"שיתוף מוועידת הפאלון דאפא השביעית לשיתוף התנסויות בישראל"

שלום למורה הנכבד ושלום לעמיתיי המתרגלים

תודה לך המורה על ההצלה מלאת החמלה

אני בת 30. קבלתי את הפא לפני שנתיים בטורונטו, קנדה. בקיץ זה המורה ארגן עבורי שאגיע לישראל כדי להשגיח על התינוק שנולד לאחותי. כשארזתי את חפציי חשתי שאשאר מעל לחצי שנה בישראל, לכן ארזתי גם את כל ספרי הדאפא שלי.

החיים בישראל העניקו לי התנסויות טיפוח בעלות ערך. ובאמת, זמן קצר לאחר הגעתי פגשתי מתרגל עמית שאתו אני חיה כיום ביחסים טהורים. להלן אשתף אתכם בכמה התנסויות בטיפוח.

לאחרונה החלטתי ללכת לישון מוקדם ולקום בלילה כדי ללמוד את הפא, לבצע את התרגילים ולשלוח מחשבות. זה דורש כוח רצון. לפני זמן לא רב פתחתי את הספר "ג'ואן פאלון" בדף בו המורה מדבר על סבלנות. לאחר תרגול לילי חברי אני ועוד מתרגל עמית ישבנו כדי ללמוד את "יסודות להתקדמות במרץ". בתורו של המתרגל העמית לקרוא, הוא קרא את שם המורה ואת תאריך כתיבת המאמר. הזכרתי לו שהמורה ציין שאין זה הכרחי לקרוא את התאריך, אלא רק את הפא. המתרגל המשיך להקריא את התאריכים. הבנתי שזה מבחן שין שינג עבורי וחשתי כיצד הדברים החלו לבעבע בתוכי. אמרתי לו עוד פעם שאין צורך לקרוא את התאריכים, וביקשתי ממנו לא לקרוא אותם. המתרגל המשיך לקרוא את התאריכים ואמר שעלי להיות סבלנית. בעת שקרא את התאריכים קטעתי את קריאתו והחלתי לקרוא את הקטע שלי. דבר שהיה חסר נימוס כלפי המתרגל, בלי להזכיר גם למורה ולפא, אך לא הצלחתי לשלוט בעצמי. כשביקשתי מהמתרגל בפעם השלישית לא לקרוא את התאריכים, אך ללא תוצאה משביעת רצון, עזבתי לבדי את החדר בהתפרצות היסטרית. כשאני נפוחה כסמובאר, התחלתי לקרוא:

"סלקו את הלב הלא מאוזן ההוא! כשאתם לא מסוגלים להתגבר על משהו בלבכם, האם זה לא נגרם על ידי ההחזקה שלכם? אין על המתרגלים שלנו לחשוב שהם מעבר להחזקה הזאת!" ("סילוק נוסף של החזקות", מתוך "יסודות להתקדמות במרץ")

הבנתי שלא עברתי את מבחן הסבלנות. חזרתי לחדר, ביודעי היטב ששגיתי, עם זאת חיפשתי את ציטוט המורה בו ציין שאין צורך להקריא את התאריכים ואת שם המורה, כשאני מסתירה את החזקותיי מאחורי דברי המורה, כנראה זה מה שהמורה אמר, כיצד יכול מישהו להתווכח עם המורה?

בלימוד הפא במנהטן 2006, המורה אומר:

"אז כשאתם נקלעים לחילופי דברים סוערים וזה מתסיס בכם דברים, או כשאתם נקלעים לקונפליקט על משהו שנוגע לאינטרסים החיוניים שלכם, אולי הגורמים מאחורי זה הונחו על ידי המאסטר. אולי אתה מתרגז רק כאשר מישהו אומר משהו שבאמת מרגיז אותך או שפוגע בנקודה רגישה אצלך. אולי הוא באמת התייחס אליך באופן לא הוגן, אבל המילים האלה לא בהכרח נאמרו על ידי האדם ההוא. אולי הן נאמרו על ידי."

בתת ההכרה הבנתי, שכדי להראות שאני צודקת באותו רגע, במקום לטפח סבלנות, התווכחתי עם המורה, רק לאחר שנתקררה דעתי, הודאתי בזאת למתרגל העמית ולעצמי, שלא צדקתי בהתנהגותי.

