(Minghui.org)
לילה אחד, כשלושה חודשים לשהייתי בכלא, המפקדת לי ג'י-רונג העבירה ביקורת על יפן לפני כל מתרגלי הפאלון גונג. כולם תהו למה היא עשתה זאת והביטו עלי בחפשם אחר הסבר. מכל מקום לא הבנתי למה הוא נסער כל-כך, ולא ידעתי מה קרה עד אשר חזרתי ליפן. בעקבות לחץ של הממשלה היפנית והעם היפני, ושל מתרגלי פאלון גונג מרחבי העולם., לא העזה הממשלה הסינית להתייחס אלי כפי שהתייחסה לשאר המתרגלים מסין. הם שנאו את המצב שנכלאו לו ולא יכלו לעשות דבר בקשר לכך, ולכן המפקד היה כה נסער.
אחרי שפרצה מגפת הסארס בסין, חלק מהמתרגלים שהיו עמי שוחררו לקראת סוף שנת 2003, אבל אני הייתי עדיין עצורה. הם לא יכלו לענות אותי אבל גם לא לשחרר אותי משום שחששו שאספר מה קרה למתרגלים אחרים בזמן מאסרי.. במהלך אותו הזמן הם ניסו למצוא תירוצים כדי להאריך את מאסרי, אולם נכשלו בכך. ראינו בבהירות איך חבורתו של ג'יאנג רודפת מתרגלים בסין. הם פחדו שאנשים ידעו בכל רחבי העולם על המתחולל בסין. רדיפת הפאלון גונג שלהם אינה חוקית, מתעלמת מזכויות אדם ורומסת בברבריות את חופש האמונה של המתרגלים.
מדי יום עבדנו שעות בעבודת פרך במחנה עבודה בכפיה. קמנו ב-5:30 בבוקר ונתנו לנו חמש דקות בלבד כדי להתארגן. עבדנו עד 10 בלילה. מאחר שישבנו שעות ממושכות על ספסל פלסטיק קשה וקטן התקשו הישבנים שלנו. הם גרמו גירוי לחלק הנפוח והגירוד גרם לדימום. אבל הסבל המנטלי שלנו היה קשה מכל סבל פיסי. בכל יום חשנו חרדה גדולה. כשקמנו בבוקר לא ידענו מה ילד יום. כשהמשטרה קראה למתרגל דאגנו לו או לה, תהינו מה יקרה ואם יחזרו. מדי ערב ערכו הסוהרים מפקד שמות לפני השינה. אולם לא ידענו מי לא יהיה למחרת בבוקר; הם נעלמו ללא עקבות . זה ניחם אותנו מאוד לראות זה את זה בבוקר ועודדנו זה את זה אפילו במבט או בחיוך. תחת לחץ כזה, שער ראשם של חלק מהאנשים החל להלבין. אני צובעת עתה את שיערי.
לחץ הדם שלי עלה ובריאותי התרופפה במהלך המאסר. במהלך החודשיים האחרונות של ריצוי המאסר, נשלחתי לבית החולים טיאן-טאנג-הה; שוביי פחדו שמצב בריאותי יחשוף את מה שעברתי. בשעה שבבית החולים מפקד הצוות שלי הוחלף על ידי בחורה בשם לי . היא באה לבית החולים ואיימה עלי באומרה: "בקרוב תשתחררי. אנחנו נחליף דעות עם השגריר היפני גם אחרי שתוחזרי ליפן אנחנו יכולים עדיין להסגיר אותך לסין," ואיומים נוספים. ללא עזרתה של הממשלה היפנית ועזרתם של מתרגלי פאלון גונג מעבר לים איני יודעת מה היה עולה בגורלי. אני מניחה שהייתי יכולה למות במחנה העבודה. או לפחות להיות עצורה זמן ממושך יותר.
לבסוף חזרתי ליפן ולמשפחתי היקרה שאליה התגעגעתי כל כך ימים כלילות במחנה העבודה.למרות שזכיתי מחדש בחופש שלי, יש עדיין מתרגלים רבים במחנה העבודה שסובלים מעינויים קשים. לבי כבד כשאני חושבת עליהם.
רק משום שחילקתי חומר, נשלחתי לשנה וחצי לעבודתה בכפייה ועינויים. משפחתי וחבריי בסין וביפן סבלו אף הם כל אותו הזמן.
המשך יבוא....