אחותו של מתרגל ישראלי חושפת: סבלתי שנתיים במחנה עבודה לנשים בבייג'ינג

(Minghui.org)

שיונג ווי נולדה ב-1970. אביה היה רופא ומהנדס עד שפרש לגימלאות. הוא עבד בגרמניה בתחילת שנות השמונים. אימה היא רופאת ילדים. בשנת 1993 שיונג ווי התחילה ללמוד כלכלה והנדסה באוניברסיטה הטכנית של ברלין והתחילה לתרגל פאלון גונג בשנת 1996. בשנת 2000 היא עבדה במטה של חברת בודרוס ובמשרדים שלה בבייג'ינג. ב- 5 בינואר 2002, שיונג ווי נעצרה כשחילקה עלונים שחושפים את הרדיפה נגד הפאלון גונג. היא נשפטה לתקופת מאסר של שנתיים במחנה העבודה לנשים בבייג'ינג עד ל-4 בינואר 2004. לאחר שנתיים של ייסורים במחנה העבודה ותשעה חודשים של מגורים בבית תחת השגחה בלתי פוסקת, שיונג ווי נחתה בשדה התעופה של פרנקפורט ב- 28 בספטמבר 2004. בהמשך מפורט דיווחה האישי על שתי שנות הסבל שעברה.

חלק 1 – קבלת הדאפא

זמן רב שאפתי להיות בריאה יותר, כיוון שכבר מילדותי הייתי במצב בריאותי ירוד וחליתי פעמים רבות. הייתי כל כך חלשה שלא יכולתי להשתתף בשום פעילות ספורטיבית ומאוד התעניינתי בצ'יגונג. מייד כשהתחלתי לתרגל פאלון גונג נעלמו הסימפטומים השגרתיים של נדודי שינה וכאבי ראש ובטן. כשקראתי את הספר "ג'ואן פאלון" [ספר הלימוד העיקרי לטיפוח בפאלון דאפא] למדתי שכל מה שאני עושה, מוטב שאעשה זאת בהתאם לעקרונות של אמת, חמלה וסובלנות. עם הלב הזה התחלתי לתרגל פאלון גונג.

החל מיולי 1999, כשעוד התגוררתי בברלין, הוטל איסור על תרגול הפאלון גונג בסין והשיטה דוכאה. כבר באותם ימים הורי שלחו לי תיקייה עבת כרס ובה מאמרים שנכתבו ע"י התקשורת הלאומית הסינית, מלאים בתעמולה ובהשמצות נגד הפאלון גונג. הורי דאגו לי כי הם האמינו לתעמולה. כדי להיות אחראית לעצמי, חשבתי שעליי לחשוב על הפאלון גונג בצורה רצינית ובלתי תלויה. סגרתי את כל החלונות והדלתות, כיביתי את הטלפון ונזכרתי בכנות בדברים שעשיתי מאז שהתחלתי לתרגל פאלון גונג: קראתי את הספר, לפעמים בבית ולפעמים עם מתרגלים אחרים. תרגלתי את התרגילים, לפעמים בבית ולפעמים, בסוף השבוע, בטיירגרטן שבברלין עם מספר מתרגלים נוספים. גם שוחחתי על מה שלמדתי מקריאת הספר, לפעמים בטלפון ולפעמים בפגישות. הגעתי למסקנה שהתעמולה שהופקה ע"י התקשורת הלאומית לא התאימה לעובדות והייתי נחושה להמשיך לתרגל פאלון גונג.

חלק שני – החזרה לסין

באוגוסט 2000 חזרתי לסין ועבדתי בחברת בודרוס. עמיתי לעבודה, מהנדס צעיר, סיפר לי שהדיכוי של הפאלון גונג בסין הוא כל כך חמור שבאמצע הרחוב השוטרים יכולים לערוך חיפוש בתיקיהם של הולכי הרגל. השוטרים עוצרים באופן בלתי חוקי את אלו שיש להם ספרים או דברים אחרים שקשורים לפאלון גונג ואז הם דוחפים אותם לרכבים שממתינים בקרבת מקום. המקרים האלו הפחידו את הציבור ואנשים אפילו לא רצו ללכת לקניות. זה היה כמו מהפכה תרבותית שניה. מאז שהחלה רדיפת הפאלון גונג ביולי 1999, השמועות והשקרים המשמיצים נגד הפאלון גונג שוב ושוב חזרו על עצמם בשעות צפיית השיא בטלוויזיה.

