מערכת הכלא הסיני שאני מכיר

(Minghui.org)

הדברים הבאים הן עובדות שלמדתי על מערכת הכלא הסינית. הרוב הוא מהחוויות האישיות שלי. חלק מהם חוו חברי לתא.

1. מרכז מעצר

האסירים במרכז המעצר מחולקים לשלוש קבוצות: עצירים מנהליים, פושעים מרותקים ועצירים. עצירים מנהליים לא צריכים להסיר את פרטי הלבוש שלהם כמו נעלי עור וחגורות עור בעת הכניסה. לפושעים מרותקים לא מתייחסים בקלות, ברגע שהם מגיעים אל מרכז המעצר, השוטרים מכריחים אותם להוריד את כל הבגדים ומאלצים אותם לעבור חיפוש גופני. השוטרים משתמשים בצבתות כדי למשוך רוכסנים פתוחים וסוגרים מתכתיים על הבגדים, כתוצאה מכך הרבה מהבגדים נקרעים ונפגמים באופן חמור.

הדבר המגוחך ביותר במרכז הוא שיש סל גדול מבמבוק קרוב לדלת של חדר הקבלה שהסוהרים קוראים לו "פח זבל". לאסירים אין אישור להביא חפצי ערך אישיים כמו טבעות זהב, שעונים, נעלי עור, חגורות עור, או תכשיטים לתוך התא.

השוטרים לא מתנהגים כמו בטלוויזיה, ורושמים את חפציך האישיים. במקום זאת הם אומרים לאסירים להשליך את רכושם לתוך "פח הזבל". חלק מהחפצים האישיים של האנשים ששווים כמה אלפים, או אפילו עשרת אלפים יואן, נזרקים אל תוך הפח. כמובן זה די ברור לאן כל "הזבל" הזה בסופו של דבר מגיע. זוג נעלי הריצה הטובות שלי נעלמו בצורה זו. באותו זמן הבנתי מהיכן הגיעו מה שכינו נעליים משומשות אל שוק הלילה. אך אפילו המשטרה בסניפים אחרים אינה יודעת את העובדה הזו.

מוצרים טובים מוצעים למכירה לאסירים במרכז המעצר, אך הם פי שתיים יקרים יותר מהשוק. בירות וסיגריות גם נמכרים שם. אך הסיגריות מזויפות, לא מטבק. כולם יחפים, אלא אם הם נועלים נעלי בית שהם קיבלו. כל הנעליים האחרות נזרקות "לפח הזבל". האסירים העשירים יכולים לקנות נעלי בית שנמכרות שם. האסירים העניים הולכים יחפים, ומאולצים ללכת הליכה מהירה ולעשות כל בוקר תרגילים ברגליים יחפות. כשיורד גשם, הקושי חמור עוד יותר.

האוכל גם הוא דל מאוד. ההקצבה לכל ארוחה היא 150 עד 200 גרם של אורז מבושל עם כמה חתיכות של ירקות ירוקים וקצת בשר בכל שבוע. בתוך עשר שניות מהגשת הארוחה אפילו לפני שהתחלתי לאכול, כמה אסירים כבר סיימו את שלהם.

העבודה שלי במרכז הייתה להשחיל פתיליות בפנסי רוח. אולצתי להשחיל שני חוטי נחושת דרך חור שנמצא בבסיס מפלסטיק, ואחר כך למקם את שני החוטים באופן שווה בשני צידי הבסיס. בגלל שהחוט היה דק והחור היה קטן,ההשחלה היתה קשה, ותמיד נדקרתי בידיים. המשימה הייתה 2-4 שקים בכל יום, כל שק הכיל 1000 חתיכות. המשימה של האסירים המבוגרים הייתה חצי מהכמות. רוב האנשים אינם יכולים לגמור את ההספק הנדרש, והם חייבים לעבוד שעות נוספות בלילה. כמה אפילו עובדים עד שלוש או ארבע בבוקר. למרות זאת, אם יש תלמיד דאפא בתוך התא, האסירים עוזרים אחד לשני. הרבה אסירים, כולל האחראים על התאים, מרגישים בהחלט שפאלון דאפא הוא טוב. הם מכבדים את תלמידי הדאפא מאוד.

2. מרכז "מעבר"

"מרכז המעבר" המקומי שלנו שימש פעם לכיתות לשטיפת מוח. הכיתות פעלו יותר משנתיים, והיו עצורים שם מספר גדול של תלמידי דאפא באופן לא חוקי. חלק מהמתרגלים נשלחו "ממרכז המעצר" למחנות לעבודה בכפייה. אחרי ששוחררו ממחנות העבודה, חלק נשלחו בחזרה למרכז, ואז חזרו למחנות העבודה שוב.

