מדוע אנשים טובים נמצאים בכלא במקום עם משפחותיהם?

(Minghui.org)

כשהייתי במכללה היה לי כיב קיבה. בריאותי התדרדרה כשסיימתי את ביה"ס והתחלתי לעבוד. הקיבה שלי התחילה שוב ליצור בעיות. לעיתים קרובות היה לי חום והרגשתי לא נוח בכל הגוף וסבלתי מנדודי שינה. בריאותי הייתה גרועה יותר מזו של אדם זקן.

באביב 1997 הכרתי את הפאלון גונג דרך חבר לכיתה שהיה מתרגל. כשלראשונה הייתי נוכחת בקבוצת הלימוד וכשקראתי את המאמר שכותרתו "טיפוח אמיתי", החמלה של המאסטר והטוהר והיושר של הפאלון דאפא נגעו עמוק בליבי. התחלתי את הטיפוח שלי בפאלון דאפא. מאז, לא היה יותר כאב בקיבה שלי. יכולתי לאכול כל דבר. הרגשתי קלה, יציבה ומאושרת. יכולתי להירדם מייד ולא סבלתי יותר מדאגה.

חבר לכיתה במכללה שפעם תמך בי בתרגול הדאפא וידע שדאפא הציל אותי היה בעלי לשעבר. זמן קצר אחרי שנישאנו הרדיפה נגד דאפא החלה. המשטרה המקומית המשיכה לבדוק אותי כל יום אחרי ה- "25 באפריל" ואיימה גם עליו מאחורי הקלעים. יחידת העבודה שלו ואנשים מהמחלקה הישירה שלו גם הלחיצו אותו. במשך הזמן הזה נשארנו זמנית בדירתו של אחיו, יחידת העבודה שלו הלחיצה את אחיו שלא יאפשר לנו להישאר. סבלנו מהמצב הזה במשך מספר חודשים.

עד ה- 20 ביולי 1999, בעלי לשעבר היה מבוהל ופחד להיות מעורב. הוא התחיל להכות אותי. רק סבלתי בשקט. הוא כרע ברך כדי להתחנן בפניי לוותר על התרגול. הפסקתי לתרגל למשך כמה ימים, אבל הייתי קמה ובוכה בלילה מדי יום. המשכתי לתרגל. הוא התחיל לסרב לאכול את מה שבישלתי והפסיק לדבר איתי. אחר כך הוא אמר שעדיף לו אישה פחות טובה ממני כל עוד היא לא מתרגלת פאלון גונג, שתעניק לו חיים שקטים. חשבתי שאנחנו לא יכולים כזוג לסבול יחד וגם לעבור צרות. הוא דחק בי כה קשה שהסכמתי לקבל גט. הרגשתי מאוד פגועה. איבדתי את ביתי ונשארתי במעונות של יחידת העבודה שלי.

בסוף אוקטובר 1999 ביקשתי רשות להיעדר מהעבודה ונסעתי לבייג'ינג כדי לעתור שוב למען הדאפא. נעצרתי מייד אחרי שפסעתי לתוך החצר שבה ממוקם משרד העתירות ונשלחתי למשרד הקשר של בייג'ינג בעיר מגוריי. עברתי שם יום צונן וסוער ללא מזון. למחרת יחידת העבודה שלי שלחה אותי לתחנת המשטרה המקומית ואז למרכז המעצר המדיני שבו הייתי עצורה במשך חצי חודש. כששוחררתי, אנשים מיחידת העבודה שלי באו לאסוף אותי ואז חייבו את אחי ב-300 יואן עבור "דמי העברה".

הייתי תחת פיקוח צמוד של יחידת העבודה שלי. לא הורשתי לעזוב באופן חופשי את המפעל או את בניין המעונות. המצב נמשך עד שפגשתי את בעלי הנוכחי. ממש לפני שנשאתי, רשויות המשטרה המקומית רצו לדעת ממנהלי יחידת העבודה שלי היכן אנשא ורצו לעקוב אחריי, אפילו ביום נישואיי. סירבתי בחומרה לענות על חקירה כזו.

