מתרגל פאלון דאפא עונה עד לנכות בשל סירוב לוותר על אמונתו

(Minghui.org)

אני מתרגל פאלון דאפא ממחוז ליאו-נינג. את דרך הטיפוח שלי התחלתי ב-1996. אחרי ששלטון ג'יאנג החל לרדוף את הפאלון גונג ב-1999, הלכתי לבייג'ינג להגיש עתירה למען הדאפא שלוש פעמים והייתי עצור ארבע פעמים. נשפטתי באופן בלתי חוקי לשנה של חינוך דרך עבודה בכפייה בשל ניסיוני לשלוח מכתב לאו"ם. לאחר מכן, המשטרה הגבילה את זכויותיי וגרמה למנהלי הקהילה להשגיח עליי.

ב-23 באוגוסט, 2001, שבעה אנשים מתחנת המשטרה המקומית פרצו לביתי, מרביצים לי ומקללים אותי במשך כל הזמן. לבסוף, בעיטות המשטרה שברו את גבי ואיבדתי תחושה בשתי רגליי. יחידת העבודה שלי פיטרה אותי מכיוון שהתעקשתי להמשיך לטפח ומשפחתי איבדה אבטחה כספית. הוצאות רפואיות עבור הפציעה שלי בלבד עלו לי יותר מ-20,000 יואן [500  יואן היא ההכנסה החודשית הממוצעת של עובד עירוני בסין.]

ב-8 באפריל, 2002, המשטרה המקומית שוב חטפה אותי, החרימה את כל הכסף שנשאר לי, שמסתכם ב-150 יואן ובכוח לקחה אותי למרכז המעצר. כדי להגן על חפותי ולדרוש את זכויות האדם שלי, התחלתי למחות באמצעות שביתת רעב. המשטרה ורופאים מהכלא גרמו לכלואים אחרים להאכיל אותי בכוח עם רוטב סויה, חומץ, מים קרים, מלח מזוקק ומלח גולמי בזמן שהייתי כבול באזיקים פשוק גפיים על הריצפה, ללא אפשרות לזוז. בעודם יושבים על גופי, חמישה אנשים אילצו את פי להיפתח בעזרת ידית מברשת השיניים, שגרמה לשיני להיות רפויות.  אפילו כעת אינני יכול לאכול מזון מוצק. אחרי שעינו אותי בערך במשך 18 ימים באמצעות טכניקות ברוטליות כמו דקירת אצבעותיי במחטים והכאה בלוחות עץ, הם שלחו אותי למרכז המעצר טייה-לינג למשך שלוש שנים לתיקון דרך עבודה בכפייה. לא שיתפתי פעולה עם הרוע, אז הם נתנו לי מכות הלם באמצעות אלות חשמליות ואילצו אותי לשבת על "הספסל" בעודם מכים אותי עד שספסל המתכת המותקן נשבר. בעקבות לחץ בעצבי הרגליים שלי, הספסל גרם לשתי רגליי להיות רדומות. [הערה: כל יום, מתרגלים נאלצים לשים את כפות ידיהם על חיקיהם, עם גב ישר ולשבת על ספסלים במשך 18 שעות ביום. זה נמשך יותר מחמישים יום. הרשויות אפילו הגבילו למתרגלים את הזמן לשימוש בשירותים. בגלל הזמן הרב שבוזבז בישיבה על ספסלים קשים, פצעים כואבים נגרמו לאחוריהם של מתרגלים. מתרגלים לא יכלו אפילו להטיל את מימיהם בצורה נורמלית בגלל ההכאב.] מרכז המעצר טייה-לינג רדף אותי ללא הרף ולא שחרר אותי עד שלא הייתי אלא עור ועצמות.

תוך נשיאת מצוקות במשך מספר ימים, עדיין זכרתי שמשימתם של מתרגלי הדאפא היא לחשוף את הרוע ולהבהיר את האמת לאנשים. התחלתי להשתתף בטיפוח של תקופת תיקון הפא והכנתי חומרים להבהרת האמת.

