סטודנט מספר את סיפורו האישי: הושעה מהלימודים עקב דבקות באמונתו. האזיקים שחקו ופצעו את ידיו וכפות רגליו

(Minghui.org)

מבוא: אני סטודנט בלימודי הסמכה בשנה שלישית. מכיוון שהתמדתי בתרגול פאלון דאפא ומכיוון שהלכתי לבייג'ינג בדצמבר 1999 בכדי לאמת את הפא, האוניברסיטה השעתה אותי לשנה. בפברואר 2010, בית הספר אמר שיורשה לי לחזור ללימודים רק אם אכתוב הבטחה על הפסקת תרגול פאלון דאפא ו"אחשוף" את הפאלון גונג. אמרתי "אני סטודנט ויש לאפשר לי לחזור ללימודים ללא תנאי. זה בלתי אפשרי עבורי לכתוב הבטחה כלשהי." עקב כך, במרץ 2001 בית הספר החליט בצורה חד צדדית שנשרתי באופן אוטומאטי.  כבר התחלתי את לימודי השנה השלישית אולם רק מכיוון שלא וויתרתי על תרגול הפאלון דאפא, איבדתי את זכותי להשכלה ולסיום הלימודים.

************************************************************************

בדצמבר 1999, הלכתי לכיכר טיאנאנמן לספר לאנשים את האמת אודות פאלון דאפא ונעצרתי ליום אחד על ידי שוטרי תחנת משטרת צ'יאנמן. מאוחר יותר הייתי עצור במשרד הקישור של צ'נדו בבייגי'נג במשך יומיים, אחרי שלוויתי ברכבת אל צ'נדו בידי המשטרה. בדרך, אסרו עלי לדבר או לזוז. כאשר הלכתי לשירותים הם השאירו את הדלת פתוחה. אחרי שהגעתי לצ'נדו, הייתי עצור במשך יומיים במרכז הגמילה מסמים צ'ינגיאנג . כאשר נכנסתי אל מרכז הגמילה מסמים הם חיפשו עלי בכוח. אחרי כן הם עינו אותי באמצעות "לוח ישיבה" [בכל יום המתרגלים מוכרחים לשים את ידיהם בחיקם, כאשר גבם ישר והם יושבים על ספסלים במשך תקופות זמן ארוכות ורצופות במשך ימים רבים. נמנע מהמתרגלים   ללכת לשירותים הסביבה אכזרית ומענה עם אוורור דל וללא אור שמש], הכריחו אותי לעמוד במשך זמן רב והגבירו את עוצמת הרמקולים בצורה קיצונית בכדי להפריע לי. המשטרה איימה עלי, באומרם שהם הולכים לשלול את זכותי לחזור לבית הספר. אמרתי שאמשיך לתרגל פאלון גונג והמשטרה התעללה בי באכזריות.

ביום השני למעצרי במרכז הגמילה מסמים, נלקחתי בחזרה על ידי בית הספר. החדר היה מלא במורים ואנשים מתחנת המשטרה של האוניברסיטה. הם הכפישו את הדאפא,  וניסו כל מני דרכים בכדי לגרום לי לוותר על הטיפוח. הם אפילו איימו שהם לא ירשו לי לחזור ללימודים. תמיד שמרתי על ראש צלול. תשובתי הייתה פשוטה, "אני רוצה לטפח". כתוצאה מכך הייתי עצור במרכז במשך 15 ימים.

ברגע שנכנסתי אל מרכז המעצר, ראיתי כמה נשים בגיל המעבר שהוכרחו לכרוע על הרצפה [סוג של עינוי] ואישה מבוגרת אשר נכבלה באזיקים אל עמוד ברזל. ראיתי את הטוב בעיניהן   וידעתי שהן מתרגלות פאלון דאפא. במרכז המעצר, כמעט כל יום המשטרה שידרה תוכניות   רדיו וטלוויזיה המשמיצות את המורה ואת הפא. פעם אחת, ברגע שפתחתי את הדלת ראיתי תריסרי שוטרים עומדים במעגל ובועטים בחוזקה במתרגל דאפא. המתרגל נבעט משוטר אחד לשני ואז השוטר השני החל לבעוט בו. הרגשתי עצוב מאוד. כל האנשים בחדר ראו את המחזה האכזרי. אישה אחת צעקה אל השוטר אשר הכה: "זה אסור להכות אנשים!" וניסתה לצאת מהחדר אחרי שאמרה זאת, אולם כתוצאה מכך היא נכבלה באזיקים אל עמוד ברזל בידי המשטרה.

