יוקו קנקו מספרת אודות 548 הימים שבילתה כחטופה בשבי של תומכי ג'יאנג זמין ומשטרו (חלק שני)

(Minghui.org)

לחלק הראשון

בית החולים טיאן-טאנג-הה  הוא בית החולים שאליו מעבירים נשים ממחנה העבודה של בייג'ינג. רוב האסירות שאינן מכורות לסמים הן מתרגלות פאלון גונג. רבות מבין המשתמשות בסמים נגועות במחלות מדבקות כמו איידס, מחלות כבד, או שחפת. כל האסירות נאלצות לדור יחדיו ,ואלה הנגועות במחלות מדבקות אינן מבודדות. התנאים רעים מאוד והמשטרה משגיחה בקפדנות על מתרגלות הפאלון גונג. הם אינם מאפשרים למתרגלות הפאלון גונג לשוחח ביניהן, והן נתונות להשגחתם של פושעים מסוממים.

בבוקר יום השני לבואי לבית-החולים, הלכתי לשירותים. עוד לא סיימתי כאשר שמעתי מקצה המסדרון רעש חזק. מישהו נכנס לשירותים והאיץ בי לחזור לתאי. בדרכי חזרה ראיתי שני אנשים גוררים אישה מבוגרת, כבת 60 ללא מכנסיים. רצפת הלבנים של בית החולים מלאת חריצים ומחוספסת. הם גררו את הקשישה בזרועותיה, כשגופה התחתון נגרר על הרצפה. היא דיממה, אבל הם עדיין גררו אותה לשירותים. הם דחפו אותי באותו הרגע לחדרי. אחר-כך נודע לי שהקשישה גם כן מתרגלת פאלון גונג. היא סובלת ממחלת לב קשה, ואינה  יכולה לטפל בעצמה, אולם המשטרה לא התירה לה לעזוב. נשארתי  בבית החולים טיאנטאנג'ה כשבוע, למרות שלא החלמתי הם שלחו אותי בחזרה למחנה העבודה בכפייה לנשים.

הרשויות במחנה העבודה התכוונו לערוך לי שטיפת מוח. באותה עת לחץ הדם שלי עדיין היה גבוה מאוד ולבי חלש. כשהלכתי נזקקתי למישהו שיתמוך בי. מדי לילה הם אסרו עלי לישון עד שעה מאוחרת והעירו אותי מוקדם בבוקר.  לא יכולתי לשאת זאת. אני זוכרת שיום אחד לי ג'י-רונג, ראש מחלקה שנבחרה כנציגת הקונגרס ה-16 של המפלגה הודות ל"הישגיה"  ברדיפת הפאלון גונג, אמרה לי: " אל תחשבי שזהו סתם מחנה עבודה בכפייה. למחנה העבודה שלנו יש גם מכסת תמותה! אל תשכחי שאת עדיין אזרחית סינית, ועלייך לציית לחוקי סין. אינך שונה מכל אחד אחר."

מפגשי שטיפות המוח של מתרגלי הפאלון גונג היו אכזריים מאוד . הסוהרים לא הרשו למתרגלים לישון זמן ממושך, אחדים לא הורשו לישון במשך 24 שעות, ואחרים לא הורשו לישון 20 יום. במהלך היום היו להם משתפי פעולה(מתרגלי פאלון גונג לשעבר שהתנגדו לדאפא כתוצאה משטיפות מוח ועינויים. שהעבירו בתורנויות את הדוקטרינות השקריות והמרושעות שלהם עד חצות. ואז הסוהרים הורו לנרקומנים להשגיח עלינו ולדאוג, שלא נישן. אותם מסוממים עשו ככל העולה על רוחם כדי לענות את מתרגלי הפאלון גונג במשך שעות.

לעיתים קרובות נשמעו זעקות קורעות לב באמצע הלילה. אחדים מהמתרגלים לא יכלו לסבול את העינוי יותר והגיעו למצב של התמוטטות עצבים. הסוהרים מצאו עניין חדש ואמרו: " תראו! הפאלון גונג גרם להם לאבד את השפיות, אבל הם עדיין נחושים באמונתם בפאלון גונג ואינם מוותרים. אם הם היו ממשיכים לתרגל הם היו משתגעים או מתים." וכך הסוהרים הצדיקו אף יותר את העינויים שהביאו למותם של מתרגלים."

בסיבה זו לחץ הדם שלי הלך ועלה. מקץ זמן מה אבדתי את ראייתי ונשלחת ישוב לבית –החולים טיאן-טאנג-הה, שבו מצאו שלחץ הדם שלי הגיע ל130 , שזה למעלה מהרמה הממוצעת של בן אדם. מובן שלחץ הדם שלי היה גבוה. הם גם בדקו את עיניי ומצאו בעיות חמורות. מאחר שבבית החולים טיאנטאנג'ה יש חוסר בציוד רפואי כמו גם בכוח אדם מומחה, נשלחתי לבית-החולים המחוזי של דאשינג לבדיקה. רופאים בדקו את עיניי ואמרו  שנימי הדם שלי בחתית העין הימנית העלו נמק שהתרחש לפחות חודש או חודשיים קודם לכן. אחרי שחזרתי לבית החולים טיאנטאנג'ה, אמרתי למשטרה שאני מצפה שהם יכתבו דו"ח אמת על מצב העיניים שלי לממונים, ושאני מקווה שהמצב לא יחמיר. אם לא ניתן לטפל בזה בסין, אני רוצה לחזור ליפן לטפל בזה.