כשמישהו מוכיח לעצמו שהוא צודק, זו בעצם החזקה.

בלימוד הפא במנהטן 2006, המורה אומר:

"האם אתה צודק או לא, כמטפח זה לא חשוב בכלל. אל תתווכח עוד ועוד, ואל תשים דגש על מי צודק ומי טועה. כמה אנשים תמיד מדגישים את זה שהם צודקים, אבל אפילו אם אתם צודקים, אפילו אם אתם לא טועים, אז מה? האם השתפרתם על בסיס הפא? להשתמש בחשיבה אנושית כדי לשים דגש על מי צודק ומי טועה זה כשלעצמו שגוי."

זו אחת הדוגמאות כיצד המורה עוזר לי לשפר את השין שינג.

לפני זמן לא רב, הלכתי עם מתרגל עמית לתרגל על הדשא, לאחר שהתיישבתי, התרוממתי וחיפשתי מקום יותר שטוח כדי שאשב יותר בנוחות. מקום הישיבה השני גם הוא לא היה נוח, וגם במקום השלישי הדשא היה קוצני ושרץ נמלים. וכך, שוטטתי בשיפוע הגבעה בחיפוש מקום נוח לתרגל, ולבסוף פניתי למתרגל ואמרתי לו: תן לי בבקשה את מקומך ואתה תוכל לחפש מקום אחר". המתרגל, בניגוד לכך, לא הציע את מקומו, אלא הזכיר לי את הציטוט:

יסודות להתקדמות במרץ (מצבים):

"אדם רשע נוצר מקנאה. בגלל אנוכיות וכעס הוא מתלונן שדברים אינם הוגנים כלפיו.
אדם רחום הוא תמיד עם לב של חמלה. ללא טענות וללא שנאה, הוא מתייחס לקשיים כאל אושר.
לאדם מואר אין כלל החזקות. הוא מתבונן באנשי העולם, המובכים על ידי האשליה."

כשחייתי לבד, לא הבנתי עד כמה קיטרתי והתלוננתי עקב האגו שלי. מישהו נדיב מסתכל על סבל בשמחה, והוא חופשי משנאה ומתלונות. עלי לטפח חמלה ביתר שאת.

למתרגל שאני חיה אתו יש כלב. לפעמים אני מתנהגת ברוע כלפי הכלב, התנהגות יותר גרועה מהתנהגות של אדם רגיל. פעם גם הכיתי אותו קלות כשנבח בקולניות והעיר את התינוק עליו השגחתי.

שאלה: "האם אלו שלומדים פאלון דאפא יכולים לגדל חיות חמד?" (לימוד הפא ושאלות ותשובות בג'נג-ג'ואו) (תרגום זמני)

המורה:

"באסכולת הבודהא נהוג לא להרוג ולא לגדל, ויתכן שאסכולת הטאו חושבת גם בדרך זו גם כן."

כשאני משתמשת במילות המורה האלה, הצדקתי את שנאתי לחיה. כיצד למתרגלת יכולה להיות חמלה, כשלבה מלא שנאה?

ב"לימוד הפא בעיר ניו יורק ב-23 במארס 1997 המורה אומר (תרגום זמני):

"אז מה ההבדל בין בן אדם לאלוהות? לבן אדם יש רגש (צ'ינג) – רגש חזק מאוד. בני אדם חיים בעולם הזה בדיוק בשביל הרגש הזה. בלי הרגש לא תוכל לחיות בעולם הזה. מה שאתה אוהב, התחביבים שלך, מה שמשמח אותך, מה שמכעיס אותך, אהבה בתוך המשפחה, אהבה בין בעל ואישה, אהבה לילדים, דברים שאתה רוצה לעשות, דברים שאתה לא רוצה לעשות, החיבה שלך לדברים מסוימים, חוסר החיבה שלך לדברים מסוימים וכו' – הכול נובע מרגש אנושי."