במטרה לערער את רצונם של מתרגלי הדאפא, מרכז המעצר גרם שאלו אשר כתבו "מכתב   הבטחה" יקראו את "הבטחתם" ואז שחררו אותם מיידית , בו במקום. אחרי הפגישה, המשטרה קראה לי ושאלה האם אני עדיין רוצה לתרגל. סיפרתי להם על האמת של  הדאפא וסיפרתי להם על הרווחים האישיים שאנו משיגים מהדאפא. השוטר ניסה לשבור את רוחי, "הממשלה של ארץ XX אמרה שפאלון דאפא אינו טוב." חשבתי באותו הרגע,  שאני רוצה לעשות מה שהמורה אמר לנו לעשות. השבתי לו בצורה צודקת, "הדאפא הוא   טוב, אני מתרגל דאפא מכיוון שאני רוצה לתרגל את הדאפא." ניסיונותיו של השוטר המרושע לא הצליחו. הוא יכל רק לאפשר לנו לחזור אל התאים.

אחרי שתקופת המעצר הסתיימה, נלקחתי שוב בחזרה בידי בית הספר. הם שלחו אותי למפגשים לשטיפת מוח שנערכו בתחנת המשטרה. כאשר ראש השנה החדשה התקרב ב-2000, הם אמרו שאיננו צריכים ללכת למפגש שטיפת המוח בראש השנה, אולם כולם צריכים לכתוב מכתב שחרור ולכתוב מכתב שאומר "אני מבטיח שלא אלך לעתור בראש השנה." ידענו שזוהי מלכודת   נוספת ואף אחד לא כתב זאת. לא התאפשר לי ללכת הביתה וסבלתי כאב רב באותה תקופה.  מנהיגי בית הספר ראו שהייתי נחוש בתרגול הדאפא אז הם השעו אותי מהלימודים.

אחרי שהושעתי מהלימודים, למדתי בבית כל הזמן. במאי 2000, אימי ואני נתקלנו במתרגלי   דאפא רבים בפארק ודיברנו עימם. באותו הרגע, הגיעו כמה מכוניות משטרה. שוטרים רבים   נושאי נשק הלכו לעברנו ולכדו אותנו. הם דרשו מכל הנוכחים להשמיץ את הדאפא והמורה וכל מי שעשה זאת שוחרר במקום. נלקחנו למרכז לגמילה מסמים ואז לתחנת המשטרה ולבסוף   לבית תחנת המשטרה. באותו יום אחה"צ המשטרה חיפשה בביתנו. עשרה אנשים היו עצורים   בחדר קטן של כמה מטרים מרובעים. במטרה לאפשר לאחרים לישון, כמה מתרגלים החזיקו את רגליהם, אפילו בשנתם, כאשר עמדו או תרגלו.

הרשויות חסרות החוק פחדו שפשעיהם יחשפו וב- 2 לפנות בוקר ביום השני, הם הביאו חלק מהמתרגלים למרכז מעצר ועצרו אותם במשך שלושים ימים. בשלושים ימים אלו סבלתי מעינויים לא אנושיים.