כדי לספר לממשל את העובדות על הפאלון גונג, מתרגלים רבים פנו לסיוע מהרשויות הבכירות. אך מול המשרדים לפניות הציבור, לפני שאפילו יכולנו לומר מילה, מתרגלים נעצרו על ידי השוטרים ונדחפו לרכבים משטרתיים. מתרגלים ממקומות אחרים הוחזרו למקומות שמהם הגיעו, נעצרו במחנות עבודה ונשפטו לתקופות מאסר. כיוון שלא היה לי בפני מי למחות, התחלתי לחלק עלונים לציבור מתוך תקווה שלאנשים הסיניים תהיה הזדמנות לדעת על רדיפת הפאלון גונג וללמוד מה זה בעצם הפאלון גונג.

חלק 3 – נחטפתי ברחוב

בשעה 14:30, בצהרי ה- 5 בינואר 2002, עקבו אחריי שלושה שוטרים בלבוש אזרחי כשחילקתי עלונים בנפת האי-דיאן שבבייג'ינג. על גשר עילי, שעברו בו כל הזמן אנשים, השוטרים השתמשו באמצעים אלימים כדי לאלץ אותי להיכנס למונית מבלי שהראו לי שום מסמכים פורמליים. בתחנת המשטרה ראיתי את שלושת השוטרים רושמים וחותמים על מספר מסמכים שציינו שהם עצרו אותי.

בתחנת המשטרה הוחזקתי במעצר בתא מאוד קטן ויכולתי רק להיצמד לדפנות התא בעמידה. עמדתי כך  במשך שש שעות מבלי שנתנו לי שום דבר לאכול או לשתות ומבלי שיכולתי ללכת לשירותים. בערך בחצות נלקחתי לבית המעצר של תחנת האידיאן.

חלק 4 – מרכז המעצר

במרכז המעצר של תחנת האי-דיאן הייתי עצורה חודשיים. אפרט כאן את מה שסבלתי שם.

ננעלתי בתא עם 23 עצירות אחרות. גודלו של התא היה בערך חמישה עשר מטרים ריבועיים וכולנו נאלצנו לאכול, לשתות, לישון ולעשות את הצרכים שלנו בתוך התא. היה שם לוח עץ מאוד ארוך ששימש לישיבה במהלך היום ולשינה בשעות הלילה. בגלל המחסור החמור במקום נאלצנו להתחלק לשלוש שורות כדי לישון בלילה. השורה הראשונה והשנייה ישנו ראש אל ראש והשנייה והשלישית ישנו רגל אל רגל. בגלל שהיו כל כך הרבה אנשים בתא הקטן הזה, השורה השנייה והשלישית נאלצו לישון כשרגליהם חופפות.

קיבלנו רק שתי ארוחות ביום: לחם מאודה וכרוב במי מלח. מדי פעם ראינו שמרק הכרוב הכיל צואת עכברים, מגוון סוגים של תולעים או חרקים בלתי מזוהים. פעמיים בשבוע קיבלנו מנות של סלרי שהיו מאוד מלוחות ולפעמים יכולנו למצוא בהם חתיכות עשב.

לא היו לנו מברשות שיניים או נייר טואלט. הייתה רק מברשת שיניים ציבורית אחת בה השתמשו כמויות אדירות של אנשים. נאלצנו להשאיל נייר טואלט אחת מהשנייה. לא היה שמפו; נאלצנו להשתמש בתכשירי ניקוי כדי לשטוף את השיער שלנו. השירותים היו חשופים לציבור. אם רצינו להתקלח היינו צריכות לאסוף מים בקערה ולשטוף את עצמנו במשתנה, שמעליה הייתה ממוקמת מצלמת וידאו תחת פיקוח. כל החדר היה תחת פיקוח.

