פאלון גונג גרם לי להבריא, משטרו של ג'יאנג זמין עינה אותי עד שהייתי נכה לצמיתות

הדברים המובאים כאן הם העדות שלי כנגד הרדיפה הברוטאלית של משטרו של ג'יאנג שהחלה ב- 20 ליולי 1999 וגרמה לי להיות נכה לצמיתות. אני מגישה עדות זו כדי לסייע לתביעה הבינלאומית ולארגון לחקר רדיפת הפאלון גונג ללמוד עוד פרטים על האמצעים הברוטאליים שבהם ג'יאנג ושוטריו משתמשים כדי לרדוף מתרגלי פאלון גונג. בינואר 1999 התחלתי לתרגל פאלון גונג. לפני כן סבלתי מרככת חמורה ולעיתים תכופות היו לי מוגלה ודם בצואה. ניסיתי את כל הטיפולים הרפואיים, אבל המצב לא השתפר. לאחר שהתחלתי לתרגל פאלון גונג, המחלה נרפאה במהירות. מאז אני חיה את חיי לפי העיקרון של אמת-חמלה-סובלנות ואני משתדלת להיות אדם טוב בעבודה ובחברה. מאז ה- 20 ליולי 1999 החברה שלי השעתה את העבודה והמשכורת שלי, מאוחר יותר ההנהלה שלחה אותי לבצע את העבודה הקשה ביותר והכי כפוית טובה-מכירת כרטיסים ברחוב. נעצרתי באופן לא חוקי בשלושה מקרים. בסוף אוקטובר 1999, בלכתי לבייג'ינג לעתור למען הפאלון גונג. האשימו אותי באופן שקרי ב "הפרעת הסדר הציבורי", המשטרה עצרה אותי ושלחה אותי למרכז המעצר מספר 1 של צ'ינהואנגדאו. מכוון שמרכז המעצר היה מלא במתרגלי פאלון דאפא ולא נותר מקום, הם העבירו אותי למרכז המעצר פונינג של העיר צ'ינהואנגדאו. הייתי עצורה כ- 15 יום. אחרי המעצר שלי החברה שבא עבדתי סירבה להחזיר אותי לעבודה. הם התעקשו על כך שאכתוב "מכתב התחייבות" ואוותר על אמונתי כתנאי להעסקתי מחדש. ב- 25 לדצמבר 1999, שוטרים מדיוויזיה מספר 2 של תחנת המשטרה חטפו אותי מביתי, ושוב שלחו אותי למרכז המעצר מספר 1. הייתי עצורה באופן לא חוקי במשך חודש, במהלך שהותי שם נאלצתי לשבת על הספסל למשך זמן ממושך בכל יום, השוטרים גם עודדו נרקומן בשם פנג לקלל ולהכות מתרגלים. לפנג היה מותר לקחת את כספם ורוכשם של מתרגלים. לאחר שחרורי ראשי מחלקת התעבורה סירבו לאשר לי לעבוד. הם השתמשו בכסף ככלי לשבור אותי. במשפחתנו יש ארבע נפשות מתוכם שני ילדים בגיל ביה"ס. משכורתו של בעלי היא 400 יואן בחודש,לאחר חמישה חודשים כל מה שחסכנו אזל. אולם המנהל אמר, "אין עבודה, אין אוכל, בוא נראה אם תוכלי לתרגל עכשיו, עכשיו תהיי חייבת לכתוב את מכתב ההתחייבות כדי לחזור". בהרגשה מיואשת וללא תקווה כתבתי את מכתב ההתחייבות בניגוד למצפוני. לאחר מכן התחרטתי על כך רבות. זו הדרך בא הם רודפים מתרגלים תחת פקודתו המקודשת של ג'יאנג: "הרסו את המוניטין שלהם, הרסו אותם כלכלית, והשמידו אותם פיסית". אולם חודש לאחר מכן, באפריל 2000, קצין חטף אותי למרכז שטיפת מוח ברובע הפיתוח של צ'יהואנגדאו. אולצתי להישאר שם כחודש. הם הכריחו אותנו לבצע תרגילים,לצעוד ביחד בסגנון צבאי, כל מתרגל היה צריך לשלם 450 יואן הוצאות מחיה, בנוסף, כל מעביד של מתרגל היה אמור לשלם 1150 יואן עבור אדם גם כן. אם מישהו ניסה לסרב הכסף היה נלקח ישירות מתלוש המשכורת שלו. עבדתי במשך חודש ובסופו קיבלתי רק 23.26 יואן. כשאני עוברת רדיפה כה שרירותית ומתמשכת, הבנתי שאיני יכולה עוד להיכנע לה בצורה פסיבית. ב- 5 ליולי 2000 הלכתי שוב לבייג'ינג למחות. למשטרה בכיכר טיאננמן לא היו רחמים עבור המתרגלים האדיבים