יצרנו משפחה באמת מדהימה. למרות זאת, יחידות העבודה של שנינו המשיכו ללחוץ עלינו לכתוב את "הצהרת הערבות." כשהייתי בהריון, הועברתי מעבודה יחסית קלה לעבודה מאוד מתוחה. הייתי צריכה לעבוד עם גב רכון במשך כל היום. כשהייתי בחודש חמישי להריוני, כבר לא יכולתי לשמור על הקצב המהיר. לפעמים הרגשתי חסרת נשימה. לא יכולתי לאכול טוב והייתי עייפה. לא הורשתי לקחת חופשה, דרישה שסירבו לה בתירוץ שהרשויות הבכירות יותר צריכות לדעת על כך וחייב להתקבל אישור מיוחד, היות והייתי מתרגלת פאלון גונג. המטרה שלהם הייתה לאלץ אותי לוותר על פאלון גונג. ללא כל דרך מוצא אחרת, כתבתי הצהרה כדי למחות על הרדיפה נגדי והגשתי את התפטרותי.

מנהל יחידת העבודה שלי בא לביתי והלחיץ ישירות את אבי שבא לבקר אותי. אבי דאג יותר מדי והיה צריך להישלח לביה"ח המחוזי ביום המחרת. מאז לעולם לא ראיתי את אבי שוב מחייך. מאז הוא סבל מסחרחורת ולא היה יכול לעמוד מבלי לאבד את שווי המשקל. מזכיר המחלקה אמר לבעלי: "אם היא רוצה לעזוב את עבודתה, היא צריכה להצהיר שהיא רוצה לעזוב את עבודתה בגלל בעיותיה הרפואיות; אחרת הרשויות מתחנת המשטרה המקומית לא ירשו את זה". דחינו את המלצתו מכיוון שההצהרה שכתבתי נועדה כדי למחות נגד הרדיפה נגדי ולכן לא הייתה לי שום ברירה אחרת אלא להתפטר.

לעיתים קרובות קראו לבעלי "לערוך שיחה" כדי לאלץ אותו לוותר על אמונתו. חיינו את חיינו בבית בשקט אך הם לא עזבו אותנו בשקט. כל סוגי הלחצים באו ללא סוף. למרות המצב הזה בעלי החליט לנסוע לבייג'ינג לעתור עבור הדאפא במשך החג של השנה החדשה, מכיוון שיהיה קשה לנסוע אחרי שהתינוק יוולד. לא היו לנו שום חדשות ממנו מאז שעזב. יחידת העבודה שלו שלחה לי מכתב וטענה שפיטרו אותו. סירבתי לקבל את המכתב.

עשרה ימים פחות או יותר לפני שהתינוק נולד, שלושה שוטרים בלבוש אזרחי מיחידת העבודה שלו או המשטרה המקומית באו לביתי בערך ב-22:00 והתחילו לערוך חיפוש בביתי מבלי להראות לי כל תעודה מזהה. הם אמרו לי שבעלי דווח על השם שלו תחת עינוי ובגלל דאגה בשבילי, אך אז ברח. הם רצו לתפוס אותו באמצעות הפיקוח עליי. נכנסתי להלם וקראתי לשכנים לחשוף את האנשים האלה. אמרתי להם שלא אקשור קשר איתם כדי לרדוף אחרי אנשים טובים. אחרי שעתיים, הם התנצלו בפניי ועזבו, אך כבר היו לי כאבי הריון קשים. חותני הגיע ולקח אותי לביתו.

אחרי זה הייתה לי לידה קשה וסבלתי יום ולילה. בעלי לא יכול היה להיות איתי. לא סיפרתי למשפחתי על מצבי למקרה שיהיו מודאגים בשבילי. תינוקי נולד ונראה מאוד יפה ונבון.

ממש אחרי שהתפטרתי בהדרגה מהכאב שלי, 40 יום לאחר מכן התינוק סבל מהצטננות קלה ונשלח לביה"ח. יומיים אחר כך, ממש לפני שיצאנו הביתה, בזמן ששטפתי את פניי בחדר השירותים, חולה אחת במיטה אחרת באותו החדר רצתה לשחק עם התינוק וניסתה להאכיל את התינוק בחלב. היא איכשהו חנקה את התינוק מכיוון שלא ידעה כיצד להאכיל תינוק. ברגע ששמעתי את התינוק בוכה רצתי פנימה. תינוקי הושב לחיים אחרי כמה נסיונות אך אחרי סבל רב נפטר. אני מתרגלת. לא האשמתי אף אחד בגלל התאונה, אך ליבי היה מלא כאב, בעומדי בפני מצוקות אלה של שני בני משפחתי הקרובים ביותר.