לפי החוק, מרכז המעצר רשאי לעצור אותי רק לתקופה של שלושים יום, אך למעשה הם החזיקו אותי שם במשך יותר מחודשיים. במהלך החודשיים האלו נלקחתי לכיתת "השתנות" (שטיפת מוח) ל- 14 יום. כשהוחזרתי למרכז המעצר, ג'וּ פנג, ממחלקת ההגנה האזורית שממוקמת בתחנת האי-דיאן לא הניח את השעון שלי, הצעיף והארנק על שולחן הקבלה בהתאם לנהלים, וטען שהוא ישמור לי אותם. מאוחר יותר, כשבני משפחתי שאלו אותו על חפציי הם שמו לב שהשעון שלי היה מונח על פרק כף ידו.

נעצרתי ב-5 בינואר ו ב-8 בינואר נערך חיפוש בבית הוריי. 7 פעמים נבדק כל רכושם ובמהלך החיפוש השוטרים מצאו שקית ובה מטבעות זרים שנאספו על ידי אחי, שכבר שהה בחו"ל שנים רבות. כשאימי ראתה את השוטרים לוקחים את שקית הכסף היא שאלה: "האם למטבעות האלו יש איזה שהוא קשר לפאלון גונג?" באותו רגע שוטר סמוך סימן עם המרפק לשוטר עם שקית הכסף והמטבעות פוזרו בכבדות על השולחן. הם גם מצאו זוג כפפות פלסטיק שקופות שאבי השתמש בהן כדי לצבוע את השיער שלו והם צילמו את הכפפות כראיות ל"פשע" שביצעתי. כשהוריי סיפרו להם שמעולם לא השתמשתי בכפפות הם לא הקשיבו להם כלל.

בכיתת שטיפות המוח היו שנים-עשר אנשים שהשגיחו עליי. חמישה מהם מנחים, שניים היו אנשי אבטחה והיתר היו שוטרים. הם חילקו ביניהם שלוש משמרות. לא הרשו לי לישון, לשבת או לעמוד ונאלצתי לשבת שפופה, לכופף את ראשי ולהחזיק אותו בין ידיי. באותם ימים התחיל המחזור החודשי שלי והם לא הרשו להשתמש בתחבושות היגייניות, ללכת לשירותים או לשתות מים. הדם נספג במכנסיים שלי והם אפילו קיללו אותי על כך שלכלכתי את המקום. חמישה מנחים המשיכו לחזור שוב ושוב על שקרים. כשסירבתי להקשיב, להאמין להם או לקבל כל צורה של ענישה גופנית הם הזדרזו להכות אותי. השוטר ג'וּ פנג (מפקד הצוות במחלקת ההגנה האזורית שבתחנת האי-דיאן) ושוטרים נוספים הגיעו אף הם. ג'וּ פנג אמר שאני "עוברת על החוק וממשיכה לבצע פשעים".

מאוחר יותר השוטרים לקחו אותי לתא אחר שהיו בו לפחות ארבעה שוטרים, מהן אחת שוטרת. שוב סירבתי ל"השתנות" [לוותר על הפאלון דאפא] ורשמתי על הדף מספר משפטים: "פאלון דאפא היא הדרך הישרה! אעדיף למות מאשר לעבור שטיפת מוח!". מייד, שוטר צעיר ששמו דו צונג הצמיד אותי חזק לפינת החדר, לחץ על הצוואר שלי ואילץ אותי לעמוד בתנוחת "עינוי מעופף" [תנוחת עמידה בה המצח מוצמד לברך והעורף נלחץ אל הקיר כשהידיים מורמות גבוה עד שהן נוגעות בקיר]. כשהשתחררתי וסירבתי לעבור את הענישה הגופנית הזו, דו צונג התחיל להכות אותי. בינתיים, ג'וּ פנג נהם וזעף. הוא צעק: "אם לא תכתבי את זה, אשבור לך את האצבעות אחת אחרי השניה! אשפוך עלייך קומקום של מים רותחים! כשהחזירו אותי למרכז המעצר מכיתת שטיפת המוח הייתי מאוד חולה במשך תשעה ימים: התמודדתי עם חום גבוה, כאבי ראש, שלשול ושיעול נוראי.

חלק 5 – שער הגיהינום

מחלקת האימונים נקראת "שער הגיהינום". ביום הראשון שהגענו נאלצנו להשתופף כמעט כל היום ואחר כך הרגליים שלי היו רדומות ואיבדתי את הכרתי.

