לשאת ליל חורף קר כקרח בכלא, לחזק את המחשבות הנכונות עם לב נחוש

(Minghui.org)

מתרגל דאפא ממחוז האינאן

בחורף 1999 נעצרתי באופן בלתי חוקי והושלכתי לתא קטן בכלא, שהיה חשוך, טחוב וקר. אסירים עבריינים נהגו לענות ולהשפיל אותנו, בעידוד המשטרה. מספר פושעים הוצבו כדי לפקח על כל מתרגל, בכל שעות היממה. מתרגלי דאפא שהתמידו בטיפוח, ציטטו מספרי הדאפא, ודיברו זה עם זה, היו מקבלים מכות על המצח מהאסירים, שקראו לזה "שטיפת מוח". הפושעים גם דרכו למתרגלים על החזה או על הגב, וקראו לזה "לדרוך על הבלמים". הם גם הכריחו את מתרגלי הדאפא ללמוד בעל-פה את חוקי הכלא, ולקרוא את "כללי ההתנהגות לעצירים". מתרגלים הוכרחו לעשות את התרגילים של בית הסוהר, לכרוע ברך, ולעמוד בשורה. הם גם הכריחו את מתרגלי הדאפא לנקות את הרצפה,  לשטוף כלים ולכבס.

זכור לי לילה אחד, לפני ראש השנה של שנת 2000. היה זה לילה סוער וקר במיוחד. הכלא נראה קודר ואומלל מתמיד בליל חורף זה. אחד מראשי האסירים חטף את הבגדים החמים,  ששלחה לי משפחתי. בלילה, הייתי רעב והיה לי קר. אף פעם בחיי לא הרגשתי אומלל כל כך. בלילה, אולצתי לחלוק שמיכה דקה עם פושע אלים. השמיכה הייתה רטובה, מלוכלכת,  ומסריחה נורא. לא הייתה מיטה, ואנשים ישנו על רצפת הבטון. מאחר ולא יכולתי לישון,  לבשתי חולצה והלכתי לפינת התא, ישבתי בתנוחת לוטוס כפולה, והתחלתי את מדיטציית הישיבה [אחד מחמשת התרגילים של הפאלון גונג]. ראש האסירים (נרקומן) ראה זאת, ושפך מים קרים על ראשי. המשכתי לשבת בתנוחת הלוטוס, ונשארתי רגוע. לא הרגשתי קור, ולא הוטרדתי מהתנהגותו. היה לי חיוך על הפנים. ראש האסירים היה מופתע.

במשך המעצר שלי, בכל פעם שעמדתי ליד החלון והבטתי החוצה, הייתי חש בכאב ובבדידות של חוסר החופש. פעמים רבות הכריחו אותנו השוטרים לכתוב מכתבי חרטה ומסמכי התחייבות*.    אם המכתב עמד בדרישות שלהם, הם היו מדווחים על כך לאחראי שלהם, ומבקשים שחרור.  די היה במכתב חרטה, בכדי לשלח אנשים לחופשי. היה בזה פיתוי רב למדי עבור כולם.  במשך מספר לילות הייתי חושב: האם האמונה שלי בדאפא יכולה להתערער על-ידי פיתוי?  האם עלי להאמין לשקרים של הרוע? האם אוכל לעבור את המבחנים של חיים ומוות, אם אקבל את הדרישות של הרוע? האם עלי להיות מעשי וגמיש? האם עלי לנסות להשתחרר, ואחר-כך   לתרגל דאפא שוב? חשבתי רבות ועמוקות. לילה אחד היה לי חלום. טיפסתי על הר גדול בכל כוחותיי. כל צעד היה קשה וכבד (כעת אני מבין שהיו לי החזקות חזקות). הדרך הפכה תלולה יותר, ככל שהמשכתי לטפס, והיא הפכה קשה יותר ויותר. רציתי לחזור אחורה, אבל היססתי לעשות זאת. באותו ברגע, שמעתי קול מלא חמלה - מישהו ציטט שיר מאת יאנג וואנלי,  משושלת סונג:

אל תדברו על הקלות שבלרדת מרכס הר, זה מפתה את המטיילים לשמחה חסרת שחר. ממוקם באלפי רכסי הר, קל אולי עם רכס אחד, אך לא עם הרכס הבא.

כאשר התעוררתי הרגשתי הקלה אדירה. הייתי נחוש להמשיך ולטפס. לא משנה עד כמה קשה ומסוכן היה כל צעד, כל עוד המורה והדאפא היו במחשבותיי, לא פחדתי מדבר. ברגע ההוא,  היה זה כאילו הייתי ממוקם בחצי הדרך לרכס ההר הגבוה; אל לי לחשוב שלחזור אחורה חזרה, יהיה קל ונוח.

"מטפסים מדרגות גבוהות, מסלול בן אלפי צעדים, מפותל ותלול,קשה לעשות את הצעד הראשון; מסתכלים אחורה להסתכל על הטיפוח של הפא האמיתי, עוצרים באוויר, קשה להיות מוצל".

("מטפסים על הר הטאי", הונג יין, תרגום טיוטא)

"כשקשה לסבול, אתה יכול לסבול את זה. כשזה בלתי אפשרי לעשייה, אתה יכול לעשות את זה" (ג'ואן פאלון).

היה זה בדיוק כפי שאמר מאסטר לי ב-"כפייה לא יכולה לשנות את לב האדם" (יסודות להתקדמות במרץ II):

"לרוע כבר אין עוד שום דרך לשנות את הדעה הנחושה, שתלמידי הדאפא פיתחו מהבנתם האמיתית את הפא באמצעות טיפוח-תרגול ומההתבטאות של טבע הבודהא, אחרי התרוממות הבן-טי, תוך כדי טיפוח מעשי".

זמן קצר לאחר מכן, שוחררתי וחזרתי למשפחתי, במהלך השנה הסינית החדשה.

דברים אלה הם הבנתי האישית. אנה הואילו בטובכם להצביע על כל טעות.

25 בנובמבר, 2002.

הערה:

* שלוש הצהרות (נקראות גם הצהרות התחייבות או חרטה) הן מסמכים שנכפו תחת לחץ כבד,  עינויים ושטיפת מוח, שנועדו על-ידי השלטונות הסיניים, על מנת להבטיח שמתרגלי פאלון גונג, הנמצאים במעצר, יעברו שטיפת מוח נאותה. ההצהרות מכילות מכתב חרטה, התחייבות לא לתרגל עוד פאלון גונג לעולם, ורשימה המכילה שמות וכתובות של כל בני המשפחה, החברים, והמכרים של העצור, המתרגלים פאלון גונג. מערכת זו הונהגה על-ידי "משרד    610".

"משרד 610" הוא סוכנות שנוצרה במיוחד כדי לרדוף את הפאלון גונג, עם סמכות מוחלטת על כל רמות המנהל במפלגה, ובכל המערכות הפוליטיות והמשפטיות האחרות.