מתרגלת של פאלון דאפא (פאלון גונג) מישראל שרה "פאלון דאפא טוב" בכיכר טייננמן

בדיקת הדרכונים בשדה התעופה בבייג'ינג התארכה זמן ממושך. כשהדרכון שלי בידיו הלך הפקיד הבודק פעמים להתייעצות. הלב שלי התחיל לדפוק במהירות אך החלטתי לא לתת מקום לרגשנות או לפחד למלא אותי. בסופו של דבר אושרה כניסתי לסין, ועד היום אינני יכולה להסביר את סיבת העיכוב.

בהשוואה לישוב הקטן בו אני גרה נראתה לי בייג'ינג, על גורדי השחקים שלה, אינסופית. אמרתי לעצמי להפסיק להתנהג כתייר פשוט ולהמנע מלהתרשם מהסביבה החדשה, להתרכז רק במטרה שלשמה הגעתי - חיזוק הדאפא.

במלון הסתפקתי בקריאת ההרצאות שהכנתי בכתב-יד. לא תירגלתי כי לא ידעתי היכן מותקנים מכשירי מעקב של ה"אח הגדול". החשוב ביותר בהכנות שלי לנסיעה היה שקראתי את הספר "ג'ואן פאלון" פעמיים בזמן קצר ביותר. וקיבלתי תובנות חדשות ומיוחדות.

בכיכר היו הרבה אנשים. השמיים היו אפורים מסופת אבק, אבל אצלי הלב היה מלא אור. שקט ושלווה מילאו אותי. מלבד קבוצות מטיילים ומדריכיהם, היתה הכיכר מלאה באנשים לבושי מדים, ומחולקת על ידי מחסומים משטרתיים בהשגחת הרבה מאד שוטרים סמויים וניידות משטרה.

ראיתי מקום פנוי, ונמשכתי לשם אוטומטית. הנחתי את השקית עם ההרצאות לידי (לא רציתי שיפלו לידיים הלא-נכונות), הרמתי ידיים מעל הראש והתחלתי לשיר: "פאלון דאפא האו, פאלון דאפא האו". האנשים סביבי התרחקו ממני וכאילו התכווצו. לא חשתי מהם לא תמיכה ולא עוינות. רק פחד. האנשים שליד השוטרים התרחקו למשמע השירה שלי, אך השוטרים כאילו לא שמעו אותה. הייתי מוכנה לכל דבר: למכות, לעינויים, ליריות. אבל הייתי שקטה באופן מוחלט. שום החזקה לא היתה אתי. לא היה אכפת לי מכלום. כאילו כל החלק הבלתי-מטופח שלי נשאר בארץ. תכננתי שאם אעצר אספר לכולם איך גילו אצלי מחלה קשה בשלבים אחרונים, שלקולגה שלי גילו את אותה המחלה בשלביה הראשונים, שניסיתי ללמד אותו את הדאפא אך הוא לא האמין ולא תרגל ולצערי נפטר ממנה. שאני מודה מאד למורה לי הונג-ג'י על כך שנתן לי את ההזדמנות. סיימתי את השירה, לקחתי את ההרצאות והלכתי משם. אף אחד לא תפס אותי ולא נעצרתי.

כל סיני שהצלחתי ליצור איתו קשר מילולי שאלתי למה רודפים את מטפחי הדאפא. התשובה היתה כמעט אחידה: שהדבר אסור על ידי המפלגה. על השאלה למה מפלגה צריכה לאסור על אמת, חמלה וסובלנות לא היתה להם תשובה. אף פעם בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה פחד בעיניים.

בטיסה פנימית בסין ביקש ממני מישהו להתחלף במקום. עשיתי זאת ברצון ומצאתי עצמי ליד סיני צעיר שחייך אלי מיד. הוא לא ידע אנגלית, וגם אני בקושי, אבל בכל זאת הוא התחיל לדבר אתי. שאלתו הראשונה היתה אם הייתי בטייננמן, ואז סיפרתי לו מה עבר עלי. שאלתי אותו איך קרה שלא נעצרתי, והוא ענה עם חיוך: "המורה שלך לי הונג-ג'י עזר לך". זה היה מעבר לציפיותי. בדבריו הוא נתן משמעות לכל מה שעשיתי. עד אותו הרגע דיברו והתנהגו כולם כאילו הפאלון דאפא הוא נגד המפלגה, ופה ראיתי שהמצב לא כל כך גרוע. סיפרתי לו כמה פופולרי הפאלון דאפא בישראל וראיתי כמה נעים לו לשמוע זאת. הרגשתי כאילו המורה לידי. החיוך שלו עדיין מול עיני היום.

בהמשך המסע שלי נפגשתי בהולנד עם קבוצת מטפחים מקומית. הכרתי אשה שנראתה בת 40 (היא בטח יותר מבוגרת) בשם ואנג. בדיוק כך קראו לסיני במטוס, וזה היה כמו חוט שחיבר בין הדברים.

כשהיא דיברה אתי הרגשתי כאילו אני בבועה נעימה עם גלים חמימים של אור, ושהיא כולה אור שקוף. הרגשתי כמו גלים בים. היא כל הזמן חיבקה אותי. היא סיפרה לי על אמא שלה, בת 85, שמתרגלת כל יום שעה ואז יושבת שעתיים בלוטוס. האמא הזו נסעה לסין לבקר את שני בניה והנכדים. עצרו אותה, ומשך שלושה חודשים היא עברה עינויים קשים מאד. אבל לרשע בסין אין סוף. שני בניה, עורך דין ומהנדס, שניהם בכלא תקופה ארוכה ולא יודעים מה קרה להם ואם הם בכלל בחיים. עצרו גם את נכדתה בת ה-12, בגלל שהיא מתרגלת, והמשפחה לא יודעת לאן העלימו אותה.

ואנג ואמה עוברות נסיונות קשים מאד, אבל אמונתן ונאמנותן לדאפא הן ללא סוף. אי אפשר לשבור אותן. הן כמו יהלום. את כל כוחן הן נותנות בהפצת הדאפא בכל ערי הולנד. הן עוברות ממקום למקום ועומדות בצמתים בכל מזג אויר, בגשם שוטף.

משתי חוויות אלו הבנתי איך הרשע פוחד מהפאלון דאפא עד שהוא מאבד את כל הגבולות ופוגע בקשישים וילדים. קיבלתי זוית ראיה מחודשת לגבי שליחת מחשבות נכונות בצורה הכי טהורה, בשביל לחסל את הרוע. אני עושה זאת היום עם יותר הבנה, כי הרגשתי את האנשים האלה.

מתרגלת של פאלון גונג מישראל.