לחזור באמת ללימוד הנכון של הפא

(Minghui.org) לוי בראודה הוא אחד משני המתרגלים המערביים שנעצרו ב-11 בפברואר 2002 בכיכר טיאננמן, כשעתרו בצורה שקטה למען הפאלון-גונג.

קריאה

בשנה הראשונה, לאחר שקבלתי את הפא, הייתה זו הקריאה שעליה התבסס הטיפוח שלי, ובעצם גם החיים שלי. השעה הכי יקרה ללבי וזו שהכי חיכיתי לה הייתה הערב, שאז יכולתי לשבת ולקרוא בספר "ג'ואן פאלון".

כרגיל הייתי קורא הרצאה אחת ב"ג'ואן פאלון" ועוד משהו כמו חלק של הרצאה או לימוד הפא של המאסטר בסינית. זכור לי כמה לא-ייאמן היה שפעולה פשוטה כזו יכלה לגמרי לשנות ולרומם את רוחי. כשלמדתי את הפא נגלו לי הבנות ושינויים עמוקים בהווייתי בזמן כה קצר. הרגשתי שהספר "ג'ואן פאלון" היה ממש סולם לשמיים, וככל שלמדתי יותר טיפסתי בו גבוה יותר ויותר, והטמעתי את תוכנו בלבי.

לפעמים הנחתי את הספר והסתכלתי החוצה מחלון דירתי אל אורות העיר, והרגשתי שאני אפילו לא חלק מכדור הארץ הזה. ראיתי בבירור את האמיתות של הממד הזה, את משמעות החיים האנושיים ואת מטרת היותנו פה בזמן זה של תיקון הפא.

אבל לפני חודשים רבים החלו הדברים להשתנות עבורי. עוד ועוד אחריויות התעוררו בעבור עבודת דאפא וסביבת התרגול שלנו החלה להיעלם, כי אנשים היו עסוקים בעבודתם.

הכרתי עדיין את בחשיבות הקריאה, ולכן התמדתי בלימוד הפא בכל יום. אבל במבט לאחור אני רואה שהתפיסה של לימוד הפא הפכה לאט לאט לארצית, אפופה במושגים אנושיים של "לימוד" ו"קריאה". לפעמים היה טוב יותר ולפעמים גרוע יותר, אבל באופן כללי תחושת הקריאה לא הייתה אותו דבר. קודם זה היה הדבר הכי חשוב והכי מקודש שיכולתי לעשות ומתנה יקרה באמת בלבי. לאחרונה זה הפך יותר ויותר ל"אחריות", כאילו משהו שעליי לעשות בכל יום, כמו עבודות הבית. משהו שנחוץ רק לתמיכה בעבודת הדאפא, ולא מאמץ נחוץ ומקודש בזכות עצמו. ההכרה המחשבתית שלי עדיין ראתה את לימוד הפא כ"הכרח", אך הקדושה ווהתחושה שזו מתנה יקרת ערך ללמוד את הפא נמוגו, ובמקומם נכנסה יותר ויותר תחושת ההתחיבות למשימה רגילה.

הטיפוח ועבודת הדאפא התקדמו בסדר. כמטפח הייתי נכשל לעיתים, מסתכל פנימה בעצמי ומגיע להבנה ואז מתקדם הלאה כשאני משחרר אחזקה נוספת. אך במשך חודשים רבים עדיין הייתה בי הרגשה שיש איזה צעד גדול יותר שעליי לעשות כדי שאעמוד בקצב תיקון הפא ואעשה באופן שלם ונכון יותר את תפקידי כחלקיק פא. אך נראה שלא הייתי מסוגל לעשות את הצעד הזה, או גרוע מכך – לראות מהו הצעד הזה בכלל.

בנוסף ראיתי שהייתה לי בעיה לעשות אפילו דברים בסיסיים כמו לקום בבוקר ולתרגל, לקרוא לפחות הרצאה אחת שלמה בספר "ג'ואן פאלון" בכל לילה, לתקן את הסביבה שלי בעזרת מחשבות נכונות וכו'. במוחי אמרתי: "אני צריך לקרוא יותר", אך בכל פעם שהייתי כשהיית עסוק מאד בעבודת דאפא ולוודא שהכל ילך כמו שצריך, המשכתי להתייחס ללימוד הפא יותר כאל מטלה ולא כאל זמן יקר שאני צריך לנצור.

ואף שלפעמים אני לומד את הפא טוב ופורץ מחסומים, יש לי הרגשה שאני בעצם נגרר בטיפוח ולא מתקדם בהתמדה באופן נכון ובהתאמה לדרישות תיקון הפא בזמן הזה.