שבוע לאחר מכן המשטרה לקחה אותי לבית-החולים טונג-רן, אחד ממיטב בתי-החולים המתמחים במחלות עיניים. הם ביקשו ממומחה שיבדוק את עיניי. אחר-כך המומחה אמר שנימי הדם שלי החלימו, הם החלימו לחלוטין ולא הייתה עוד כל בעיה. למעשה הם דיברו עם המומחה לפני כן והוליכו אותי שולל  וגרמו לי להאמין שאני מחלימה, זהו מידע ממקור ראשון.

כשחזרתי לבית-החולים טיאנטאנג'ה. השמעתי את ספקותיי בעיני השוטרים. שאלתי איך החלימו עיני תוך שבוע ללא טיפול, ועדיין איני רואה דבר. דרשתי את הדיאגנוזה. אמרתי להם שיום אחד אצא משם ושאבדוק את עיניי בדיקה דקדקנית.  אם דיאגנוזה בלתי-תלויה לא תאמת את דיאגנוזת המומחה של בית-החולים טונגרן, אדרוש ממנו אחראיות למעשה.

הם לא נתנו לי את הדיאגנוזה. עיני לא החלימו, וסבלתי כאב עז מגירוי אור שנחשפתי אליו במהלך שלוש הבדיקות שנעשו בזמן קצר. לא העזתי לפקוח את עיני ופחדתי מהאור. כשפקחתי את עיניי סבלתי מכאב ראש ומכאבי עיניים. גם עתה עיני עדיין רגישות לאור.

אושפזתי לשלושה חודשים. ביום השנה החדשה 2003, נשלחתי שוב למחנה העבודה. הסוהרים שיבצו אותי ב"צוות הראשון" והכריחו אותי לעבוד. באותה שעה היו כתריסר  איש בצוות. רובם היו מתרגלי פאלון גונג. המתרגלים אמרו לסוהרים: "היא אינה יכולה לפקוח את עיניה ואינה יכולה לעבוד. על העבודה השגיחו נרקומנים. הסוהרים ניצלו את כולם כדי להתעלל במתרגלי הפאלון גונג. ראש הצוות היתה אחראית עלי. הסוהרים קראו לה ואמרו לה להעביד אותי. מאחר שיתר המתרגלים לא רצו שאעבוד היא לא יכלה לבצע את ההוראות שקיבלה. מאחר שה"צוות הראשון" הוא הכי חשוב, הסוהרים השגיחו עלינו בקפדנות. כשהם ראו שאיני עובדת ושעיני עצומות, שוטרת בשם סאן מינגווי קראה לי והכריחה אותי לעבוד. אמרתי שאיני מעזה לפקוח את עיני. היא השיבה: עליך לעשות את העבודה על-ידי מישוש." השבתי לה: "סוג זה של עבודה קשה לביצוע אפילו בעיניים פקוחות.  איך אני יכולה לעשות זאת רק על-ידי חוש המישוש?" היא המשיכה להתעקש שאעשה את העבודה. בנוסף לעבודה היה עלינו גם "ללמוד" לכאורה ולהעלות על הכתב את מחשבותינו.. למרות שלא יכולתי לפתוח את עיני, ג'אנג שוּ-שיאן, שהיתה אחראית עלינו, הכריחה אותי לכתוב את מחשבותיי. אמרתי לה שאיני יכולה לראות ואיני מסוגלת לכתוב.  אבל היא אמר לי לכתוב בעיניים עצומות.

היה תמיד מישהו שהשגיח על "צוות הראשון" במהלך היום. לא הורשיתי לדבר עם מתרגלים אחרים. בלילה, ישבה נרקומנית על מיטתי והשגיחה עלי. בקושי יכולתי להירדם. לאור המצב עלה לחץ הדם שלי.  באפריל 2003 נעלו אותי בתא עם נרקומניות  בטענה שזה חיוני מאחר שמצב בריאותי עלוב וזקוקה לטיפול. למעשב הסוהרים רצו לפקח עלי בקפדנות. הם לא התירו לי שום מגע עם מתרגלי פאלון גונג אחרים.  תמיד היה נרקומן שליווה כל תנועה שלי.  אבל הם לא הכריחו אותי לעבוד ו להשתתף בעבודת פרך. יום אחד מנהיגת צוות בשם לי ג'ירונג קראה לי "לשיחה". הרעיון הכללי היה: " לא רדפנו אותך אלא טיפלנו בך." ואז היא איימה עלי: "אחרי שתחזרי ליפן אל תשכחי שיש לך עדיין קרובי משפחה, אימא, אחים וחברים בסין. אל תשכחי את זה."

המשך יבוא...