רוב הזמן נאלצנו לבצע עבודה פיזית: עטפנו מקלות אכילה. באותם ימים כל אחת נדרשה לעטוף 6,000 זוגות של מקלות אכילה מדי יום. התחלנו לעבוד מייד לאחר ארוחת הבוקר והותר לנו לשתות מים רק פעם אחת ביום. כיוון שהיו מעט מים לכל כך הרבה אנשים, בכל פעם יכולתי לקחת רק שתי לגימות. נאלצנו לחזור לעבודה מייד לאחר ארוחת הצהריים ובכל זאת היינו צריכות לעבוד בזריזות מבלי שיכולנו לנוח או ללכת לשירותים. בכל יום, בערך בשעה 4 אחה"צ, הרגשנו מאוד עייפות ובכל זאת נאלצנו לעבוד בזריזות כשאנחנו מתמודדות את הצמא. כל ערב, אחרי שסיימנו את העבודה, השוטרים היו מחפשים בכלא ביסודיות ועורכים חיפוש על גופנו. בכל חיפוש, המצעים היו נזרקים ולוחות המיטות היו מורמים.

כשהוחזקתי במחלקת האימונים, שמתי לב בפעם הראשונה שהשוטרים התייחסו אלי אחרת מלאחרות. הם נראו "אדיבים" כשהם דיברו איתי. מיד כשהפנו את פניהם למתרגלות אחרות הם התחילו לצרוח עליהן בזעם ולהעניש אותן. חשבתי שאולי הגיעו מחו"ל פניות וקריאות להצלתי וזו הסיבה לכך שהשוטרים התייחסו אליי בצורה שכזו.

למעשה, עיקרי הרדיפה שלי היו דומים לאלו של המתרגלים האחרים, רק שהשיטות היו יותר נסתרות וערמומיות. למשל, נאלצתי לסחוב משאות כבדים יותר של מקלות אכילה ונאלצתי לעשות זאת בתדירות גבוהה בהרבה כשביצענו את עבודת הפרך. כך גם היה כשהייתי במחזור. אלו היו סוגי השיטות שבהם השתמשו השוטרים כדי לנסות להרוס את כוח הרצון שלי ואת אמונתי בפאלון גונג.

שמעתי והכרתי מתרגלי פאלון גונג שסבלו מהעינוי שנקרא "להיקשר ללוח" בידיים וברגליים ולהימתח לארבעת פינות המיטה. כמעט כולם נקשרו למיטה למשך יותר מעשרים יום. במחלקת האימונים הכרתי מתרגלת פאלון גונג, לי יואן-ג'נג, שהייתה בערך בת עשרים. בגלל שהיא צרחה "פאלון דאפא זה טוב!" ביום שבו היא הגיעה למחלקה, היא נכלאה בתא מבודד ע"י מפקדת התאים, וואנג צ'או, ביחד עם שמונה נשים אחרות שנעצרו בגלל שהיו מכורות לסמים ושתיים שנעצרו בגלל פשעים אחרים. בפקודתה והסתתה של וואנג צ'או, שמונת הפושעות הפשיטו את לי יואן-ג'נג מכל בגדיה ודחפו לפיה את הגרביים והתחתונים שלה. אז הם היכו אותה ובעטו בה. הם בעטו במיוחד בחלק התחתון של גופה עם הנעליים שלהם שהיו עם סוליות פלסטיק נוקשות במיוחד. שתי השותפות לתא שביצעו פשעים אחרים היו מבוהלות במיוחד כשהן צפו בזה. אחרי המכות האלו, לי יואן-ג'נג שכבה במיטה יותר מעשרים יום. כשראיתי אותה, היא נעה באיטיות, לא הייתה לה שום תגובה לשום סוג של גירוי והיא לא יכלה לענות לשום שאלה. שתינו נלקחנו למחנה העבודה לנשים באותו יום – 18 באפריל 2002.