יום אחד בחצות, השוטרים מתחנת המשטרה המקומית חטפו אותי ושדדו את ביתי לאחר שפרצו פנימה בעזרת מפתח ראשי. מכיוון שלא גיליתי את שמי, מנהל תחנת המשטרה ושוטר נוסף אחר ישבו על גופי, נתנו לי מכות הלם באמצעות אלות חשמליות וחבטו בי ובעטו, שוב מענים אותי עד שלא הייתי מסוגל ללכת. אז הם לקחו אותי, בעזרתם של שני גברים, למרכז המעצר כדי לענות אותי. מתרגל אחר ואני ערכנו מחאה באמצעות שביתת רעב ושלחנו מחשבות נכונות כל יום. רופא בית הכלא הורה להעביר אותי לביה"ח לבדיקה. מספר ימים אחר-כך, השוטרים החליטו לשלוח אותי למחנה העבודה בכפייה לתקופת מעצר של שלוש שנים. שמרתי על מחשבה נכונה אחת של עזיבת המקום. אחרי שהגעתי למחנה העבודה בכפייה, השוטרים זרקו את האחריות מאחד לשני ולבסוף גררו אותי חזרה לתא שלי. בתא הכלא, כתבתי עתירה  וניסיתי למצוא עורך דין. לא שיתפתי פעולה כשאנשים מ"משרד ה-610" הגיעו  אחרי מספר ימים [משרד ה-610 הוא לשכה שנוסדה ספציפית כדי לרדוף את הפאלון גונג, עם כוח מוחלט על כל דרג ניהולי במפלגה וכל מערכת משפטית או פוליטית אחרת.] העצורים בתא שלי אמרו: "הוא אדם כל כך טוב. אם תמשיכו לענות אותו כך, הלא זה יסתיים בעינויו עד מוות?" הם אמרו שפעולותיו של ג'יאנג היו באמת נבזיות.

הפכתי להיות מאוד חלש ורזה, שוכב על המיטה ללא יכולת תנועה וללא יכולת לטפל בעצמי. לפעמים, הייתי מאבד הכרה. מחשש לקבל אחריות על מצבי, מרכז המעצר גרם לעצורים לשאת  אותי למכונית על אלונקה. הוריי לקחו אותי הביתה בדצמבר 2002.

בבית, ניצלתי כל דקה כדי להבהיר את האמת על הרדיפה של מתרגלי הדאפא לכל קרובי המשפחה שלי בשעה שאני עושה היטב שלושה דברים שהמורה ביקש מאיתנו לעשות. קרובי המשפחה  שלי לא רק הבינו את האמת אלא גם תמכו והגנו עליי מרדיפה. במרץ 2003, שני שוטרים מתחנת המשטרה המקומית פרצו לפתע לבית הוריי, לשאול אותם איפה אני. הוריי לא אמרו להם, לכן השוטרים עזבו; אך אחרי פחות משלושים דקות, שישה אנשים, כולל מנהל תחנת המשטרה, מנהל משרד הקהילה ומזכיר המפלגה של השכונה, שבו. הם שוב עזבו ושבו כעבור מספר דקות וביקשו מהוריי לכתוב הצהרת אחריות. הוריי סירבו להיענות לדרישתם. אז,  השוטרים, בתחושת ייאוש, הלכו לביתם של הורי אישתי וגם הם לא שיתפו פעולה עם השוטרים. כשהם עדיין מחפשים אחריי, השוטרים שוב באו למחרת לבית הוריי. עם קבוצה של כמה שוטרים כל פעם, הם באו לאיים על הוריי בצורה כזו פעמים רבות במהלך יומיים, גורמים להוריי,  ששניהם בני למעלה מ- 70, להיות כה מודאגים מפני השוטרים שבאו שוב להפריע, עד שהם היו כבר עצבניים מדי לאכול או לישון היטב.

למרות שאני מנהל חיי חסר בית כדי להימנע מלהיעצר באופן בלתי חוקי בבית והרדיפה הביאה אותי למצב שאיני יכול לעבוד, אני אגן ביציבות על הדאפא ולא משנה אילו מצוקות יהיה עליי לשאת. אבצע היטב מחשבות ופעולות נכונות, את שלושה הדברים שהמורה ביקש מאיתנו לעשות ואקיים את הנדרים אותם נדרנו לפני זמן רב בהיסטוריה.