מהי מצוקה

(Minghui.org)

המורה אומר ב"טיפוח אמיתי" ("יסודות להתקדמות במרץ"):

"תלמידי המטפחים האמיתיים, מה שאני לימדתי אתכם הוא הפא לטיפוח הבודהא והטאו. אבל אתם באים אלי בטענות בגלל שהפסדתם במובן האינטרסים האישיים שלכם בקרב אנשים רגילים, במקום להיות מוטרדים מזה שאתם לא מסוגלים להניח את ההחזקות של האנשים הרגילים. האם זה טיפוח-תרגול? השאלה האם אתה מסוגל להניח את הלב של האדם הרגיל היא המעבר הפטאלי בדרך להיות אדם שבאמת מעבר לרגיל. על כל תלמיד של טיפוח אמיתי לעבור אותו, כי זהו הקו המבדיל בין המטפח לבין האדם הרגיל."

לדעתי "מצוקה" קורה כשהתהילה, הרווח, הרגשות של האדם נפגעים; "מצוקה" קורה כשמשהו נוגע לנו בהחזקות, "מצוקה" קורה כשהאנוכיות שלנו מאותגרת.

באותו המשרד, עובד אחד יעבור למקום עבודה מרוחק. מר כהן מרגיש עצוב ומדוכא, אבל מר ישראלי לא מרגיש שום דבר. זה בגלל שלמר כהן יש רגשות כלפי העובד הזה ואילו למר ישראלי אין. זה שהעובד הזה עובר מקום עבודה זו "מצוקה" עבור מר כהן והיא לא "מצוקה" עבור מר ישראלי.

אם תופסים ציפור פרא ושמים אותה בתוך כלוב היא תמות מחרדה, כי היא רגילה לחיים חופשיים. הכליאה בתוך כלוב היא "מצוקה" בשבילה. אם משחררים ציפור שגדלה בתוך כלוב אל הטבע היא תמות מרעב, כי היא רגילה לחיים בתוך הכלוב. שחרורה לטבע הוא "מצוקה" עבורה.

בערב עם רוח קרה כשיורד שלג, מספר פועלים עומדים ליד מסעדה וצופים בטלוויזיה של המסעדה. הם צוחקים, משחקים ומשתעשעים. ואילו האנשים העירוניים מרגישים את ה"מצוקה" שגל הקור הביא אתו וממהרים הביתה.

כשהייתי צעיר תרגלתי אומנויות לחימה במכון ללחימה. ברגע שהתנועה הייתה קצת לא מדויקת, המאמן היה מכה או בועט בי. אבל כשהתלמידים התאמנו ביחד או שיחקו בדרך כלל גם כן הולכים מכות, אבל אז בכלל לא חוויתי תחושה של "מצוקה".

אחרי שתלמידי הדאפא נפטרים מתהילה, רווח ורגשות באמצעות הטיפוח ונפטרים מכל לב של החזקה, האם עדיין יתקיימו אצלם "מצוקות"? כל חייו של אדם רגיל מתוכננים לפי הקארמה שלו. הדברים שמטפח צריך לעבור מתוכננים לפי ההחזקות שלו, אחרת הם לא יתוכננו.

ב"הסבר הפא" ("יסודות להתקדמות במרץ") המורה אמר:

"כל פעם כשמגיעה המצוקה הם לא מסתכלים עליה עם הצד של הטבע המקורי שלהם אלא לגמרי עם הצד האנושי שלהם, כך שהשדים מנצלים את זה ומפריעים ומערערים ללא הפסקה וזה גורם לכך שהתלמידים נתונים במצוקה במשך תקופה ארוכה."

אם מר כהן היה מטפח, ולא היה מתייחס לאירוע הזה שחבר לעבודה עובר מקום, אלא מתייחס לרגש הזה שלו כלפי חבר לעבודה ומסלק אותו, ה"מצוקה" לא הייתה קיימת. אם הוא לא מחפש פנימה אלא רק מתייחס לאירוע הזה שהחבר לעבודה עובר מקום, ה"מצוקה" תפריע לו כל הזמן.

כשאנחנו נפטרים מכל מיני ההחזקות הכוללות תהילה, רווח ורגשות, ומגיעים להארה נכונה של

"ללא אנוכיות וללא האני, קודם אחרים ואחר-כך אני",

המטרה היחידה שבגללה אנחנו נשארים בעולם האנושי היא להציל את היצורים החיים, להגן על היקום, אז כל דבר שאנחנו נתקלים בו כבר לא נחשוב שהוא "מצוקה" אלה מעשה של חמלה, מעשה כביר.

למשל במהלך הקונגרס השישה עשר, באזור שלנו כל יום היו אנשים מהשכונה, מהביטחון ומהמשטרה שבאו לבתים של כל תלמיד דאפא. אצל חלק מאתנו באו כל יום אנשים מכמה מוסדות. חלק מתלמידי הדאפא חשבו שה"מצוקה" הגיעה. חלק מתלמידי הדאפא חשבו שזו הזדמנות בעלת ערך להציל יצורים חיים. הראשון חשב על עצמו והשני חשב על היצורים החיים. זה בדיוק כמו מה שהמורה אמר ב"הרצאת פא בוועידת הפא בוושינגטון די. סי. 2002":

"המצבים השונים שלהם יכולים לגרום אצלם להרגשות שונות. ייתכן שחלק ירגישו שהמצב חמור; לגבי אנשים מסוימים אולי כבר יש הקלה במצב; ייתכן שאנשים מסוימים חושבים שזו בדיוק הזדמנות אדירה להציל את אנשי העולם ולהבהיר את האמת. תפיסות והבנות שונות של הפא יגרמו להרגשות שונות לגבי המצב הנוכחי וכל זה מכוון אל הלבבות האנושיים השונים".

זו הבנה אישית. במידה ויש משהו לא מתאים אבקש מחבריי המטפחים לתקן אותי בחמלה.