הייתה מתרגלת מבוגרת ששמה שוה באו-לינג והיא מנפת פאנג-סאן שבבייג'ינג. בגלל שהיא סירבה להשתנות היא הוכתה ע"י שלושה שוטרים. כשהם עומדים משני צדדיה, שניים מהם לחצו על כתפיה וצבטו את אחורי ידיה ובמקביל הם דרכו על כפות רגליה. שוטר אחר הוריד את נעלי העור שלו והיכה את כתפיה וצווארה דבר שמנע ממנה להזדקף ולהרים את ראשה או להזיז את צווארה במהלך החודשיים שלאחר מכן.

במחלקת האימונים, השוטרים השתמשו בעיקר בפושעים או במכורים לסמים כדי לפקח על מתרגלי הפאלון גונג. הם לא הרשו לנו לומר מילה אחת לשניה, אפילו בשביל בקשות מאוד פשוטות שהיו קשורות לעבודת הפרך. בכל יום ההתעללויות המילוליות והפיזיות במתרגלות הפאלון גונג ע"י השוטרים והפושעים העצורים יכלו להישמע בכל רחבי מחנה העבודה.

חלק 6 – מחנה העבודה היה גיהינום על פני האדמה

מחנה העבודה לנשים של בייג'ינג סמוך לנהר טיאן-טאנג בנפת דא-שי. התפקיד העיקרי של עבודת הפרך היא לשטוף את מוחם של מתרגלי הפאלון גונג ולאלץ אותם לוותר על הפאלון גונג. ב- 18 באפריל 2002, 100 נשים שהיו עצורות במחלקת האימונים הגיעו למחנה העבודה. ביום שהגענו למחנה, נלקחנו למגרש האימונים ותחת הכותרת של "אימון" נאלצנו להישאר שם בעמידה על רגל אחת. הגוף רעד ולא יכולנו לעמוד יותר אז הורדנו את הרגל, אך השוטרים רק צרחו, איימו והענישו אותנו. לארוחת הערב קיבלנו רק לחם מאודה ומלפפון חמוץ ולא הרשו לנו לישון בלילה. כל מתרגלת פאלון גונג הוקפה ע"י שוטר ושני מנחים שניסו לשנות אותה בכוח.

מוקדם בבוקר המחרת השוטרים לקחו אותי ואת אותה קבוצה של מתרגלות פאלון גונג לחדר ייבוש הכביסה והם הענישו אותנו באופן פיזי. הסדרניות היו שוטרות אכזריות. בתחילה הן אילצו אותנו להתכופף מעלה ומטה 500 פעמים. אף אחת מאיתנו לא הצליחה לעמוד בדרישה הזו והצלחנו להתכופף רק 100 פעמים. סבלנו מסוגים רבים של התעללויות פיזיות דומות. אחר הצהריים הם לקחו אותנו לחפור תעלות.

לאחר יום שלם של ענישה גופנית, ישבניהן של חלק מהמתרגלות התכסו בשלפוחיות ואף אחת מאיתנו לא הצליחה ללכת בטבעיות. כשטיפסנו גרם מדרגות, נאלצנו לכופף את הגוף מצד לצד ולגרור את הרגליים למעלה. כשאכלנו את הארוחות שלנו היינו צריכות להרים את הידיים שלנו אל השולחן במאמץ רב. הכואב ביותר היה ללכת לשירותים: עם רגליים כואבות במיוחד, בכלל לא היה לנו כוח להתכופף או לעמוד ונאלצנו להתכופף מטה באיטיות. כשסיימנו, היינו צריכות לגרור את הגוף שלנו כלפי מעלה עם הרבה כוח. לפעמים עזרנו אחת לשניה, עם פושעות שעומדות בקרבת מקום כדי לפקח ולא מאפשרות לנו לומר מילה ולפעמים אפילו צועקות עלינו ללא שום סיבה.

ראיתי בעצמי שהמתרגלת ג'אנג לי-צ'יאן נכלאה בבידוד בגלל שסירבה להשתנות. היא סביב השעון הייתה נתונה לפיקוחן של פושעות ומפקחות. במשך תקופה של שלושים עד ארבעים יום היא נאלצה להשתופף, מנעו ממנה שינה ולא הרשו לה להתקלח. במשך כמה ימים לא הרשו לגב' ג'אנג ללכת לשירותים וזה גרם לה להרטיב את מכנסיה פעמים רבות. כדי להפחית את מידת הכאב ברגליה כשהתכופפה, היא לחצה את אגרופיה כנגד הרצפה עד שהחלק שגב כף ידה הפך לכחול ושחור. באותו זמן הייתה פושעת לסבית ששמה הואנג פינג. בינואר 2003 מספר פושעות הועברו ממחנה העבודה לפלוגה שלנו. הן סיפרו לנו בגאווה שהואנג פינג עומדת לעבור לקבוצה שלנו. השוטרת ביקשה ממנה באופן מיוחד להשגיח על המתרגלת ג'אנג לי-צ'יאן בשעות הלילה כך שהיא הטרידה מינית את ג'אנג לי-צ'יאן.

