הייסורים שחוויתי במחנה העבודות בכפייה "ג'יאה-מוסי" שבמחוז היי-לונג-ג'יאנג

(Minghui.org)

שמי צ'נג שיו-צ'ון, ואני בן 52. נולדתי בעיר דהו-הווי, שבמחוז ג'ילין, וכעת אני מתגורר בעיר יי-צ'ון שבמחוז היי-לונג-ג'יאנג. קיבלתי את הפא בספטמבר 1997. אחרי שהתחלתי לתרגל, השיעול החמור שסבלתי ממנו, ועוד מחלות נוספות, נעלמו כולם, ונעשתי לאדם בריא, הן בגופי והן בנפשי. כולם אמרו שזה כמו שהפכתי לאדם אחר.

ב-20 ביולי 1999 החל המשטר של ג'יאנג זמין ברדיפה האכזרית נגד הפאלון גונג. בערך בשעה 9 בערב, ב-24 בדצמבר 1999, שוטרים באו לפתע לביתי, ושאלו אותי אם אני עדיין מתרגל פאלון גונג. אמרתי, "אני מתרגל פאלון גונג, לא רק כדי להשיג בריאות גופנית, אלא גם בגלל שהמורה שלנו מלמד אותנו להיות אנשים יותר טובים. כל עוד אחייה, לעולם לא אפסיק לתרגל." השוטרים לקחו אותי למחנה המעצר וחקרו אותי פעמיים.

אחרי שהמשטרה החזיקה אותי במחנה המעצר כ-3 ימים, הם שפטו אותי לשנתיים וחצי במחנה לעבודות בכפייה. למעשה, הם החזיקו אותי עוד חודשיים נוספים, לפני ששלחו אותי למחנה העבודות בכפייה. במהלך החודשיים האלו, לעיתים קרובות מאוד השוטרים היכו, ופגעו באופן מילולי, גם בי וגם במתרגלים נוספים. הם קיללו אותנו בתכיפות, במילים בוטות מעבר לדמיון שלנו. לאחר חודשיים, השוטרים כבלו אותי באזיקים ושלחו אותי למחנה העבודות בכפייה ג'יאה-מוסי.

במחנה ג'יאה-מוסי, השוטרים אילצו אותנו לסחוב פחם על הגב, במשך יותר מעשר שעות ביום. הם אפילו אילצו אותנו לרוץ בזמן העבודה. בכל פעם שהאטנו, הם היכו אותנו במקלות או שחישמלו אותנו באלות חשמל.  כשקי הפחם נקרעו, השוטרים ביקשו מאסירים להכות אותנו. כשהאסירים היכו אותנו הם אמרו, "המפלגה מבקשת מבחורים רעים כמונו, להכות אנשים טובים כמוכם. זה הכוח שניתן לנו מג'יאנג, אתם צריכים לציית".

לכן התאספנו כמה מאות מתרגלים וסירבנו להמשיך לעבוד. השוטרים אמרו, "לא תקבלו אוכל אם לא תעבדו". בכדי לדרוש את שחרורנו הבלתי מותנה, פתחנו בשביתת רעב. בתגובה, השוטרים האכילו אותנו בכפייה, באכזריות, במים מלוחים בריכוז גבוה. כל אחד מאיתנו הואכל בכפייה בערך בקילו מהתערובת הזו. מים מלוחים זה מה שהוכנס לפינו בכפייה, ותערובת של מים ודם זה מה שהוקא החוצה. השוטרים ביקשו מאיתנו להקיא לכיור, ואז הם שפכו את תערובת הדם והמים שהקאנו על הגב שלנו. עם כלי נשק כמו אלות חשמל, אלות משטרתיות, מקלות גומי עבים וכדומה, השוטרים דחפו אותנו לקרקע, דרכו לנו על הידיים והחדירו צינוריות לתוך האף, בכדי להאכיל אותנו בכפייה. זה נמשך כך מספר פעמים ביום.

מנג צ'ינג-מין, מורה בבית ספר, היה מחוסר הכרה במשך יותר משעתיים, בגלל ההאכלה בכפייה. רוב השיער של וואנג ג'יאן-הואה נתלש על ידי השוטרים. שוטר בשם שוי בעט בליו ראנג-פאנג למוות, לנגד עיני. השוטרים גם שברו את הצלעות השמאליות של ליו צ'ינג-פינג כשהם בעטו בו. כשנינג שיו-יון, גברת בת למעלה משישים שנה, ביצעה את התרגילים, השוטרים שברו את ידה הימנית. השוטרים גם היכו וחישמלו אותנו בפנים, באכזריות. כתוצאה מכך, הפנים שלנו התנפחו בחומרה, כמו דלעת, והעור שלנו נפגע באופן חמור. השוטרים היכו אותנו בחומרה, באורח מתמיד. השוטר שוי גם שבר לי צלע שמאלית, כשבעט בי.

בערך בשעה 10 בבוקר, ב-18 באפריל 2000, השוטרים קראו לי ולמתרגל ליו גווי-הואה לחדר האוכל. השוטר גונג הביא קערה של מרק חם וביקש מאיתנו לאכול את זה. אמרתי, שלא ביצעת שום פשע ושלא אוכל כלום במחנה העבודה. בתגובה, גונג שפך את קערת המרק החם על הצוואר שלי. זה נורא כאב כיוון שהמרק היה מאוד חם. מייד אחר כך, שוטרים קשרו אותי למיטה, והחדירו צינורית מהאף שלי עד לבטן, והשאירו אותה שם למשך יותר מ-60 שעות. מעבר לכך, לא הרשו לנו להתכסות. בחוץ ירד שלג, ואנחנו רעדנו בגלל מזג האוויר הקר. השוטרים, כל יום האכילו אותנו בכפייה במי מלח בריכוז גבוה, ואנחנו, כל יום הקאנו דם.

השוטרים אילצו אותנו לשבת על רצפת בטון ברציפות במשך יותר מ-10 שעות, מבלי לזוז. באותו זמן, מתרגלים רבים אמרו, "אנחנו לא יכולים להיכנע לדרישות הבלתי סבירות שלהם." אז אף אחד מאיתנו לא התיישב. השוטרים בעטו והדפו את המתרגל ג'אנג יאן לריצפה. שוטרים היכו ופצעו מטפחי דאפא רבים. גם אני הוטלתי לריצפה. תחת ההשגחה של המורה, העצמות שלי, שנשברו על ידי השוטרים, החלימו לחלוטין תוך בערך שבועיים, ללא שום טיפול. גם השוטרים הופתעו מכך.

במחנה העבודה, 53 אנשים צופפו בחדר קטן ורטוב שגודלו רק כמה עשרות בודדות של מטרים רבועיים. לא היו שירותים, והיה רק דלי בפינה כדי שנוכל לעשות בו את צרכינו.

במחנה העובודות בכפייה ג'יאה-מוסי, לא היו ספרי דאפא לקריאה, ולא הורשנו לבצע את התרגילים. מאוחר יותר, בעקבות התדרדרות בנחישות שלי, כתבתי את מה שנקרא "הצהרת האחריות" [ויתור על תרגול בפאלון גונג] בניגוד לרצוני. התחרטתי וכאבתי על כך, עמוקות.

בעתיד, לא משנה מה יהיה סוג הסבל שעימו אתמודד, ולא משנה היכן אהיה, אף אחד לא יוכל לשנות אותי ואף אחד לא יוכל להתערב ולהפריע לי. כל עוד אוכל לנשום, אהיה תלמיד דאפא.