חגיגת יום ההולדת - לא הייתה הר ענקי אלא גבעה קטנטנה

שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא לשיתוף התנסויות בישראל

יש לי חברה. חברת נפש של שנים רבות מאד. עברנו כל כך הרבה דברים ביחד. התחלקנו במשך השנים בסודות עמוקים של הנשמה. היינו יחד בשמחות ובכאב. היו לנו אינספור שיחות ארוכות אל תוך הלילה. תמכנו ועזרנו אחת לשניה בשעות קשות. היו לנו ימים קבועים ושעות קבועות לשיחות "התעדכנות" וגם הרבה ביניהן.

זמן מה אחרי שהתחלתי לטפח בפאלון דאפא הרגשתי שמשהו משתנה אצלי. כבר לא היה לי צורך בשיחות הארוכות האלה. לפעמים ממש לא התחשק לי לדבר. כבר היה לי מבט אחר על כל עניני הצ'ינג שכל כך הרבינו להפוך ולהפוך בהם. נשאר לי כל היחס המאד חם כלפיה אבל הוא נהיה יותר ויותר קל ואורירי, כאילו יותר משוחרר. אבל היה בזה גם משהו מאד מכאיב. הרגשתי כאילו הדבר החשוב הזה מתמוסס וסירבתי לוותר. אחזתי עוד יותר בחזקה. התעקשתי להמשיך בשיחות ארוכות גם כשלא היה לי רצון לכך ומתחתי אותן עוד יותר. וכשכן רציתי לדבר הרגשתי שכמטפחת אני לא יכולה לדשדש כך בתוך הצ'ינג. בקיצור. כך או כך הרגשתי אי נוחות רבה.

לפני כשבוע בני משפחתי הפתיעו אותי והודיעו לי שהם החליטו לחגוג את יום הולדתי אצלנו בבית ושאזמין את מי שאני רוצה. החלטתי להזמין שש חברות מאד קרובות וכמובן שהזמנתי גם אותה. היא מאד התנצלה ואמרה שיש לה איזשהו קושי ושהיא לא תגיע. תגובתי הראשונה, ברמה החיצונית היתה כמו של מטפחת אמיתית – הבנתי את הקושי שלה, וגם לא היתה לי שום החזקה לחגיגה עצמה, ולגמרי זרמתי עם מה שקורה והכל היה בסדר. אבל כל זה היה רק ברמה החיצונית. עמוק בפנים התחילו לצןף אלף ואחת החזקות של עלבון וכעס וכאב ובגידה וחרדה ובדידות ו... ו...ו...

ברמה החיצונית שמרתי על לב שקט והזכרתי לעצמי שאני מטפחת ושכל הרגשות האלה הם צ'ינג שקשור להחזקה ל"עצמי" ושצריכה להיות לי חמלה כלפיה וש....וש.... וש....וכל זה היה ברמה החיצונית. ובפנים הכל געש ורתח. ניסיתי לדחוק את כל הרגשות האלה הצידה בכח והתחלתי לשנן בלב את לון יו

אבל כמו שהמורה אומר בג'ואן פאלון (הרצאה תשיעית):

"כשאדם משנן את שמו של הבודהא, הוא צריך לעשות את זה כשהוא ממוקד במחשבה אחת, ללא שום דבר בלבו, עד שחלקים אחרים של המוח יהיו רדומים והאדם לא יהיה מודע לשום דבר עם מחשבה אחת שמחליפה אלפי מחשבות, וכל מילה של "בודהא אמיטאבהא" מופיעה מול העיניים. האם אין זה הישג? האם אפשר לעשות את זה בהתחלה? אי אפשר. אם אי אפשר לעשות את זה בטוח לא ניתן יהיה להגיע לשקט. אם אתה לא מאמין בזה אתה יכול לנסות. בזמן שאתה משנן את שמו של הבודהא פעם אחרי פעם עם הפה, הלב חושב על כל דבר."

שיננתי ושיננתי באופן מכני והלב השתולל.

אז אמרתי לעצמי- אוקיי, בואי נסתכל על כל הצ'ינג הזה בלי שיפוט,  בחמלה. וכשכך התבוננתי בשקט ממקום של "אי עשייה" (wu-wei)  הלב לאט לאט נרגע. וכשהלב נרגע התיישבתי לקרוא בג'ואן פאלון. פתחתי את הספר במקום שבו הייתה סימניה "ובמקרה" העיניים נפלו על הקטע

