(Minghui.org)

המאסטר אמר:

"אדם רשע נוצר מקנאה. בגלל אנוכיות וכעס הוא מתלונן שדברים אינם הוגנים כלפיו. אדם רחום הוא תמיד עם לב של חמלה. ללא טענות וללא שנאה, הוא מתייחס לקשיים כאל אושר. לאדם מואר אין כלל החזקות. הוא מתבונן באנשי העולם, המובכים על-ידי האשליה". ("מצבים" מתוך היסודות להתקדמות במרץ).

בעבר, הבנתי לגבי הקנאה היתה צרת אופקים. חשבתי שקנאה דומה למה שבדרך כלל נקרא "תסמונת העין האדומה". לא ניסיתי להבין את הקנאה בצורה עמוקה יותר בהתבסס על הפא. לאחרונה, כשצצו חילוקי דעות ביני לחברי המתרגלים, חשבתי בשלווה מבעד לחילוקי הדעות הללו והגעתי להבנה שהקנאה אינה מוגבלת להחזקה אחת בלבד; היא כוללת גורמים רבים, שהם מבחר של דברים מצדו הרע של האדם.

אם מישהו מסתבך בעימות ואינו מסוגל להניח לזה תקופה ממושכת, אומר זאת במפורש, הוא מתנהג כמו אדם מרושע ולא משנה מה הוא אמר או עשה, או האם זה נכון או לא. הסיבה לכך שהוא ממשיך להתווכח ולא מרפה, היא שהוא קושר את עצמו חזק מדי לטעויות או לשיקול הדעת הפגום של האחרים. ומהסתכלות מזווית נוספת, האם הוא אינו קשור לצורת החשיבה שלו או להיותו צודק? האם לא ברור שזוהי החזקה ל"עצמו"? איך מישהו שקשור יותר מדי לדברים שלו יכול להימנע מלהתווכח בכעס כשהוא בקונפליקט? כשהוא מתווכח בכעס הוא וודאי מרגיש שמתייחסים אליו בצורה לא הוגנת. תחושת חוסר הצדק שוב תגביר את הקונפליקט. באותו רגע, אם האדם אינו מסוגל לבחון את עצמו בהגיון, הוא יהיה עצבני אף יותר וכדי לשכך את הכעס הוא עלול לעשות דברים רעים. כך, בקונפליקט הזה, האם הוא לא התנהג כאדם מרושע?

מנקודת מבט נוספת, מדוע שמישהו יתמקד בפגמים של אחרים, במגרעותיהם ובטעויות שלהם ולא ירפה מכך? מדוע שלא יסתכל על העוצמות שלהם, ועל המקומות בהם הם צודקים ויעריך את הדברים הללו? זוהי השתקפות המתארת את עולמו של האדם. אם ליבו של האדם מלא במגרעותיהם של אחרים, אז זה בדיוק כמו העקרון שהמאסטר לימד אותנו

"אדם הוא כמו מיכל והוא מה שהוא מכיל" ("להתמוסס בתוך הפא" מתוך היסודות להתקדמות במרץ)

אם כל מה שמוכל בליבו של האדם אלו מגרעותיהם של אחרים, חסרונותיהם והטעויות שלהם, המגרעות, החסרונות והטעויות האלו חודרים למעמקי ליבו, האם יכולה להיות לו מחשבה טהורה? אם יצור חי יכול להשתחרר ממגרעותיהם של אחרים, להיות נדיב וסובלני, ובכנות ובטוב לב לקבל את העוצמות שלהם במעמקי ליבו, אז הוא אדם גדול. האם אין זו המנטליות שצריכה להיות לנו כמתרגלי דאפא?

לגבי הקנאה, אני חושב שזו אינה רק השאלה האם אנחנו יכולים להיפטר ממנה. אם אנחנו שופטים ומטפלים בדברים כשאנו משתמשים במנטליות של קנאה, אנחנו מאוד מגבילים את עצמנו מלהשיג הבנות רחוקות וגבוהות יותר, ומונעים מעצמנו שינוי יסודי של צורת החשיבה הרעה הזו. מעבר לכך, אם מישהו תופס בחוזקה את מגרעותיהם של אחרים ולא מרפה מכך, מהיכן יכול לבוא השן שלו?

"חמלה היא ביטוי של תכונת היקום ברמות שונות ובממדים שונים, והיא גם התכונה הבסיסית של ישויות מוארות גדולות", ("הסבר קצר על החמלה" מתוך היסודות להתקדמות במרץ)

אם מישהו מטפח שן, האם לא אמורה להיות לו קודם כל מנטליות נדיבה וסובלנית כשהוא שופט דברים?

כשהמאסטר לימד את הפא הוא דיבר פעמים רבות על השגת

"פתרונות רחומים [או "יישוב בדרך טובה" - המתרגמים]" לדברים.

הוא לימד שעלינו להיות עם

"באמת עם לב שיכול להמס ברזל" (ביאור הפא בחג הפנסים 2003 בוועידת הפא במערב ארה"ב)

הבנתי היא שגם זו דרישה שהועלתה ע"י המאסטר להלך הרוח של מתרגלי הדאפא כשהם עומדים מול קונפליקטים.

"אדם רחום הוא תמיד עם לב של חמלה. ללא טענות וללא שנאה, הוא מתייחס לקשיים כאל אושר" ("מצבים" מתוך היסודות להתקדמות במרץ)

אני מבין שתרעומת נובעת גם היא מקנאה. אם למישהו תרעומת רבה מדי, כיצד הוא יכול להבין את מצב הטיפוח של "מתייחס לקשיים כאל אושר"! כעת אני מבין שבתקופת תיקון הפא הנוכחית, במיוחד כשנמצאים בקונפליקט עם מתרגלים עמיתים, אם נגביל את עצמנו רק למציאה ולסילוק ההחזקות של הפרט זה רחוק מלהספיק. אנו נדרשים להשתמש בליבו הרחום של האדם כדי להתמודד עם קונפליקט, לזהות את שורש הקונפליקט וליישב את הקונפליקט בעזרת חוכמתו של אדם מואר. זה אולי לשבור את הסידורים של הכוחות הישנים בתהליך הקידום של עולמינו.

זוהי הבנתי האישית. אנא ציינו בנדיבות כל דבר שאינו הולם. בואו נעודד האחד את השני בעזרת שירו של המאסטר.

מצבים

אדם רשע נוצר מקנאה. בגלל אנוכיות וכעס הוא מתלונן שדברים אינם הוגנים כלפיו. אדם רחום הוא תמיד עם לב של חמלה. ללא טענות וללא שנאה, הוא מתייחס לקשיים כאל אושר. לאדם מואר אין כלל החזקות. הוא מתבונן באנשי העולם, המובכים על-ידי האשליה.

1. "תסמונת העין האדומה" - כאן הביטוי מתאר אדם שכשהוא רואה שאחרים מבצעים טוב ממנו, מרגיש לא שווה ולא נוח וחושב שהוא אמור להיות זה שמבצע טוב יותר. 2. שן - "חמלה", "נדיבות", "טוב לב" ו"טוב".