ברגע שנכנסתי פנימה, חיפשו עלי בכוח והפרידו את אימי ואותי לתאים נפרדים. ברגע שנכנסתי לתא, מנהיג הפושעים ארגן לי מקום שינה על הרצפה קרוב לשירותים. בבוקר ואחרי הצהרים הוכרחנו לקבל "חינוך אל החוק". הם הכריחו אותנו לעבוד ולבשל ללא   תשלום. לעיתים עבדנו מהבוקר עד אחר הצהרים ללא הפסקת צהרים. יום אחד מתרגלת שהלכה לבייג'ינג הייתה עצורה שם. היא סירבה לציית לחוקי הכלא. המפקח ידע ושאג, "כבלו   אותה באזיקים ושלשלאות!". המתרגלת הוכרחה לשאת שלשלאות במשקל של כ-5 קילוגרמים [11 פאונד] בו במקום וידיה נכבלו מאחרי גבה. נעמדתי בכעס ואמרתי לשוטרים "אינכם יכולים לעשות זאת!" התאפקתי שלא לפרוץ בבכי. מאחורי עמדו תריסרי מתרגלי דאפא. הבהרנו את האמת עם חמלה בלב למשטרה וליבם של כמה שוטרים זז. המפקח ציווה על הכפופים אליו לכפות אותנו באזיקים שניים-שניים (יד שמאלית של הראשון קשורה ליד ימין של השני, רגל שמאל של הראשון קשורה לרגל ימין של השני). נשאתי אזיקים ושלשלאות, בנוסף לשלשה גושי ברזל כבדים אשר שקלו יותר מ-5 קילוגרמים. אחרי שהם כבלו אותנו, התחלנו   לדקלם את "הונג יין" בקול רם. קול הדקלום של מאמרי המורה נישא בכל שלושת תאי הכלא של הנשים. המשטרה פחדה. הם הפעילו את הטלוויזיה והגבירו לעוצמה המרבית האפשרית, בניסיון להדמים את קולנו מדקלמים את מאמרי המורה.

אנו שניים עשר מתרגלים נשאנו אזיקים ושלשלאות במשך כל השבוע. שבוע מאוחר יותר,  ארבע זוגות שוחררו, ושניים נשארו כבולים, כולל אותי. מאוחר יותר תרגלנו את התרגילים בחצר התרגילים. המפקח כבל אותי בעצמו מאחור. בשבוע הלא נגמר שלאחר מכן, השינה הפכה להיות הדבר הכואב ביותר. ישנתי על צד אחד, אולם ברגע ששכבתי זרועותיי כאבו בצורה קיצונית. אז יכולתי רק לשבת, ולזוז לצד הקיר בניסיון לישון כנגד הקיר. אחרי זמן מה, הפכתי עייף מאוד, ויכולתי רק לשכב על ידי האחרת. אחרי זמן מה התעוררתי מהכאב אז ישבתי ושוב כך. התעוררתי מספר פעמים מהכאב. בזמן שאכלתי, למדתי מהמתרגלים האחרים לדחוף את האזיקים במעלה זרועותיי, מתאמץ בכל כוחי להזיז את האזיקים קדימה, דולה את האוכל בקושי רב, ומזיז אותו אל פי בצורה מגושמת. פעמים רבות האוכל נפל בחזרה   לקערה ולא הגיע אל פי. מתרגלים אחרים שראו את קשיינו, האכילו אותנו. העינוי מהשלשלאות והאזיקים מאחרי הגב נמשך במשך שבוע. מאוחר יותר מכיוון שהתמדנו בלימוד הפא, המשטרה הסלימה לעינוי שנקרא "גרירת שורה" (עינוי מרושע שבו שתי הידיים כבולות סביב רגל אחת. מה שלא מאפשר למתרגל לעמוד זקוף ומרכז הכבידה מופרע כליל. זה הפך את ההליכה למאוד קשה עבורי, ואפילו בכדי ללכת לשירותים נזקקתי לעזרה מאחרים).

מעמדי לא השתנה עד ליום השחרור שבו נכבלתי בצורה נורמלית. האזיקים היו על רגליי במשך 25 ימים. כאשר שחררו אותי, המשטרה נתנה את המפתח לאזיקים לאימי ונתנה לה לפתוח אותם. אולם מכיוון שהאזיקים היו עליי יותר מדיי זמן, המנעול הפך חלוד ולקח הרבה זמן לפתוח אותו. מכיוון שלבשתי את אמצעי הענישה הזה במשך 25 ימים ללא הפסקה, ידי ורגליי היו שחוקות, בייחוד עקבי, אשר נפערו בהם שני חורים עמוקים עקב השחיקה. העצם עצמה נראתה. אחרי שחזרתי הביתה, לקח לפצעים חודשיים להחלים. אולם אפילו כיום לא ניתן לגעת בסימני הפציעה בעקבי.