"כשאתה יכול שוב לאכול בשר כבר לא תהיה לך ההחזקה והתשוקה לבשר. אבל יקרה שינוי גדול. בשר לא יהיה לך טעים. אם מבשלים אותו בבית אתה תאכל עם כולם. אם לא מבשלים אותו לא תתגעגע. כשאתה אוכל אותו הטעם לא יהיה מעולה. המצב הזה יקרה. אבל זה מסובך לטפח ולתרגל בין אנשים רגילים. אם תמיד מבשלים אצלך במשפחה בשר, אחרי זמן מה תרגיש שוב שזה טעים. זה יכול לחזור על עצמו בעתיד ויחזור פעמים רבות בכל מהלך הטיפוח. אולי לפתע לא תוכל עוד לאכול בשר. אין עליך לאכול כשאתה לא יכול לאכול. אתה באמת לא יכול לאכול וברגע שתאכל, תקיא. תחכה עד שתוכל לאכול בשר שוב ותעשה את זה באופן טבעי. לאכול בשר או לא כשלעצמו אינו המטרה. המפתח הוא לוותר על ההחזקה ההיא." ("ג'ואן פאלון" הרצאה שביעית)

ובבת אחת הבנתי. הבנתי באיזו חמלה אדירה עדינות וחכמה איסופית המאסטר מראה לי כל כך בבירור את הדרך שלי ואני מתעקשת בכח ללכת בדרכים אחרות. כשאני לא רוצה לדבר עם החברה, פשוט להניח לזה, אחרת אני מקבלת כאב בטן,  וכשאני רוצה לדבר על צ'ינג - לדבר. ופשוט לזרום עם זה באופן טבעי. .

"לאכול בשר או לא כשלעצמו אינו המטרה. המפתח הוא לוותר על ההחזקה ההיא."("ג'ואן פאלון" הרצאה שביעית, "הנושא של אכילת בשר")

ואם הייתי מתעוררת לזה מוקדם יותר, המבחן הנוכחי -  חגיגת יום ההולדת - לא הייתה הר ענקי אלא גבעה קטנטנה וגם הבנתי שאפשר לדבר על צ'ינג בכל מיני אופנים, למשל אני יכולה לספר שכשאני בקונפליקט עם מישהו אני יכולה יותר בקלות לוותר ואז אני מגלה משהו מדהים

"שכשאתה לוקח צעד אחורה בזמן קונפליקט, תגלה שהים והשמים הם ללא גבולות." ("ג'ואן פאלון" הרצאה תשיעית)

וגם אני יכולה לספר איך הבנתי שאדם שאני כועסת עליו בעצם רק משקף לי את מה שנמצא בתוכי, וגם איך היחסים שלי עם בני משפחתי ועם חברים בעבודה ובכלל בכל מקום נהיו הרבה יותר הרמוניים.

אנחנו מטפחים בתוך חברה של אנשים רגילים וזו בדיוק דרך הטיפוח שלנו ממש ממש בין ובתוך החיים של אנשים רגילים

"באסכולת הטיפוח שלנו, אלה שמטפחים בין אנשים רגילים נדרשים לתרגל ולטפח בדיוק בחברה של האנשים הרגילים ולהתאים לאנשים הרגילים כמה שיותר. אתם לא באמת נדרשים לאבד משהו חומרי, זה לא חשוב כמה גבוהה המשרה שלך או כמה רכוש יש לך. המפתח הוא להניח את הלב ההוא." (ג'ואן פאלון הרצאה רביעית, – "הפסד ורווח")

אבל כפי שאנחנו יודעים החיים בתוך החברה האנושית הם מאד מורכבים ומסובכים. יש לי חברה אחרת שבקשר איתה היה המון רכילות על אנשים אחרים. וכמטפחת אני יודעת שטיפוח הדיבור הוא מאד חשוב. אז מה לעשות? להפסיק לדבר איתה?  הרבה זמן לא ידעתי מה לעשות. היא היתה מדברת ואני הייתי שותקת ומתנדנדת באי נוחות, ומנסה כל הזמן להסיט את השיחה לנושאים אחרים. באיזשהו שלב התחלתי להבחין שאם אני מתבוננת בסיטואציה ללא שום שיפוט ולגמרי מתוך "אי עשייה" היא בעצמה עוברת לנושאים אחרים:

"לפני כמה ימים אמרתי שאור הבודהא זוהר בכל מקום ומיישר את כל הדברים הלא נכונים. במילים אחרות, האנרגיה המתפזרת מגופנו יכולה ליישר את כל המצבים הלא נכונים. לכן, בהשפעת האפקט של השדה הזה, אם לא תחשבו על הדברים האלה, תשפיעו על בני זוגכם גם-כן בלי להתכוון לזה. אם אתם לא חושבים עליהם ולא תחשבו עליהם, בני זוגכם לא יחשבו עליהם גם כן." ("ג'ואן פאלון" הרצאה שישית, "הפרעות דמוניות בטיפוח")

בעצם היא עזרה לי בכך ששיקפה לי את ההחזקה שעדיין הייתה לי לגבי רכילות וככל שההחזקה התפוגגה אצלי גם אצלה זה דהה.

אילו ההבנות שלי ברמת הטיפוח בה אני נמצאת. בבקשה עוררו והעירו על הבנות שגויות והוסיפו הבנות שלכם.

תודה