בחזרה ללימוד אמיתי של הפא

לאחרונה קיימנו קריאה אינטנסיבית משותפת באזורנו. ביום הראשון קראנו שלוש הרצאות. בהרצאה הראשונה הייתי מנומנם מאד ונאבקתי כדי לקרוא - בעיה שהייתה לי כל הזמן ההוא. בהרצאה השנייה המשכתי להיות קצת מנומנם, אך מוחי החל להתבהר יותר ויותר. בהרצאה השלישית המוח שלי נעשה חד. יכולתי שוב להרגיש כמה יקרה ההזדמנות הזאת ללמוד את הפא ואת הדרכים העמוקות בהן מעשה פשוט כזה משנה את הווייתי באופן עמוק.

מאז אותו היום השתנו חיי לחלוטין. הרגשתי שאני אוטומטית בתוך הטאו, מחשבתי נעשתה צלולה וידעתי מה עליי לעשות. הייתה לי אנרגיה חזקה ולא התנדנדתי. מוחי היה שקט וצלול לראות כל הרף-עין בזמן שהוא מתרחש, כשאני פועל מנקודת מבט של מטפח - לא סתם נגרר דרך רגעי הזמן של היום, מטפח לסירוגין ולא ממש צלול.

סיימנו לקרוא את הספר "ג'ואן פאלון" מוקדם אחה"צ של היום השלישי. הקריאה האינטנסיבית הזכירה לי כמה יקרה ומקודשת היא ההזדמנות ללמוד את הפא. זה באמת סולם לשמיים ובסיס לטיפוח ולעבודת הדאפא שלנו. 

כפי שהמאסטר אמר ב"הרצאת פא בוועידת הפא הבין-לאומית בוושינגטון די.סי":

"בכל סביבה ובכל תקופה, לא משנה כמה עסוקים אתם בעבודתכם, אין להתרחק מלימוד הפא, כי זאת ההבטחה הבסיסית שתוכלו להתקדם ולהגיע לשלמות. אינכם יכולים לעשות דברים של דאפא בלי ללמוד את הפא, אחרת אלו היו אנשים רגילים שעושים דברים של הדאפא. צריך להיות כך שתלמידי דאפא יעשו דברים של דאפא - זו דרישה כלפיכם". 

אחרי הקריאה-בקבוצה חזר לימוד הפא למקומו הנכון בחיי כבסיס לעצם קיומי, והרבה שינויים קרו. בעוד שקודם לכן היה עליי להיאבק להישאר ער בלימוד הקבוצתי, אני עכשיו לגמרי בתוך הקריאה, והרצאה של הספר "ג'ואן פאלון" עוברת ביעף עד כדי כך שאני מתאכזב שזה נגמר. קודם נאבקתי בתרגיל החמישי במחשבות מתרוצצות רבות ומעט מאד שקט. עכשיו אני יכול לשבת ממש בשקט.

הרגשתי אפילו שינויים קטנים בהופעתי. מיום שלמדתי את הפא בתשומת לב שלמה, שמתי לב שהשיער והעור שלי נעשו רכים מאוד, גופי כאילו מרחף ומחשבתי רגועה, צלולה וחזקה.

מאז הכפלתי מאמץ ללמוד כהלכה מדי ערב, השינוי הכי גדול בו הבחנתי הוא שתפיסת חוויות הטיפוח וההחזקות שלי במהלך היום נעשות מתוך מודעות גבוהה מאד. במהלך החודשים האחרונים של המאבק הזה הייתי יכול להעביר את היום או את הימים בלי להיות מודע לטיפוח ולשיפור השין-שינג או מבלי לזהות בבירור החזקות. כשהייתי מגיע הביתה בלילה היה לי קשה לזהות חוויה או מצב בהם ביטאתי עצמי במודע כמטפח באותו היום. עכשיו כשלימוד הפא נעשה בחריצות ובהתמקדות,  כאילו שנפתחים בפניי ממדים שלמים. כשמשהו מתרחש אני מזהה בבירור מתי מגיע מבחן עבורי, אני מזהה את שורש ההחזקה ומטפח דרך זה. עכשיו כשאני מגיע בלילה הביתה יש לי סיפורים קטנים רבים של חוויות-טיפוח ושל הזדמנויות. זה כאילו התעוררתי לרמה חדשה ואני יכול לראות רמה מיקרוסקופית יותר של החזקות ומושגים. כמובן שלפעמים אני אני יודע לטפל בהם היטב. אבל באופן כללי יש בי שמחה עצומה לראות סוף סוף את הסיבה השורשית לכל החלק הבלתי-מטופח שלי וכך אני יכול להתחיל להתגבר עליה. להלן כמה דוגמאות לחוויה כזו.