והשקטים. הם הכו ובעטו בנו, חלק אף הכו אותנו עם אלות . נשלחתי מיד לתחנת המשטרה של כיכר טיאננמן. לאחר מכן הם גררו אותי לתוך מכונית משטרה ושלחו אותי למרכז המעצר השני של צ'ינהואנגדאו. לנוכח רדיפת הרשע, המתרגלים במרכז המעצר החלו לשבות רעב. השוטרים וצוות בית החולים של המשטרה, האכילו מתרגלים באכזריות תוך שהם מחדירים צינוריות פלסטיק דרך הנחיריים שלהם. חלק מהמתרגלים הוכרחו לקבל אינפוזיה. כדי לוודא שהאינפוזיה תישאר, שוטרים אף השתמשו באזיקים. ב- 13 ליולי 2000, שוטרים מדיוויזיה מספר 2 העבירו אותי למחנה העבודה הראשון של מחוז קאיפינג בעיר טאנגשאן בפרובינציית ההבאיי. למרות שלא אכלתי כלום במרכז המעצר השני של צ'יהואנגדאו, הם עדיין דרשו ממשפחתי לשלם 450 יואן עבור ההאכלה בכפייה. במחנה העבודה סבלתי מהעינויים הברוטאליים ביותר שניתן לדמיין. הידיים שלי נכוו על ידי מים רותחים. לא יכולתי לעשות כלום במשך חודש, עכשיו האגודל שלי לגמרי משובש. צלקות מהכוויות נראות עדיין על שתי הידיים. סבלתי גם עינויים רבים, כולל שוקיים חשמליים מתמשכים מאלה חשמלית, תלו אותי בשתי ידיי על עץ בחורף, מנעו ממני שינה, קשרו אותי לחלון של מחסן, סבלתי מעונשי עמידה מתמשכים ובידוד ממושך, בנוסף להיותי חשופה לרמקולים במשדרים תעמולה בווליום גבוהה מ- 6:00 בבוקר עד 10:00 בלילה, ואלו הם רק כמה מהעינויים. ב- 16 לינואר 2001, מחנה העבודה החל להגביר את הרדיפה נגד מתרגלי פאלון הגונג. בשעה 13:00 מנהל המחנה פו דשאן וסגן המנהל רואן דאגואו הופיעו; יחד עמם היה כל כוח המשטרה, שוטרים ושוטרות ועוד 10 שוטרים ממחנה העבודה הה-הוא-קנג. מיד הם החלו להכות ולבעוט בכל המתרגלים. הם כבלו חלק מן המתרגלים ותלו אותם באוויר על עצים או עמודים. כמעט מאה מתרגלים נתלו באותו יום. העינוי נמשך עד 22:00 וחלק מהמתרגלים עונו עד חצות. ג'אנג יוצ'ינג וכמה מתרגלים אחרים נתלו עקב שביתת הרעב שלהם. הם הוכרחו לעמוד ללא תזוזה עד למחרת בבוקר כשהם הסכימו לאכול. היה קר מאוד באותו יום, שביתת הרעב הממושכת והעונש שהם קיבלו עשו אותם חלשים מאד והם בקושי יכלו לזוז. ב- 19 לינואר 2001, הרדיפה כנגד מתרגלי פאלון גונג הועצמה עוד, בשעה 6:00 בבוקר בזמן שהוכרחנו לעשות תרגילים במצעד הבוקר, ראיתי את המתרגלת האו ג'יאנגלינג (בת 44 מכפר ייבוג'אי אגד ערים שנשהה מדינת פונינג פרובינציית ההבאיי) תלויה על ענף של עץ. הבאתי את מחאתי בצורה גלויה. לאחר ששמעו את התגובה שלי, השוטר וואנג שוהלי (ראש מחלקת האספקה של מחנה העבודה לגברים) הוביל יותר מ- 20 קציני משטרה לקשור אותי לעמוד מתכת. וואנג שוהלי לי חישמל אותי עוד ועוד באמצעות שוקים מאלה חשמלית. לאחר מכן הוא חישמל גם את אצבעותיי. אז וואנג שוהלי הורה לשני שוטרים לגרור אותי לתוך אולם הכנסים, והכריח אותי לכרוע ברך. באותו רגע וואנג שוהלי הפך להיות חיית פרא. הוא החל לחשמל את פני, עורפי ואת מרכזי העצבים והצוואר שלי עם האלה. נעלתי את שיניי וסבלתי את זה. שפתיי דיממו מנשיכתי שלי. הוא לא הפסיק עד אשר הם גררו מתרגלת נוספת, שו ג'ילאן לתוך החדר. הם הכריחו אותי לעמוד ולצפות. לאחר זמן מה סבלתי סיבוב נוסף של שוקיים חשמליים לפחות למשך 30 דקות. באותו זמן תריסר מתרגלים אחרים סבלו מיחס דומה. לאחר