הרדיפה אחר נערה כפרית

(Minghui.org)

אני נערה כפרית אשר הייתה מספיק בת מזל לקבל את הדאפא ב- 1998. במהלך לימוד הפא   הבנתי שאלות רבות שהיו ללא מענה בעבר וכעת אני יודעת את משמעות וקיום החיים.

מאז שמשטרו של ג'יאנג החל לרדוף את הפאלון גונג ב- 1999, חיי הושפעו מאוד. ראש   הכפר שלח אנשים לביתי לבדוק מה קורה איתי, לבדוק מה אני עושה ולבדוק האם אני בבית   או לא. בייחוד בימים ההם שהוגדרו "רגישים". הם הגיעו לביתי פעמיים או   שלוש ביום. ראש הכפר אף שכר אנשים לעקוב אחר אלה המתרגלים פאלון גונג, להבטיח שלא   ילכו לבייג'ינג לעתור. במטרה לשמור על משפחתי חופשייה מרדיפה זאת, עזבתי את ביתי   ומצאתי עבודה בעיר. אחרי תקופה מסוימת, מנהיג הכפר וצוות משטרה מצאו את משפחתי   ושאלו לגבי מקום המצאי. משפחתי לא רצתה לתת להם להטריד אותי ולא גילו להם את כתובתי.

ב- 2002, חזרתי הביתה לשנה החדשה. תחנת המשטרה שלחה מכונית. השוטרים שלא היו לבושים   במדים, סחבו אותי בכוח אל המכונית. ביקשתי לדעת את הסיבה למעצרי, והם דחפו אותי   אל תוך הרכב. נלקחתי אל תחנת המשטרה ושם הם כבלו אותי באזיקים והחלו לרשום. הם   שאלו אותי אם אמשיך לתרגל פאלון גונג, עניתי שאני עושה הכל על פי "אמת, חמלה   וסובלנות". הם רשמו "מתרגלת" בדו"ח. הבנתי שהם ישתמשו בזה   כסיבה לעצור אותי. משכתי את הנייר וקרעתי אותו. השוטרים השתמשו באלת עץ להכות אותי   ברגליי ושוטר אחר הכה אותי בראשי. הם משכו אותי מהאזיקים וגררו אותי במעלה המדרגות,    הם רצו שאכרע ברך, אולם סירבתי.

הם דחפו אותי על הרצפה ודרכו על ראשי. הם חלצו את נעלי והכו את כפות רגלי עם צינור   פלסטיק. בראותם שאני לא מפחדת, הם ניסו להונות אותי. השוטר פאן ימאן אמר לי: "בואי   שבי כאן, הפעם ארשום בדיוק מה שתאמרי". אחרי שסיים לכתוב את הערותיו, הם לקחו   אותי למחנה מעצר.

אחרי שהגעתי, הם דנו אותי ל- 15 ימים במעצר, וניסו להכריח אותי לחתום על הניירת   שלהם. סירבתי. הם אמרו: "את תוחזקי במחנה המעצר גם אם נקבל את חתימתך וגם   אם לא".

פתחתי בשביתת רעב באופן מיידי. הם האכילו אותי בכוח ביום התשיעי לשביתת הרעב.    הנחיריים שלי דיממו בזמן שהשוטר דחף בכוח את הצינור. הם זימנו אותי ביום ה-13 לשביתת   הרעב ושתיתי מעט מים. הם דיווחו על שביתת הרעב שלי לרשויות הגבוהות יותר. התחלתי   לקחת מעט אוכל אחרי שחזרתי למחנה המעצר.

אחרי עשרה ימים נוספים, כמה מתרגלי דאפא בתא אחר פתחו בשביתת רעב. פתחתי בשביתת   הרעב השניה שלי באותה העת. קיווינו שבשיטה זאת נוכל לעורר את חמלתם של השוטרים.    כאשר המשכתי בשביתת הרעב שלי במשך עשרה ימים נוספים, הרופא של מרכז המעצר בדק את   לחץ הדם שלי ומצב לבי. הוא אמר שאיני מתאימה להאכלה בכפייה. כאשר הם ראו שמצבי   היה די טוב, הם שלחו אותי בחזרה אל מחנה המעצר.

