הנסיון שלנו בפעילות עם תלמידי בית ספר

אחת המתרגלות שלנו היא מורה. פעם, בהשתלמות מורים היא הציעה לקולגות שלה ללמד אותם את התרגול. המורים התלהבו ואנו הוזמנו לבית ספר במרכז הארץ להעביר את התרגול בכיתות, וללמד את התלמידים להכין לוטוסים מקיפולי נייר.

בפעם הראשונה שהגענו לבית הספר, צרפנו מספר כיתות יחד באולם הספורט. בערך 5 כיתות גדשו את האולם והרעש היה נורא. התלמידים ניצלו את ההזדמנות להרעיש ולהתקוטט. שמענו את המורות מדברות ביניהן שלא נצליח להשתיק אותם ולעשות את הפעילות. אחד המתרגלים עלה על ספסל והרים את ידיו עם הטייפ למעלה. הטייפ היה קטן וחלש ואף אחד לא שמע את המוסיקה או את דברי המתרגל, אז הוא פשוט חיכה בשקט. מתרגל אחר התיישב בלוטוס מול התלמידים וכל המתרגלים האחרים ראו ועשו כמוהו, כך שנוצרה שורה של מתרגלים יושבים בלוטוס מול המסה של התלמידים הרועשים. מתרגלת אחת לקחה יוזמה ועברה עם הטייפ הקטן בין התלמידים. כל מי ששמע את המוסיקה של הפאלון דאפא נדם והתרכז בשורת המתרגלים. תוך שניות, ובלי מילה אחת של נזיפה או צעקה, היו כל התלמידים בשקט מוחלט. המתרגל על הספסל החל להדגים, וכל התלמידים למעט 2-3 תרגלו. היו שתי קבוצות של תלמידות שכל הזמן ציחקקו, אבל בפועל הן תירגלו הכל. אחר כך שמענו מורה אומרת שלא האמינה שנצליח להשתלט על העניינים.

בתום התרגול נכנסנו כל 2 מתרגלים לכיתה, ולימדנו אותם להכין לוטוסים. האוירה היתה כל כך טובה והתלמידים כל כך רגועים, שכמעט לא דיברנו. הכל התנהל בסדר מופתי, ותלמידים זריזים התנדבו לעזור לאיטיים יותר. דיברנו אתם על אמת, חמלה וסובלנות. המורה היתה ממש מרוצה.

חזרנו לבית הספר הזה פעמים נוספות, כדי שכל הכיתות יעשו את הפעילות.

אחת הכיתות בבית הספר היא כתה ו' מיוחדת, ובה תלמידים עם קשיי מוטוריקה וקואורדינציה. כשפתחנו

בהכנת הלוטוסים (בדיעבד חשבתי שעדיף היה להתחיל בתרגול כדי שיירגעו) היה להם ממש קשה לקפל במדויק ועוד יותר קשה להתרכז. כל הערה או תזוזה של מישהו היתה מוציאה מישהו אחר מריכוז. בנוסף, ראיתי איך הם גוררים אחד את השני לקללות ודיבורים לא נאותים, ופוגעים זה בזה. פתאום נזכרתי ששכחתי להשמיע להם את המוסיקה של התרגילים. מיד כשהשמעתי את המוסיקה ירדה רמת הרעש. ילד אחד הלך להגביר, ואמר שהמוסיקה ממש נעימה.

אחר כך הסברתי בקצרה על התרגילים, וסיפרתי שהם דורשים סובלנות ועמידות כמו באמנויות הלחימה. שהם נותנים לנו להרגיש חזקים אבל לא בשביל להשתמש בחוזק שלנו להתקיף או לעשות רע. התחלתי לתרגל בעיניים עצומות. אחרי זמן, כשפקחתי אותן, הופתעתי לראות את ההיענות. גם המורה תרגלה.

בתרגיל השני (תנוחת הפאלון), למרות שהיה תרגול מקוצר, הילדים התקשו. זה הפתיע אותם שהם לא מסוגלים להחזיק מעמד, ילד אחד אמר בהערכה : "וואו, איך היא יכולה?".

בתרגיל החמישי (המקוצר) הרגשתי שהשקט הפנימי שלי מועצם פי כמה (תמיד כשאני עושה הדגמות פומביות אני מקבלת את העזרה הזו). בתום התרגיל פקחתי עיניים ואמרתי לילדים בשקט: "כשאתם פוגעים במישהו, או כשאתם עושים משהו רע, משהו שחור נדבק אליכם וגורם לכם צרות." אחד הילדים אמר: "ידעתי את זה מקודם". ברגעים האלה היה שדה של שקט ואף אחד לא חשב לקלל או לפגוע.

בזמן שתרגלנו, ילד אחד שלא הסכים לתרגל הלך אל הלוח. השותפה שלי ניגשה אליו והביאה לו פיסת נייר עם המילים :"ג'ן שן רן" בסינית. היא אמרה לו: "אולי אתה רוצה לצייר את זה על הלוח - כדאי לך!" הוא התחיל לצייר אותן על הלוח, ואחר כך לא רצה להחזיר את הנייר.

אחר כך היא סיפרה לי שילד אחד מסוים שהיה ממש איטי, לא התייאש ועבד במדויק ובסבלנות, והלוטוס שלו יצא יופי. היא אמרה שהיא לא הופתעה כלל שהוא היה היחיד בכיתה שהצליח לשבת בלוטוס מלא, ושכל פעם שהיו הפרעות מתלמידים אחרים במדיטציה היא ראתה איך הוא נאבק לחזור לשקט שלו. היא ביקשה שאני אדווח לבית הספר איך הוא עבד יפה. (כך עשיתי).

כל הכיתות בבית הספר הזה עברו את התרגול, והתוצאה הייתה שביעות רצון כללית, כך שהזמינו אותנו גם לערב פעילות עם הורים, וההורים שאלו המון על הרדיפה בסין (אחרי שקראו את דף "סובלנות").

גם על סדנה זה קבלנו תשבחות מההורים והמנהלת.

אני רוצה לציין, שאותה מורה-מתרגלת שבזכותה החלה הפעילות בכלל לא "דחפה" לפעילות הזו ולא יזמה אותה. היא רק הייתה עם אמונה כל כך חזקה שהתרגול יכול לעשות רק טוב, כך שהכל "התגלגל" וזרם לכיוון הזה.