בוקר אחד, ג'אנג לי-צ'יאן נלקחה לחדר ייבוש הכביסה ושמענו שתי צרחות מקפיאות דם. לאחר מכן נאמר לנו שאסור לנו לצאת מהתאים שלנו. עבר זמן רב לפני שהבנו שמנחה ששמה לי יאן-פנג נתנה לג'אנג לי-צ'יאן בעיטה מהירה וכבדה בצלעות. זה כל כך כאב שגב' ג'אנג צרחה ולי יאנ-פנג העלתה את הרעיון שהיא תשתמש במגבת כדי לסתום את פיה של גב' ג'אנג ולקשור את ידיה לפני שהיא תכה אותה. כשהיא שמעה את זה, ג'אנג לי-צ'יאן צרחה שוב בחרדה. מאוחר יותר השוטרת לקחה את גב' ג'אנג פעמיים ל"בית הכנסים". זה היה מבנה סגור שעמד מבודד. השוטרים השתמשו במבנה הזה פעמים רבות כדי לענות באכזריות את מתרגלות הפאלון גונג וכאן הן המשיכו לענות את ג'אנג לי-צ'יאן. במשך מרבית התקופה שלה במחנה העבודה, היא אכלה רק לחם תירס מאודה וחמוצים שלוש פעמים ביום. למרות זאת, הפושעות עדיין גנבו את החמוצים שלה. בתחילת אוגוסט 2003, תקופת המאסר שנקבעה לג'אנג לי-צ'יאן הגיע לקיצה אבל בלילה שקדם לסיום התקופה היא נלקחה ע"י שוטרים ואנשים מ"משרד 610". מאז לא שמענו ממנה.

המתרגלת ג'אנג יי-ג'יה היא בערך בת חמישים ובעבר היא הייתה סמנכ"ל במשרד הממשלתי לסחר חוץ. בעלה היה דיפלומט סיני במזרח אירופה והיו לה בן ובת שכבר גדלו ולמדו באוניברסיטה. היא הייתה אישה טובה ואם אוהבת. כיוון שהוחזקה במרכז המעצר משנת 2000, ג'אנג יי-ג'יה סירבה לוותר על הפאלון גונג ודבקה בנחישות באמונתה ב"אמת, חמלה וסובלנות". בגלל זה היא נרדפה באכזריות ע"י שוטרות מרושעות בהנהגתן של ג'יאו שוה-שיאן והואי צון-הונג; ג'אנג יי-ג'יה באופן שגרתי ספגה מכות, נחרכה באמצעות אלות חשמליות ולא הותר לה לישון. לא הרשו לה לאכול, לשתות או ללכת לשירותים במשך ימים וגם לא הרשו לה לפגוש אף אחד מלבד אלו שהשגיחו עליה כל הזמן.

לא משנה כיצד השוטרות רדפו את ג'אנג יי-ג'יה, הם לא הצליחו לגרום לה לשנות את אמונתה. לבסוף השוטרות אמרו: "אנחנו לא יכולות לעשות איתה כלום". ראיתי שבכל יום לא הרשו לה ללכת לישון עד השעה 2 בלילה וכשהיא הלכה לשירותים פושעות עקבו אחריה והתבוננו בה. כשראיתי אותה היא כבר נראתה מדוכדכת עם עיניים חסרות הבעה ודיבור מהוסס. חודשיים לפני שהייתה אמורה להשתחרר  נדחה מועד שחרורה והיא נלקחה לאזור אחר לרדיפה חמורה יותר. בסוף הסתיו או בתחילת חורף 2003 ראיתי אותה פעם אחת ממרחק רב. הגב שלה היה מאוד שפוף והיא הלכה עם גוף כפוף. מרחוק היא נראתה כמו קשישה שברירית. עכשיו היא כלואה ללא הגבלת זמן באופן בלתי חוקי במחנה העבודה לנשים בבייג'ינג.

