ב-8 ביוני 2006, הלכתי לבית הספר שבו עבדתי וממנו פרשתי, כדי לעשות קצת עבודת ניירת. בכניסה, שוחחתי עם השומרים וקלטתי שהם סטודנטים שלי לשעבר. דיברתי אֵתם על הפאלון גונג ועל הרדיפה שמפעילה המפלגה הקומוניסטית הסינית (המק"ס), ונתתי להם כמה חומרי הסברה. להפתעתי, אחד מהשומרים קרא לנציג האבטחה של בית הספר, ואני לוויתי למחלקת האבטחה.

בעודי שם, אנשים רבים התקהלו סביבי: המשטרה המקומית, ראש ועדת הרחוב, משתפי פעולה, ואנשי הביטחון של בית הספר. הם איימו שישפטו אותי, וישתמשו כראייה בחומרי הבהרת האמת כולל את "תשעת הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית". משתף הפעולה גונג ליאנג-האן הורה לי למלא טופס, אבל אני סירבתי. ואז הם איימו לשלוח אותי למרכז שטיפות המוח בצ'ן-ג'יאה-ג'י. התעלמתי מהם, אבל הופעתה של משתפת הפעולה פנג יאן-פינג הפחידה אותי. באותו רגע, איבדתי את המחשבות הנכונות שלי. בעבר, היא הייתה סייעת ואדם שאיתו היה לי קשר לעיתים קרובות. היא נרדפה ופנתה כנגד הדאפא. בצהריים, באישור ראש המפלגה המחוזי ובהתחשב בגילי המתקדם, הם שיחררו אותי.

למרות שחזרתי הביתה בשלום, ההטרדה נמשכה. יין לין-האי, ראש מרכז המק"ס לשטיפות המוח ומשתפי הפעולה גונג ליאנג-האן ופנג יאן-פינג באו לביתי, כל פעם מישהו אחר מהם, והורו לי לוותר על הדאפא. באותו עת, כשאני טרוד בכל מיני מחשבות אנושיות, חשבתי כי מאחר שפנג יאן-פינג הכירה את המתרגלים באזורנו, דאגתי שעוד מתרגלים יסובכו ויירדפו כמוני. פחדתי ולא הייתי מסוגל להתמודד עם המצב. לבסוף, שיתפתי איתם פעולה.

בכל פעם שחשבתי על מה שעשיתי, חשתי נורא ואיום. התנצלתי בפני המורה והדאפא על טעויותיי. הסתכלתי פנימה וגיליתי החזקות רבות: התפארות, קנאה, ומנטאליות תחרותית. הייתי מצביע בפני אחרים על בעיותיהם, לפני שחיפשתי בתוכי, והיו בי די הרבה רגשות. מאז, אני הבנתי שלא משנה מה קרה, זה לא היה מקרי והיה חלק מהטיפוח שלי. החלטתי להיות נחוש בדעתי לטפח ולהיפטר מההחזקות האלה.

ערב אחד באמצע יוני 2008, שני מתרגלים ואנוכי יצאנו אל אזור מגורים להפיץ חומרי דאפא. אדם אחד תקף אותי מאחור בדיוק בעת שהנחתי חוברת דאפא על אדן חלון בקומה הראשונה של בית דירות. הוא תפש בי ביד אחת וטלפן למישהו בטלפון הנייד שלו עם בידו השנייה. שני אנשי ביטחון תפשו אותי בזרועותיי והכריחו אותי ללכת במורד הרחוב. לאורך כל הדרך צעקתי, "פאלון דאפא הוא טוב!" ובו בזמן אמרתי למורה בליבי, "מורה יקר, לא משנה מה יקרה, אני אפעל היטב כמתרגל דאפא." הייתי שלוו וחסר פחד.

הם לקחו אותי לחדר בתחנת המשטרה המקומית, שבו ישב קצין וצפה בטלוויזיה. התחלתי לדבר איתו על הדאפא ועל הרדיפה. לפתע הוא קם ואמר, "איך אתה מעז לבוא לכאן ולדבר על זה." ביקשתי לגשת לשירותים, והנחתי על אדן החלון החיצוני, חומרי דאפא, כולל את תשעת הדיונים. חשבתי בלבי, "סוף סוף אני יכול להביא את החומרים הללו לתחנת המשטרה. זוהי הזדמנות טובה עבור אנשי המשטרה להינצל".