באותו זמן המרכז שימש בעיקר לכליאת פרוצות ולקוחותיהן. תקופת המעצר נמשכת משישה חודשים עד שנתיים. מניסיונם של כמה מהאסירים כאן ניתן לראות את הכאוס של מערכת המשפט הסינית. איש צעיר אחד היה נהג מונית. הוא הסיע לקוח אל "סלון לעיצוב שיער" כדי לפגוש פרוצה, וחיכה לו מחוץ לדלת. אחר כך המשטרה באה לעצור לקוחות של הפרוצות. הנהג היה גם עצור במשך שישה חודשים. עצור נוסף היה קבלן ראשי בחברת בנייה. הוא נעצר באשמת התרועעות עם פרוצה ונתבקש לשלם קנס של 3000-5000 יואן. הוא חשב שהוא יהיה עצור למשך חמישה עשר ימים, אז הוא סירב לשלם את הקנס. כתוצאה מכך, הוא היה עצור למשך שנתיים. למעשה המונח "עציר" תלוי לחלוטין בגחמה של המשטרה. אין נהלים רשמיים בכלל. לפעמים המשטרה שולחת ישירות את האסירים למרכז המעצר בלי לציין את ברירת הקנס. כמעט כל האסירים כאן הם ממקומות אחרים, והמשטרה לא מעיזה לעצור אנשים מקומיים משום שחברי המשפחה שלהם יכולים לגרום צרות.

מכריחים את העציר לעבוד כמו להשחיל פתיליות פנסים, לעבד אדמה, ולסחוב בוץ. בגלל ש"מרכז המעצר" מיועד לעונשים מינהליים, העבודה לא קשה.

3. מרכז לגמילה מסמים

אני לא נשלחתי אישית למרכז לגמילה מסמים, אך למדתי הרבה על המרכז מהרבה מכורים לסמים שנשלחו לשם.

המכורים לסמים קוראים למרכז לגמילה מסמים המקומי שלנו "הכלא האפל ביותר בצפון אסיה" הסוהרים לא מפקחים על המרכז ישירות, ובמקום זאת אסירים אחרים, הידועים בתור "אחים גדולים", מפקחים על השטח הזה. אין שם שום דבר הנקרא לימוד או חינוך. כל מה שהמכורים לסמים עושים הוא לעבוד קשה כדי שהסוהרים יעשו כסף. המכסה הנדרשת בפתיליות פנסים היא שבעה-שמונה שקים ביום. עצירים חדשים העובדים מסביב לשעון בלי לישון ובלי להשלים את מכסת השינה שלהם היא תופעה נפוצה למדי. רק אם הם עובדים מהר מספיק, הם יכולים להרוויח זמן לישון. אם לטווח ארוך, מישהו אינו יכול לסיים את המשימה, ואם גם קבלת מכות מדי יום אינה מעלה את המוטיבציה של האסיר, אז ורק אז הם מורשים לעבור לעבודה אחרת.

"האחים הגדולים" לא צריכים לעבוד. העבודה שלהם היא לפקח על אחרים. אם אסירים אינם יכולים לסיים את משימות העבודה שלהם, "האחים הגדולים" מכים אותם או לוקחים מישהו אחר שיכה אותם. "האחים הגדולים" סוחבים אלות עץ גדולות כל הזמן. הם בודקים את התקדמות העבודה אחרי הצהריים. אם מישהו לא השלים מספיק עבודה, "האחים הגדולים" מכים אותו במקום. המכורים לסמים חייבים לתת ל"אחים הגדולים",  את חפציהם האישיים ביותר שהמשפחה הביאה להם, מלבד שקית אחת או שתיים של איטריות להכנה מיידית. הסוהרים למעשה מטייחים את העובדות הללו. גם הסוהרים וגם האחים הגדולים  היכו אסירים למוות, אך מאחר ולמרכז יש מכסת מוות כל שנה, כל התקריות מטויחות ע"י תשלום כספי.

כאשר סמכויות גבוהות יותר באות לבקר, המרכז עושה משהו כדי להבטיח ביקורת חיובית. לדוגמה, אין בדרך כלל בשר לאסירים, אך בזמן הביקורת שמים בקערה של כל אסיר חתיכת בשר גדולה. אך לאסירים נאמר לפני כן, "אתה לא רשאי לאכול את זה!" וכשהביקורת נגמרת, כל הבשר נאסף. חלק מהאסירים כל כך רעבים שהם אוכלים את הבשר. כתוצאה מכך, מכים אותם קודם, ואז משליכים אותם לבריכה להירטב, ואז חושפים אותם לשמש חמה.

לפי החוק, התקופה לגמילה מסמים היא שלושה חודשים. אבל במרכז הזה המכורים לסמים משתחררים אחרי שלושה חודשים רק אם המשפחה שלהם שילמה 3000 יואן. בלי התשלום התקופה נמשכת בין שנה לשנתיים.