לאנג דונג-יוה, חקלאית מנפת יאן-צ'ינג שבבייג'ינג סבלה מגזזת ומאסטמה עוד מילדותה. היא נסעה למקומות רבים ובמשך כמה עשרות שנים חיפשה רופאים אך שום טיפול לא ריפא את מחלתה. היא לא יכלה לבצע שום עבודה חקלאית או עבודת בית. אולם, אחרי שהתחילה לתרגל פאלון גונג כל המחלות שלה נעלמו תוך זמן קצר במיוחד מבלי שהיא הייתה צריכה לשלם על זה. כשהממשל הסיני התחיל לדכא את הפאלון גונג היא פנתה במחאה לרשויות הבכירות ורצתה לומר לאנשי הממשל את האמת על הפאלון גונג, תוך שימוש בניסיון האישי שלה.

במרכז המעצר, לא רק שהשוטרים לא הקשיבו למה שהיה לה לומר אלא שהם גם תלו אותה על לוח כדורסל והשתמשו במקל בקר חשמלי כדי לחשמל אותה במשך שעה וחצי. השוטרים סיפרו שנידונים למוות יכולים לסבול לכל היותר רק שעה של זעזוע חשמלי. במחנה העבודה השוטרים הסיתו יותר מעשר פושעות כדי להכות את לאנג דונג-יוה פעמים רבות ואפילו התעללו בה מינית. לאחר מכן לא נתנו לה שום דבר לאכול ולא אפשרו לה לישון או לשבת. היא עונתה עד שכבר הייתה תשושה לחלוטין והיא נאלצה לעמוד ברצף עד שאיבדה את הכרתה והתמוטטה על הרצפה. גם אז, השוטרות עדיין דרבנו את הפושעות לגרור אותה לקום על רגליה. הם היכו אותה בזמן שצעקו עליה וקיללו אותה. בוקר אחד, השוטרת הואו שיו-יון הלכה לתא של לאנג דונג-יוה כדי להתעלל בה והיא סטרה לגב' לאנג בפניה. כשהואו יצאה מהחדר היא דרכה על מסמר שגרם לה לצלוע במשך ארבעה או חמישה ימים. מאז אותו יום, הואו שיו-יון נראתה זועפת ונטרה שנאה רבה עוד יותר כלפי גב' לאנג בכל פעם ובכל מקום שהיא שמעה את שמה. זה היה זמן קצר לפני שתקופת מאסרה של לאנג דונג-יואה במחנה העבודה הייתה אמורה להסתיים אך שחרורה נדחה והיא נלקחה לאזור אחר שם היא הוחזקה במעצר ללא הגבלת זמן.

בשנת 2002, מרבית מתרגלות הפאלון גונג מהפלוגה השלישית של מחנה העבודה לנשים תמכו או השתתפו בפעילות כתיבה קבוצתית כדי להצהיר שאמונתן האיתנה בפאלון דאפא לא זועזעה. זה הדהים את כל משרדי מחנה העבודה. לפיכך, לשכת המחנה מינתה את שוי קאי-שואן, מפקדת מחלקת החינוך, להצטרף לפלוגה.

מתרגלת הפאלון גונג ליו פאנג-פאנג היא רופאה שנולדה למשפחה של יוצא צבא. בגלל שהיא השתתפה בפעילות הכתיבה הקבוצתית היא נלקחה מהפלוגה השלישית ונכלאה בפלוגה השישית שבה מרבית האסירות היו מכורות לסמים. שמעתי שלא אפשרו לה לישון והיא נאלצה לעמוד מבלי לזוז במשך פרקי זמן ממושכים. כדי לענות אותה באכזריות רבה יותר, הניחו סביבה קערות רבות של מים. כך, בכל פעם שהייתה תשושה במיוחד ולא יכלה לעמוד יותר היא הייתה נופלת לקערות המים. השוטרות אילצו אותה לעמוד במשך שישה ימים ולילות עם בגדיה הרטובים. לאחר מכן תקופת מאסרה הוארכה בשישה חודשים נוספים עד אוקטובר 2003.