שלוש שעות של עינויים חשמליים פניי היו נפוחות לגמרי, חתוכות ומלאות שלפוחיות. פי היה נפוח כל כך שלא יכולתי לאכול, עיני היו נפוחות מעל לכל היכר. ראשי וצווארי כוסו בשלפוחיות. בלילה לא יכולתי לשכב על המיטה. בימים הבאים סבלתי מכאב עצום. כחצי חודש לאחר מכן הבהונות שלי החלו לכאוב כאילו מחט הוחדרה דרכם. איבדתי את השליטה על השלפוחית שלי. בכל יום הקיבה שלי הייתה נפוחה וכואבת, כוסיתי בזיעה בכל פעם שהטלתי את מימיי. בקושי יכולתי ללכת. הכאב החד בכפות רגליי לא אפשר לי לישון ברוב שעות הלילה, במשך שישה חודשים ישבתי בכל לילה ולילה. למחנה העבודה לא היה איכפת ממני כלל. יתר על כן הם חסמו את כל המידע לגבי ואיימו עליי שלא אספר על העינויים. מחנה העבודה אסר עליי להתראות עם משפחתי או לכתוב להם. ביקשתי פעמים רבות להיבדק בבית חולים ובקשתי נדחתה. מאוחר יותר הכאב בכפות רגליי התפשט לכל רגליי. באפריל משפחתי קיבלה הודעה אנונימית שבישרה להם שאיבדתי את השימוש ברגליי. אימי הגיעה ושהתה בהוסטל של מחנה העבודה למעלה מ- 20 יום. בכל יום היא ביקשה שישחררו אותי. היא אמרה להם: " אם לא תשחררו את בתי, לא אעזוב את המקום בחיים". בזמן שהותה במחנה, אמי, שעברה את גיל ה- 60 עברה התקף לב. לבסוף מחנה העבודה היה צריך לשחרר אותי. בזמן זה כבר הייתי נכה לצמיתות ולא יכולתי ללכת. לא יכולתי אפילו לקום מן המיטה. אסירה נשאה אותי על גבה בדרך החוצה. להוסיף על האימה, שוטר הצביע עליי ושאל: "את עדיין נושמת?" הם רק רצו להרוג אותי כדי להשתיק עדה. העינוי הלא אנושי שנמשך כ -11 חודשים גרם לי להיות כחושה ושברירית. שיערי הלבין לחלוטין. כל מי שראה אותי אמר: "איך הם הפכו אדם בריא לצורה הנוראית הזו?" ב- 14 ליוני 2001 חזרתי הביתה, מכוון שהייתי חייבת להישאר במיטה כל הזמן, אף אחד לא דאג לחיי, ולא היה לי כיסוי רפואי. רווחי מהשקעה במניות הוחרמו על ידי החברה שלי. הייתי תחת השגחה מתמדת. קיבלנו אינספור טלפונים מכל רמות השלטון, תחנות המשטרה, משרד 610  ותחנת המשטרה המקומית. הם באו כל הזמן לביתי להטריד אותי. הם צותתו לטלפון שלי, וגם השתמשו במעקב בית על מנת לאלץ אותי לוותר על פאלון גונג. הם אמרו: "אם לא תשתני נשלח אותך שוב למחנה העבודה". בתחילת שנת 2002, במהלך ראש השנה הסיני, השלטונות שלחו כמה עובדים כדי לשמור עליי למשך 15 יום. בזמן שני הכנסים הלאומיים, בעלי לא הורשה ללכת לעבודה. הוא הוכרח להישאר בבית ולשמור עליי, הם גם איימו שיפטרו אותו מן העבודה. כל משפחתי הוטרדה. ביקשתי ממעסיקי לשלם לי הוצאות מחיה מינימליות, מעסיקי הכריח את אימי להגיש הצהרה (לוותר על התרגול) כתנאי לתשלום. בזמן זה מחנה העבודה קאיפינג עדיין מעכב את כל הקבלות על התשלומים ששילמה אימי עבור הטיפול בי. המסקנות של בדיקות הרפואיות היו "פגיעה כפולה במערכת העצבים הפריפריאלית". זה יכול הוכיח שהשוקים החשמליים שקיבלתי גרמו לנכות שלי. כאשר קיבלתי טיפולים רפואיים בבית החולים לפועלים בטאנגשאן בפרובינציית ההביי , משטרת מחנה העבודה אפילו שיקרה לרופא: " אל תקשיב לה, היא חולת נפש" הם גם איימו על בעלי שימסור עדות שקר על הדיווחים שלי. הרופא אמר להם בנחישות: "אני רופא, איני יכול לעשות דבר כנגד האתיקה המקצועית שלי."