פתרונות של חמלה

כשפורסם המאמר של המאסטר: "נבואה על תיקון הפא את העולם האנושי", תפס אותי באופן מיוחד הקטע:

"פא אמיתי מתהווה בעולם האנושי; אלוהויות ובודהות מגיחים בגדולה. כל חוסר הצדק והקשרים הקארמתיים של העולם הקאוטי ייושבו בדרך טובה".

התחלתי להרהר רבות עד כמה דברים יכולים להיפתר בעזרת פתרונות של חמלה, אם הצד המטפח שלך נכנס לפעולה. אך האם באמת עמדתי בסטנדרטים? האם באמת פתרתי את כל הנושאים בחיי וכל הקשיים שפגשתי בעזרת פתרונות של חמלה? בהחלט לא, אבל למה? מה עצר בעדי? החזקתי את השאלה בלבי והמשכתי בלימוד הפא.

במשך הימים הבאים, ובאמצעות שיתוף מחשבות וחוויות עם מתרגלים אחרים, התחלתי לראות בעיות בשין-שינג שלי ובצורה בה טיפלתי באנשים ובמצבים.

לדוגמא, שמתי לב שלא הייתי מקבל כל כך בברכה מתרגלים חדשים. לעיתים קרובות הייתי מתיישב באתר התרגול ומתחיל את הקריאה מבלי להציג עצמי בפניהם ומבלי לחשוב עליהם כלל, כשלא איכפת לי מי הם או אם יש להם שאלות וכו'. למה התנהגתי כך?

באותו הזמן כשנמצאתי עם מתרגלים בעלי דעה נחרצת, לא הגבתי מנקודת מבט של הפא, אלא נסחפתי אחר הרעיונותיהם הנחרצים שלהם או שלא אמרתי דבר. למה אני כזה?

בשני המקרים שורש הבעיה היא אנוכיות. כלפי מתרגלים חדשים לא הייתה לי מספיק חמלה והייתי כה מרוכז בעצמי שלא התפניתי להסתכל סביב לוודא שהסביבה תהיה נכונה והרמונית בכל רמה. גם עם מתרגלים בעלי אישיות חזקה הייתה מצדי אנוכיות. הייתי כה מודאג בקשר למוניטין וליוקרה שלי ומה שיחשבו עליי, שההחזקה הזאת הסיטה אותי מראיית דברים בפרספקטיבה של הפא אל ראיית דברים מתוך הגנת האינטרסים שלי. כשמצאתי את הבעיות הללו בשין-שינג שלי קצת הופתעתי וקצת זועזעתי. אך עדיין התמדתי בלימוד הפא.

בימים שלאחר מכן בעודי לומד את הפא ומהרהר בנטיותיי האנוכיות, כאילו נגלה לפניי ממד חדש או רמה חדשה. התחלתי לראות עקבות של אנוכיות עמוק בכל דבר שחשבתי או עשיתי. למשל כשנכנסתי לתא שלי בעבודה למחרת בבוקר הבטתי בתא, הוא היה מלא בחומרי דאפא ששמתי בצורה בולטת במשרד כדי שכולם ייראו. תליתי תמונות של אירועי דאפא, לוח שנה של דאפא, ומדף שלם שערמתי עליו חומרי דאפא וכו'. גם שולחן העבודה שלי היה מכוסה בחומרי  דאפא. כשעמדתי שם באותו הבוקר מתבונן בשולחן, הכתה במוחי השאלה מהי הסיבה שכל כך קישטתי את התא שלי בדברים האלה. האם זה רק מתוך נדיבות ודאגה לעמיתיי בעבודה מתוך כוונה טהורה לעזור להם להכיר את הדאפא? והתשובה הייתה: "לא לגמרי". כשבחנתי את השין-שינג שלי בזהירות ראיתי שעירבתי בכוונותיי גם איזו גאווה אנושית, כאילו לומר לחבר'ה במשרד: "אני גאה בהיותי תלמיד דאפא". כשהסתכלתי בתא שלי אותו הבוקר ראיתי את את הגאווה האנושית בבסיס הכוונה שלי להציג את כל החומר הרב הזה. והסיבה השורשית? שוב – אנוכיות. נקודת ההתחלה הייתה אני, לא מה טוב לדאפא או לאנשים שרוצים להכיר ולהבין את הדאפא. מרגע שיכולתי לראות את הדברים מזווית זו ידעתי מיד מה לעשות. שמתי חלק ניכר מהחומר במגירה, ורק חלק קטן בתא, מוצג באופן נעים ומזמין.