הרגשה של מורת רוח כלפי דבר זה או אחר, או חוסר אהדה כלפי מישהו זה או אחר, זה צ'ינג. הבנתי עולה עוד ועוד לזאת שמתרגל לא צריך להיות קשור לשום החזקה. בעת כתיבת התנסות זאת שמעתי רשרוש ונגשתי לבדוק את גורם הרחש. חתול לבן גדול קפץ דרך פתח בסורג החלון ולעס בהנאה את מזונו של הכלב. הפעם הזאת רק חייכתי. אתמול כשחזרתי מהתרגול ראיתי ליד ביתנו כלב גדול מחבק ומשחק עם חתולה קטנה ושחורה. הכלב היה לפחות פי 10 יותר גדול מהחתולה, אבל הוא ליקק את החתולה ובעדינות ושם את כף רגלו על גבה וטיפל בה בתשומת לב. עמדתי משועשעת כשאני מתבוננת במשחקם. באותו רגע היה זה כאילו התעוררתי מחלום והבנתי שגם לחיות יש חיים, ואם אפילו כלב יכול לשחק ולחבק חתולה, למה אני, מתרגלת, לא יכולה להראות חמלה ליצור חי?

ביום אחר היה לי סכסוך עם המתרגל, החבר שלי. נראה היה לי שהוא דורש ממני יותר מדי רגש, ואני אמרתי לו שעליו לסלק רגשות ותשוקות של אנשים רגילים. בנקודה מסוימת אפילו אמרתי: "יש לי הרגשה שביחסים האלה אני הגבר", ולזאת הוא ענה: "אולי אם לא היית מנסה לשלוט בכל היית מרגישה יותר נשית". הוא אמר: "רצונך לשלוט נראה כפחד תת הכרתי של האגו שלך מפני היעלמותו", כשהכוונה חוסר שליטה על האגו שווה למותו של האגו. כשהוא עזב, התחלתי לבכות. לפתע ראיתי כיצד בזמן האחרון "יותר ויותר את ה'אני'", תפשה אותי ההחזקה לשליטה, התלוננתי וקיטרתי בתדירות גבוהה וניסיתי לתפוש חזק את "הגה החיים". האגו שלי היה נפוח ומלא גאווה וחשתי חנוקה בתוך עצמי. חיפשתי בתוכי וראיתי באמת שרצוני לשלוט נובע מחוסר ביטחון, כאילו שהעולם יפסיק להסתובב על ציריו אם אאבד שליטה על הדברים.

המורה אמר בספר ג'ואן פאלון (הרצאה שביעית, הקנאה):

"….מטפחים נוהגים לפי מסלול הטבע. מה ששייך לך לא תאבד וגם לא תוכל להשיג את מה שלא שייך לך דרך מאבק."

ב"לימוד הפא בוועידת הפא בשוויץ" המורה אמר:

"היסודות המרכיבים את הנשים הם עדינוּת ורכוּת, ואילו על הגברים להיות חזקים וישרים, וכן הלאה. כל אלה הם ביטויים של הפא. כיצד ישויות חומריות מתגלות ומה טבען של צורות קיום חומריות, כל אלה הם ביטויים של הפא. הפא יצר את הכול."

ב"לימוד הפא בוועידת הפא במזרח ארה"ב" (27-28 במארס 1999) אמר המורה (תרגום זמני):

"אני יכול לומר לכן שבתוך תוככן אתן רוצות שהגבר שלכן יהיה חזק, אך במחשבותיכן אתן רוצות לשלוט בו."

מילים אלו של המורה חלות עלי. שני פנתרים אינם יכולים לחיות בהרמוניה. מזה אני מבינה שעלי להתאים את עצמי יותר ל אמת-חמלה-סובלנות ולטבע האמיתי שלי, דבר שאפשר להגיע אליו על ידי סילוק כל האבק והלכלוך שהצטברו מעל אלף שנים.