כשחזרתי למשרד, השוטר אמר לי לרשום את פרטי האירוע, אבל אני סירבתי. שוטר אחר קילל אותי בצעקות, משך לי בשיער, והכה אותי. ביקשתי מהמורה עזרה, "מורה יקר, בבקשה עזור להם; הם באו בשביל הדאפא." בנוסף, שלחתי מחשבות נכונות כדי להשמיד את האלמנטים המרושעים שמאחוריהם. שישה קציני משטרה ושלושה מאבטחים היו במקום. התייחסתי לכל הנוכחים בחדר עם חמלה. בסופו של דבר, שוטר אחר נתן לי לשבת, והם התחילו לקרוא חומרי הבהרת אמת מהתיק שלי. היה שם מאמר בנוגע לאנשים ששרדו את רעידת האדמה בוון-צ'ואן בגלל שפרשו מהמק"ס, ואנחנו דיברנו קצת על הנושא הזה.

שוטר אחר שאל, "מהו שמך? איפה אתה גר?" לא הגבתי ופשוט חייכתי אליו. הוא המשיך, "אתה צריך לקחת סיכון ולספר לנו, מאחר שעשית כבר דברים נועזים כאלה." עניתי, "אני לא מפחד להגיד לך את זה, אבל אני לא יכול. אם הייתי אומר לך, היית מבצע עוד פשעים כנגד הדאפא. מתרגלי פאלון גונג הם אנשים טובים, והם לא מבצעים כל פשע. מה אתה או משפחתך תעשו כשהפאלון גונג יוחזר למעמדו הנכון בעתיד. אם היית יודע את האמת, לא היית עושה את זה, אפילו אם היית מוכה למוות". הם שתקו. אני המשכתי: "אתה עדיין צעיר. המק"ס ערכה הרבה מהלכים פוליטיים. אחר כל מהלך פוליטי הגיעו גם הרדיפות, ואלו שהיו מעורבים ברדיפה תמיד קיבלו את עונשם. לאחר מכן, אחדים הוצאו להורג על ידי המק"ס. הפאלון גונג לא רוצה להרוויח שום דבר, ובמקום זאת, הוא מציע לאנשים הצלה. אני עושה לך טובה בכך שאני לא נותן לך מידע שתוכל להשתמש בו כדי להמשיך לרדוף את הפאלון גונג."

בדיוק אז, ראיתי שני גיליונות נייר על השולחן, שהיו רשימות של אנשים שרצו לפרוש מהמק"ס. הם גילו אותם על ידי חיפוש בתיק שלי. הייתי קצת חרד מהמצב, אך במהרה הרגעתי את עצמי. ביקשתי, "מורה יקר, אלו הם עשרות חיים של אנשים ואני לא יכול לתת להם ליפול לידי עושי הרוע." ניגשתי לשולחן ולקחתי חזרה את הניירות. הסתכלתי על השעון שלי שהיה מונח על השולחן וחשבתי, "מורה יקר, אני צריך ללכת הביתה בשעה 22:00" ואכן, בשעה 22:00 הם שיחררו אותי. ידעתי כי המורה הסדיר זאת. בנוסף, מתרגלים אחרים שידעו על המקרה הזה שלחו מחשבות נכונות.

בהסתכלות פנימה, אחרי שהגעתי הביתה, הבנתי שאי הנוחות שלי בפני ביקורת וחוסר הטיפוח בנוגע למילים ולמעשים שלי בבית, הם שהובילו אותי למצוקה זו. חשתי כי המורה נתן לי הזדמנות נוספת לתקן את הטעויות הקודמות שלי. הייתי אסיר תודה למורה על חמלתו הגדולה, תשומת הלב וההגנה. הייתה לי הזדמנות לתקן את החשיבה שלי ולחזור לדאפא. הבנתי לעומק את עוצמת החמלה הגדולה של הדאפא והייתי אסיר תודה למתרגלים האחרים על מעורבותם בשליחת מחשבות נכונות. ברצוני להודות להם כאן.

בהיזכרי בשני המקרים האלה, שוב הוזכר לי כי מחשבה אחת קובעת אם האדם הוא אלוהות או בן אנוש. עליי ללמוד את הפא יותר בחריצות ולטפח כך שכל המילים והמעשים שלי יהיו מבוססים על הפא. אני יכול לפעול היטב בתהליך תיקון הפא ולהציע ליותר אנשים הצלה. לסיכום, הבה ונלמד יחדיו את המאמר החדש של המורה "ברכות" (17 במאי 2009):

"לכו היטב ובנחישות את סוף המסלול, לימדו היטב את הפא, ובעזרת טיפוח טוב של הבסיס של עצמכם, המחשבות הנכונות שלכם ייעשו חזקות באופן טבעי, ובטוח שתעשו היטב את הדברים שתלמידי דאפא אמורים לעשות. הרוע גמור, הסביבה השתנתה, אז אפילו עוד יותר אל תרפו את הטיפוח של עצמכם. חשלו את המוסריות האדירה ואת הזוהר שלכם במשימה הקדושה של הצלת הישויות החיות."