באותה העת כמה מתרגלים לקו בכמה סיבוכים, מחנה המעצר פחד לקחת אחריות כאשר חייהם   של המתרגלים היו בסכנה. הם שלחו את המתרגלים הביתה. בכל אופן, הם לא באמת שחררו   אותם, במקום זאת הם שלחו אנשים להשגיח על המתרגלים יום ולילה. הם השתלטו על המתרגלים   ושלחו אותם ישירות למחנה העבודה בכפיה וואנגיה לאחר שאכלו במשך חמישה או שישה ימים.    כמה מתרגלים נדחו במחנה העבודה בכפיה וואנגיה עקב מצבם החמור, והם הוחזרו לתא הכלא   שלנו.

במהלך הזמן שהייתי בשביתת רעב, "דודה" בתא הכלא (היא לא הייתה מתרגלת   דאפא) שאלה את הרופא: "כמה ימים יחזיק אדם מעמד ללא שיאכל?" הרופא ענה,   "אנשים רגילים מחזיקים מעמד כשבעה ימים." הדודה שאלה אז:"הנערה   הצעירה הזאת לא אכלה או שתתה דבר כבר 14 או 15 ימים, והיא עדיין יכולה לכבס את   בגדיה ואין לה שום תגובות לא נורמליות, כיצד זה יתכן?" הרופא לא יכל לענות.    מפקח מחנה המעצר ביקר בתאנו ואמר, "אם לא תאכלי, אני לא אניח לך." חשבתי   לעצמי: "אפילו אם לא תניח לי , אמשיך בשביתת הרעב שלי עד הסוף."

ביום השבע עשרה או השמונה עשרה של שביתת הרעב שלי, הם האכילו אותי בכפיה עם שתי   קערות מי מלח מרוכזים. כאשר חזרתי לתא הכלא, המים המלוחים עלו אל ראשי וגרמו לי   כאב ראש נוראי. מתרגל אמר לי: "תופעה זאת לא צריכה לקרות אצל מתרגלי דאפא".    בעקבות השינוי בדעתי, כאב הראש נעלם בהדרגה. שבתי לאכול שוב.

אחרי חודש נוסף, מתרגל גבר נרדף למוות ומת מהאכלה בכפיה. כל המתרגלים בתא הכלא   פתחו בשביתת רעב מיידית.

כמה ימים לאחר מכן, משפחתי ומפקח תחנת המשטרה באו לקחת אותי הביתה. במהלך השיחה,    למדתי בהדרגה כי משפחתי שילמה סכום כסף רב בכדי להוציא אותי מהכלא. בהתחלה, כאשר   הייתי עצורה, משפחתי ניסתה בכל האמצעים לדעת על מצבי. תחנת המשטרה בכפר העבירה   את המסר שאם משפחתי תשלם 8,000 יואן [מטבע סיני, המשכורת החודשית של עובד עירוני   ממוצע בסין היא בערך 500 יואן], אשוחרר למחרת. מכיוון שהמצב הכספי של משפחתי לא   היה טוב, הם היו צריכים לגייס את הכסף ע"י הלוואתו. המשטרה לא שחררה אותי   מייד לאחר שקיבלה את הכסף. בכל יום משפחתי קיוותה שאוכל לבוא הביתה מאחר והם סבלו   נפשית. שלשה חודשים לאחר מכן, תחנת המשטרה שלחה מכתב המצהיר שמשפחתי תוכל לאסוף   אותי אם תשלם עוד 3,000 יואן. עם ספקות בלב, משפחתי אספה מספיק כסף ולקחה אותי   הביתה ממחנה המעצר.

על אף שכתיבתי אינה נאה, אלה העובדות לגבי מה שקרה. נערה חוותה רדיפה בכזאת עוצמה,    ובני משפחתה סבלו כאב רב גם הם. רק מכיוון שהם מטפחים "אמת, חמלה , סובלנות"    מתרגלים רבים חוו רדיפה בדרגות שונות. אני קוראת לכל האנשים טובי הלב לבוא ולהשמיע   את קולכם הצודק.