו באופן גלוי ומכובד מהיבט אחר, אלא שהם מתמקדים בעניין הזה: "אה, מדוע אני עדיין לא מתגבר על העניין הזה? פעלתי קצת יותר טוב היום אז זה צריך להיות קצת יותר טוב. מחר אפעל עוד יותר טוב, אז זה צריך להיות עוד יותר טוב!" הוא כל הזמן לא מסוגל להניח את העניין הזה. על פני השטח זה נראה שהוא מניח את זה: "הסתכלו, אני פועל היטב." אתה פועל היטב, אך אתה פועל היטב בגללו! לא פעלת באופן זה בגלל שתלמיד דאפא אמיתי צריך לפעול ככה!" (הרצאת פא וביאור פא בוועידת הפא באזור ניו יורק רבתי- 2003)

המורה גם אמר:

"בעוד שאתם מטפחים, אתם – שהינכם מטפחים – בטוח תפגשו במבחנים, כי אתם צריכים להתרומם. כשמישהו לא מתמודד עם הדברים היטב, כל הזמן יעלו צרות. אבל אלו שכן מתמודדים עם הדברים היטב כל הזמן ייפגשו עם מבחנים בזמן שהם מטפחים. אם אתם באופן קטגורי מתייחסים לכולם כהפרעה ומנסים לפתור את הצרות רק בשביל לפתור אותן, אז לא תוכלו לפתור אותן, משום שהן באו למען השיפור שלכם." (לימוד הפא בקנדה בשנת 2006).

נראה שטפחתי וחיפשתי פנימה בתקופת זמן זו, אבל למעשה ניסיתי לפתור את הבעיות רק למטרת פתירת הבעיות. זוהי רדיפה! זה לא מצב טיפוח. מצאתי גם שבמצב כזה ההחזקה לא באה לידי ביטוי רק בקארמה של המחלה אלא גם במבחנים אחרים.

לעיתים קרובות אני מהרהר במטרת ההצלחה במבחנים, בתקווה שהמבחנים ייעלמו מיד. זו נהייתה החזקה, אבל לא הייתי מודע לזאת. למעשה, מאחורי זה הסתתרה לה עוד החזקה שהיא חוסר הרצון לראות את מה שאני לא רוצה לראות, ואת אי הרצון לסבול כל כאב, בתקווה שהכול יעבור ללא בעיות. קראתי כמה מאמרים של מתרגלים באתר האינטרט מינג-הווי, בהם המתרגלים ציינו שהדברים התפתחו בצורה חיובית ברגע שהם זיהו את ההחזקות שלהם. ההבנה האישית שלי היא, שבמקרים מסוימים, דברים אכן מסתדרים יותר טוב ברגע שהמחשבות הנכונות שלנו צפות, אבל זה לא מוחלט בגלל שעומק ההחזקות אצל כל מתרגל שונה, לפי הדרך שבה הם מתקדמים בסילוק ההחזקות שלהם.

לדעתי, אין עלינו לקחת את המבחנים האלה ברצינות. חשוב מאד והכרחי, להסתכל פנימה, אבל אין עלינו להתייחס לזאת כמפתח הכל יכול, ולצפות שקארמת המחלה תיעלם מיד. כאשר הסתכלתי פנימה. אם הדברים אינם משתפרים, ספקות ומחשבות שליליות עלולים לצוף ולעלות. במיוחד כאשר מתמודדים עם סבל של מחלה חמורה. מספר מתרגלים מחפשים פנימה אך עדיין לא מתגברים על "המחלה", ושליחת המחשבות הנכונות שלהם גם לא עוזרת. הם פיתחו רעיונות לגבי נטילת תרופות ופנייה לבית החולים, וחלק מהם הטילו ספק בדאפא. מתרגלים אחדים נגררו אחר קארמת המחלה, ואני חושב שזו חלק מהסיבה. אני מאמין שבכל פעם שאנחנו בבעיה, אנחנו צריכים לעשות את המירב כדי לעשות את שלשת הדברים היטב תוך התבוננות פנימה, וכך נתגבר עליהם במוקדם או במאוחר. אין עלינו להתמקד בצרות עצמן ולא לפתח החזקות. זה לא עניין רציני אם נסבול את הכאב. אנחנו רק צריכים לעשות את מה שמוטל עלינו.

היום בבוקר עלו במוחי המילים של המורה מהספר "ג'ואן פאלון" [הרצאה ראשונה (ג’ן-שן-רן הוא הקריטריון היחיד לאמוד אם האדם טוב או רע)]:

"כמטפח, אם אתה מתאים את עצמך לתכונה הזאת אז אתה אחד שהשיג את הטאו – העיקרון הוא כזה פשוט".

למעשה, כמטפחים, המטרה שלנו היא להיטמע בתכונת היקום. במהלך התהליך, כל הדברים שאנו נתקלים בהם הם רק תופעות שעל פני השטח.הם שום דבר. המפתח הוא, ההחזקות שלנו נחשפות ומסולקות במשך התהליך, ולבסוף אנו נטמעים באמת-חמלה-סובלנות.