בקשר לפרויקט של הצלת יצורים חיים, ביסודו של דבר אני פועלת לבד. שמחתי לקרוא את ההרצאה שפורסמה לאחרונה "לימוד הפא בוועידת הפא לציון עשר שנים להקמת אתר האינטרנט מינג-הווי". כשעובדים לבד, מצד אחד לא יוצרים כל כך הרבה קונפליקטים כפי שקורה כשעובדים עם מתרגלים עמיתים. מצד שני, מתרגל צריך להשתמש בכוח הרצון ולהיות חרוץ ואחראי לעשיית העבודה כל יום. פעם שאלתי את העורכת הראשית של מינג-הווי אם אני יכולה לבחור בעצמי את המאמר שברצוני לתרגם, מאחר שאני רוצה לתרגם את המאמרים היותר מעניינים. על זאת ענתה שאחדים מהמתרגלים ישנים מעט מאד בלילות ואחדים עובדים שנים ברציפות על "דוחות על הרדיפה", ואני רוצה לבחור "מאמרים יותר מעניינים?" כששמעתי זאת, חשתי מבוישת מאוד. עלי לשאוף להעלות לעולמות יותר גבוהים של התנהגות לא אנוכית. כיום אני מנסה לבצע כל עבודה שניתנת לי.

לאחרונה אני מסלקת לעתים קרובות קארמה בצורה של מחלות. אני חושבת שזה בגלל שהכעס והרוגז שוכנים בלבי. התנהגותי אינה במתכונת של מתרגל ולעתים תכופות אפילו יותר גרועה מזאת של אדם רגיל.

המורה אמר ב"הרצאת הפא בוועידת הפא הבין-לאומית ב-2009 בוושינגטון הבירה"

"כך, הפעולות שלכם יהיו ההשתקפות של מצב הטיפוח שלכם. כשאתם עובדים ביחד ומרגישים תרעומת או נעשים כועסים, קשה לכם באותו רגע לחשוב על עצמכם או להסתכל פנימה ולהבין מה היה המצב שלכם או איזה לב אנושי גרם לאירוע הזה. רוב הזמן זה משום שהרעיון שלכם לא התקבל או שאתם מתייחסים לאחרים בזלזול."

שמתי לב לזאת שהכעס עולה בי כשאני חושבת על עצמי כיותר טובה או יותר נעלה מאחרים, או "יותר רוחנית" מאחרים, או כששאיפותיי אינן מתמלאות. במקרים כאלה, אני בדרך כלל מתלוננת שהאדם השני לא הבין אותי, אך למעשה כל זה הוא גילוי של האגו שלי.

בעת שאני כותבת התנסות זאת, אני חשה מאוד מבוישת. בתוך תוכי אני רוצה להיטמע ב"אמת-חמלה-סובלנות". הייתי רוצה להתאים את עצמי יותר לאופייני היקום, ולעשות היטב את שלושת הדברים, כעזרה למורה בהצלת יצורים חיים. אנסה לפעול יותר טוב.

אתמול היה היום האחרון להשגחתי על התינוק. בהתחלה חשבתי שלהיות אתו, יגזול מזמני בעבודה בפרויקטים של הדאפא. עם זאת, למרות שזה גרם לי להיות יותר עסוקה ולא תמיד השלמתי את מה שרציתי לבצע, ההשגחה על התינוק הייתה התנסות חשובה. זאת הייתה התנסות בסבלנות, להתעורר בלילות להאכיל אותו או להישאר סבלנית בעת שבכה כשמשהו הפריע לו. באופן כולל, אני חושבת שבגלל שניסיתי להיטמע בתוך הפא במשך היום, התינוק היה שקט מאוד. באופן רגיל, כשעבדתי בפרויקטים של הדאפא, הוא היה שוכב בשקט, לידי, או יושב על ברכיי. הוא למד לעמוד על רגליו עוד לפני שהיה בן 6 חודשים. כשאנשים ראו אותו העירו עד כמה התינוק יפה ונהדר, ועד כמה הוא שקט ושמח. הוריי והורי התינוק הודו לי, אך אני יודעת שזו לא אני שעשיתי זאת, זה היה המורה והפא. כשהקשבנו להרצאות המורה יחד, וכשאני הקראתי לו את הפא, על ידי שליחת מחשבות נכונות כשהוא היה על ידי. כל זה תרם לזאת. בתקווה שזה בנה יסודות טובים לחייו בעתיד.

תודה לכם מתרגלים עמיתים, על הקשבתכם, אנא ציינו כל דבר שאינו מתאים לפא.
תודות למורה הנכבד על הצלתו מלאת החמלה!

הא-שי