שמעתי פעם ששני בניו של אחראי המרכז מתו מוות אלים. אנשים שידעו את העובדות קראו לזה גמול קארמתי.

 4. מחנות לעבודה בכפייה  

המחנות הכפייה הללו ל"חינוך מחדש" מתוכננים לשלב עבודה עם "חינוך". אך במחנות העבודה הסינים, יש רק עבודה בלי חינוך. מנהלי המחנות והשוטרים במחנות לעבודה בכפייה מתארים את המשימה שלהם כ"אנו מחנכים אנשים ע"י עבדות". למעשה, זה אך ורק אמצעי לעשיית כסף למחלקת המשטרה.

יש הרבה דיווחים באינטרנט על היחס אל מתרגלי הדאפא במחנות העבודה. מנהלי המחנות עושים בחשאי הרבה מעשים מרושעים. יש להם אסירים אחרים שמשגיחים או צופים במתרגלים "שלא השתנו" מסביב לשעון, אבל אחרי זמן מה הרבה מהמשגיחים הופכים להיות חברים של המתרגלים. חלק אפילו עוזרים למתרגלים להעביר מידע מחוץ למחנה. כשחלק מהמבצעים הרשעים חושדים בזה הם מחליפים משגיח, אבל התוצאה היא זהה. הרבה משגיחים של המתרגלים הוחלפו יותר מעשר פעמים. למעשה הרבה אסירים יודעים שהמנהלים הם רשעים.

הדרך הנפוצה ביותר להתמודד עם מתרגלים "שלא השתנו" היא מניעת שינה מהם. שמים אותם בתא קטן כל יום, והם עוברים שטיפת מוח ע"י אחד או שני מומחים לשטיפת מוח וחברי הסגל. אם המתרגל ישנוני, ידחפו כדי להעיר אותו\אותה. לפי מתרגלים שחוו את ההליך הזה, זהו משהו כמו הפנוט, גרימת סחרחורת, לא ניתן לחשוב רגיל, כך שאותו אחד מתאים יותר לעבור שטיפת מוח.

בצוות הנשים, מתרגלות אינן רשאיות לשתות מים, חוץ מכמות קטנה של מים בתוך הירקות שמוגשים בכל ארוחה. לפעמים מכים אותן בחשאי, אבל המנהלים מכחישים הכול.

יש כל מיני עבודות במחנה העבודה, כולל עשיית פנסים צבעוניים, סריגת סוודרים, עשיית צעצועים מבד, רקימת נעלי בית, וליטוש אבנים יקרות. סוגי העבודה מתחלפים עם העונה.

השחלת פתיליות פנסים, כפי שהזכרתי קודם, היא חלק מעשיית פנסים צבעוניים, שהיא אחת מהפעולות העיקריות במחנה העבודה. במהלך החגים אתה רואה קישוטי פנסים וכרזות צבעוניות בכל מקום. אתה יכול לדמיין שרוב הפנסים היפים נעשו ע"י אסירים תחת תנאים מפרכים קיצוניים? אותו דבר עם נעלי בית רקומות, צעצועי בד, מחרוזות, השחלת חרוזים, האבנים המונחות על כלים, וכך הלאה.

את מכסות העבודה במחנה העבודה ניתן לסיים אם עובדים  מ- 7:30  בבוקר עד 10:00 בערב. חלק מהאסירים יכולים לסיים משימה אחרי ארוחת ערב, אבל הרוב נאלצים לעבוד עד 11:00 בערב או חצות. הייתה שמועה שמשהי מצוות הנשים מתה מתשישות. אחר כך, מחנה העבודה נתן הוראה להפסיק לעבוד ב- 11:00 בערב.

אך למעשה, כל צוות, בחשאי, הכריח אסירים לעבוד אחרי 11:00 בערב. למשל, האסירים בצוות האבנים היקרות היו צריכים לקום ב- 5:00 בבוקר וללכת לישון ב- 2:00 בבוקר ביום שלמחרת. למרות זאת המנהל אמר בפגישה חודשית, "תפוקת הצוות שלנו בחודש האחרון היא פחות מחלק מהצוותים האחרים. החודש הזה אנו צריכים לעשות מאמץ גדול יותר".

הארכה או קיצור התקופה של המעצר היא כאוטית במחנות העבודה. כל חבר סגל יכול לשנות את תקופת המעצר של האסירים מכל סיבה. המנהלים מאריכים באופן שרירותי את תקופת המעצר של מתרגלי הדאפא. אולם, אחרי שהמתרגלים התלוננו על פעולות אלו, הם ריסנו את עצמם. למרות זאת, כל תקופת מעצר של מתרגל הוארכה, וחלק הוארכו עד לשנה אחת.