אחרי חזרה מחופשת הלידה, עיר מגורי החלה לערוך שיעורי שטיפת מוח. העמיתה שלי שיאו צ'י נשלחה לשיעור שטיפת המוח ע"י יחידת העבודה אחרי שחזרה לעבודה מחופשת הלידה. כתבתי מכתב ליחידת העבודה שלי וביקשתי היעדרות ארוכת טווח. הצהרתי שאני חייבת לקחת חופשה ללא תשלום יותר ארוכה בגלל הסבל האישי שלי והרדיפה נגד מתרגלי הפאלון גונג. ביום שיחידת העבודה שלי הודיעה לי לחזור לעבודה והם קראו לכמה שוטרים לחכות לי בשער בית החרושת. בגלל זה, לא חזרתי לעבודה. בסתיו של שנת 2000 המנהל והמנהיגים האחרים מיחידת העבודה שלי הכריזו שפוטרתי. באותו הזמן, הם שלחו מתרגל אחר לשיעור שטיפת המוח. השוטר ז'אנג, האחראי על אישורי התושב ממחלקת הביטחון, אפילו רצה לבטל את אישור התושב שלי.

השוטרים הגיעו לבתי שני הורינו, בחיפושם אחרי ואחרי בעלי. הם אפילו לקחו באכזריות ובכוח את מספר הטלפון מיד אמי הזקנה וגנבו את תמונת הנישואים היחידה שלנו מבית בעלי.

בשנה שעברה, בסוף הקיץ ותחילת הסתיו, נעצרתי כשהייתי נוכחת בועידה לשיתוף ההתנסויות במחוז מסוים. שוטרים רבים הקיפו אותי בחצר והתעללו בי בצורה גסה, היכו אותי וחרכו אותי עם סיגריות. באמצעות שמירה על מחשבות נכונות חזקות וחמלה, לא נכנעתי ולא שיתפתי איתם פעולה. הייתי קשורה באזיקים במשך שלושה ימים בזמן שערכתי שביתת רעב כמחאה. בפעם הראשונה הם רצו לצלם אותי, מנהל המשטרה הטיח את ראשי לקיר ושניים אחרים ניסו להחזיק אותי. הם השתמשו בצלחת מתכת כדי להכות את רגליי היחפות. בפעם השנייה כשאילצו אותי להצטלם, בגופי נראו סימנים שחיי נמצאים בסכנה ונשלחתי לביה"ח לטיפול נמרץ. מפקח המשטרה רימה אותי, כשאמר לי שישחררו אותי ברגע שבריאותי תשתפר. ביום המחרת, בכל זאת, נשלחתי למרכז המעצר.

היות ולא ביצעתי שום פשע, סירבתי לדקלם את כללי בית הכלא וערכתי מספר שביתות רעב. באדיבות וסבלנות הבהרתי את האמת לאנשים סביבי השתמשתי בכל סוגי השיטות לסרב להצטלם. הואכלתי בכוח במשך שביתות רעב אלה. בגלל שהושט שלי היתה מאוד צרה ונקרעה מספר פעמים, הם לא יכלו להכניס את הצינור וכמה פעמים כמעט נחנקתי והייתי קרובה למוות. הם המשיכו לחזור על זה כדי לענות אותי. אחד המתרגלים עונה למוות במשך האכלה בכוח. הם עדיין לא נתנו לי ללכת. לא הורשתי לראות את המשפחה שלי או לקבל מהם בגדים. הרגליים והידיים שלי היו קשורים באזיקים וכפו עליי לקבל עירוי.

אחרי כן הבריאות שלי הפכה יותר ויותר גרועה. סבלתי מהתדרדרות בתפקוד הלב ולא יכולתי לנשום טוב. היו לי תסמינים של מחלת לב. אחרי שסיימתי את המכתב האחרון שלי לציבור, לא יכולתי לראות בבירור. לא רציתי שמשפחתי תדאג לי. אולם, הם הבינו את אדיבותי ואת הסבל שלי ולא יכלו לשאת את היותי במעצר. אחי הוזמן ושילם 4,500 יואן  כדי לשחרר אותי בערבות ללא כל קבלה. אחר כך שמעתי שלא היה אף אסיר בפנים שאמר דברים רעים על דאפא. הם כבר ידעו שדאפא הוא טוב.

במשך תקופת המעצר הארוכה היו לי רגעים של פיקפוק. היו לי רצונות ללכת הביתה כך שאוכל לתרגל ולטפח אבל ידעתי שלא אוכל להשיג את מטרותיי באמצעות פשרה. יכולים היו להיות לי חיים מאושרים, משפחה ומקצוע טוב, אבל הרדיפה לקחה את כל אלה וכמעט אפילו את החיים של כל המשפחה שלי. זהו אסון בשביל אנשים פשוטים ואדיבים. בנוסף, רדיפה אחרי מאמינים ומטפחים ישרים היא הבושה של כל עם הסיני.