בדרכי לקונסוליה הסינית אותה שבת עצרתי בחנות שממול. בעודי פורע את החשבון עמד לידי בתור איש סיני אחד. הוא התלונן באזניי הקופאי על מתרגלי הדאפא ש"מפגינים" ממול, ואז ישב לשולחן. הסתכלתי בו והתחלתי לחשוב: "יש פה הזדמנות בשבילי להבהיר את האמת למישהו... אה, וזהו מבחן בשבילי". כשראתי זאת כמבחן לעצמי, התקשיתי להחליט איך לגשת אליו. חשבתי על דרך זו ודרך אחרת, ומהר מאד לא יכולתי בכלל לחשוב בצלילות. הרגשתי משותק: איך לגשת אליו? מה אגיד? מצאתי עצמי יוצא משם ועדיין חושב על איך עליי לגשת לאותו האיש אבל מבלי להגיד דבר. איך יכולתי לתת למישהו ובמיוחד לסיני לעבור כך סתם בלי להבהיר לו את האמת? מה שיתק אותי כל כך שלא יכולתי לחשוב על דרך לגשת אליו? פתאום הגיעה אליי התשובה והיא הייתה ברורה: אנוכיות. הסתכלתי על כל המצב מנקודת מבט של עצמי, כלומר: "מבחן בשבילי", ולא מנקודת מבט של הדאפא, עם לב נקי וחמלה רק לאותו אדם שצריך לדעת את האמת. ברגע שחשבתי בדרך זו נפתחה החוכמה שלי ויכולתי לראות בקלות מה לעשות. הלכתי אליו וניהלתי אתו שיחה, כשאני משתמש בטבעיות בחוכמה לדון בעניינים כדי שהוא ירגיש שהשיחה נעימה ונוחה.

די מהר, יכולתי לראות את צל האנוכיות בכל מקום: במחשבותיי, במעשיי ובנקודות הראות שלי.... זה היה בכל מקום ובכל דבר שעשיתי. זה היה כמו תחום שלם ברמה יותר מיקרוסקופית שמעולם לא הכרתי ופתאום התגלה לי.

ואז משהו ממש נפלא החל לקרות .......

הדאפא מתגלם בתוך לבי

במשך הימים הבאים, ככל שראיתי את ביטויי האנוכיות האלה יותר ויותר, שינוי עצום ומהותי התרחש בהווייתי פנימה. הרגשתי קל בכל גופי כאילו שהרמה המיקרוסקופית של האנוכיות וההחזקות נחשפה לשמש ומתחילה להינמס. הכל בא לי ללא מאמץ, ובכל דבר שפגשתי ראיתי פתרון של חמלה. ברגע שהרגשתי תגובה פיזית למשהו שהערכתי כבעיה או כמשהו שאיני אוהב, הצד המטפח שלי יצר בשקט הרמוניה בעזרת פתרון של חמלה לכל דבר.

למשל, קיבלתי אימייל ממתרגלת שתמיד היו לי איתה קשיים. נמנענו בקביעות מלהיפגש פנים אל פנים, ותמיד היינו בקונפליקט. בעבר הייתי תמיד חומק מלדבר אתה. אבל כשקראתי את האימייל שלה הפעם קפצה עליי שמחה ספונטנית וחשבתי: "מזמן לא דיברתי איתה ממש". הרמתי טלפון ודיברנו בכיף ובפתיחות יותר משעה על חוויות הטיפוח, ההבנות והקשיים שבדרך. זה הצחיק אותי שאיזושהי בעיה יכלה להיווצר בינינו, וממש נהניתי מהשיחה. זה היה כאילו כל הקשיים נעלמו.

בהזדמנות אחרת, כשסיימתי לכתוב מאמר וכמעט שלחתי אותו, החלטתי להראות אותו קודם למתרגל אחר. בעבר לא הייתי שש לכך מחשש שמישהו אחר יגיב כך או אחרת בהתאם להחזקותיו הוא, וכל התהליך יואט. כשהמחשבה הזו עלתה בי הפעם, תפס אותה הצד המטופח שלי: "אהה! תפסתי אותך, אנוכיות, ואין לך מקום פה". קראתי למתרגל ההוא וביחד עבדנו בהנאה חצי שעה על השינויים, משוחחים תוך כדי כך. הרגשתי באמת שאנחנו שתי ישויות שמימיות המרחפות באוויר ומסייעות למאסטר בתיקון הפא.

להתעורר לרמה כזו ולראות את האנוכיות ברמה הזו היה מצוין. זה האיר את הווייתי, פתח את החוכמה שלי, סילק הרבה בעיות עמידות שסחבתי אתי זמן ארוך וצייד אותי בהבנה שלכל דבר יש פתרון של חמלה, ולכל מצב ניתן לגשת מתוך חמלה. אפילו כאשר אנו מסירים את הרוע בעזרת מחשבות נכונות זה נעשה מתוך החמלה שלנו. אני באמת מאמין היום שזה כך.

למה תהליך הטיפוח הזה היה במיוחד כה בעל עוצמה וכוח שינוי בשבילי? נראה לי שיש פה שני נושאים: הראשון הוא חשיבות הזיהוי של שורש הבעיה ולא התעסקות עם הביטוי החיצוני שלה. בהרצאה הראשונה בספר "ג'ואן פאלון" המאסטר מדבר על האנוכיות:

"החלל של היקום הוא רחום במקור וכולל את התכונה הזאת של ג'ן-שן-רן. כשאדם נולד הוא מותאם לתכונה של היקום. אבל כשכמות החיים שנוצרו גדלה, התפתח סוג של יחס חברתי קבוצתי. חלק מהאנשים אולי פיתח אנוכיות, זה הוריד לאט-לאט את הרמה שלהם והם לא יכלו להישאר בה והיו מוכרחים לרדת למטה. אבל ברמה הזאת הם שוב נעשים לא כל-כך טובים לא יכולים להישאר בה, אז הם ממשיכים לרדת, עד שלבסוף הם מגיעים לרמה של בני האדם".

ההבנה שלי היא שהאנוכיות נמצאת בבסיס של הסטייה הראשונית ושל החלק הבלתי מטופח. ידעתי שמקרי האנוכיות שלי לא היו רק מקרים של "תחרותי במצב מסוים" או "חסר חמלה במצב אחר", אלא הכל נבע מהשורש של האנוכיות. האנוכיות שהייתה בעצמותיי עידן ועידנים החלה לאט לאט להכתיב לשין-שינג שלי, עד שבנופלי לעולם האנושי הזה היא הייתה כה מתאימה למצב האנושי שבקושי ניתן היה להבחין בה. הודות לחמלה הגדולה של המאסטר והלימוד המתמיד של הספר "ג'ואן פאלון", כל התחומים של האנוכיות שהסתתרו היטב נשפכו החוצה, ובעודי מנקה אותם, השתחררו חמלה וחוכמה ברמות גדולות יותר.

הנושא השני, לדעתי, הוא ראיית התחום בכללותו ולא באופן נקודתי. המאסטר אומר בהרצאה שניה של ה"ג'ואן פאלון":

"כולם יודעים שהחלקיקים המיקרוסקופיים של החומר כוללים מולקולות אטומים ופרוטונים. כשחוקרים הלאה, אם בכל רובד תוכל לראות את פני הרובד ההוא ולא רק נקודה אחת ותראה את פני רובד המולקולות, פני רובד האטומים, פני רובד הפרוטונים ואלו של גרעיני האטום, אז תראה את צורת הקיום בממדים שונים".

מקטע זה ומניסיון הטיפוח שלי גיליתי כי החזקות, כמו כל דבר, לא קיימות כנקודות פרטיות מבודדות. כל נקודה היא בעצם רק ביטוי חלקי של תחום או מישור. אם אני רואה את ההחזקה בתוך ההקשר העכשווי שלה או רק בביטוי הזה שלה, זה מקשה עליי לשרש את הסיבה או לחשוף את ההחזקה. אבל כשאני רואה  את המישור בו ההחזקה קיימת, אני יכול לחשוף אותה כולה, ולזהות אותה כשהיא מופיעה בהקשרים אחרים.

כשהתחלתי לחקור את האנוכיות שלי לא היה זה ענין פשוט של להיות אנוכי כדי להגן על רווח כלשהו, יוקרה או נוחיות, או שום נושא "נקודתי" כזה. זה היה תחום – משהו שחלחל אל תוך הווייתי ברמה מיקרוסקופית ונשזר במחשבותיי, בדיבורי ובמעשיי בזמנים שונים ובדרגות שונות. כאשר גיליתי שאין זו נקודה אלא שכבות שלמות ותחומים של אנוכיות, אני מרגיש את ה"אמת- חמלה-סובלנות" צומחים בתוכי, ואת גדולת הדאפא נגלית למול עיניי.