בשנת 2003 מרבית מתרגלות הפאלון גונג בפלוגה שלנו ערכו פעילות נוספת של כתיבה קבוצתית ובכך הן זעזעו שוב את כל הסגל של מחנה העבודה. הפעם השוטרות חילקו את מתרגלות הפאלון גונג שכתבו את ההצהרות לארבע קבוצות ועינו אותן באכזריות. היו רק שלוש מתרגלות בקבוצה הרביעית: ליו פאנג-פאנג, ג'אנג סו-רווי ואני. נכלאנו בנפרד בתאי בידוד. ראיתי את ליו פאנג-פאנג נחסמת בפינה של הקיר ויושבת על כיסא פלסטיק נוקשה שמיועד לילדים. היא נאלצה להקשיב לדבריהן של השוטרות והמנחות ולא אפשרו לה לישון. בסוף אוגוסט 2003 גב' ליו הועברה באופן חשאי לאזור אחר. לא היו שום מסמכים משפטיים שהצהירו על סיבות כלשהן להעברתה. אנחנו לא יודעות האם היא חיה או לא ומאז לא שמענו ממנה.

צ'ן לי-פאנג בערך בת שלושים. כיוון שסירבה להשתנות, היא נאלצה לעמוד כשפניה אל פינת החדר במשך יותר משלושים יום. לפעמים כשישנה בעמידה הידיים שלה היו מתכווצות. באחד המקרים השוטרות דרבנו מכורות לסמים להכות אותה עד שהגב והירכיים שלה הפכו לשחורות וכחולות באזורים רבים. לילה אחד, בגלל שצ'ן לי-פאנג הייתה עייפה מכדי להקשיב לדברי המנחה, שוטרת מרושעת ששמה הואי צון-הונג גררה אותה לחדר הכביסה והורתה למכורות לסמים לשפוך עליה יותר מעשרים קערות של מים קרים, מה כגרם לה לרעוד כל כולה. חודשיים לפני שתקופת המאסר שלה הייתה אמורה להסתיים היא נלקחה לאזור אחר ושם היא סבלה את כל סוגי הרדיפה. השוטרת ג'ין קודמה בתפקידה בגלל שרדפה באכזריות את צ'ן לי-פאנג.

חלק 7 – סכין רך הורג את האנשים באמצעים עדינים

השוטרות שרדפו אותי השתמשו בשיטות אכזריות וערמומיות. באמצע יוני 2003, היה צורך להחזיק בכלא אנשים רבים במהלך מגפת הסארס, אז מחנה העבודה התבקש לפנות עבורם מיטות. בגלל זה, סגל המחנה החליט לקצר את תקופת המאסר של אלו שנשפטו למאסר עד סוף ינואר 2004 ולשחרר אותן בטרם עת. אך התנאי הראשון שהועלה ע"י סגל המחנה היה שעלינו לוותר על תרגול הפאלון גונג.

באותם ימים השוטרת המרושעת ג'יאו שוה-שיאנג הכריזה שאלו שמסכימות לתנאי הזה יכולות לפנות בבקשה לקיצור תקופת מאסרן. היא הזכירה את שמי ואמרה לי לפנות בבקשה. אחרי שסירבתי היא ביקשה משוטרת ומעובדת אחרת של מחנה העבודה לשכנע אותי לבקש את קיצור תקופת מאסרי. לו הייתי פונה בבקשה שכזו, הייתי יכולה להשתחרר שישה חודשים מוקדם יותר, ביולי 2003. אולם, לא רציתי לוותר על תרגול הפאלון גונג והייתי נחושה לסרב לקיצור המאסר. במחנה העבודה היו רק שתי מתרגלות פאלון גונג שסירבו לקיצור מאסרן: ליו פאנג-פאנג ואני. הסירוב שלנו גרם לשוטרות  מבוכה מול כל השוטרות האחרות והממונים עליהן במחנה העבודה. לפיכך, הייתה בהן שנאה מרירה כלפינו.

מייד אחר כך ארגנו לי עבודה פיזית מאוד מאומצת. לפעמים העירו רק אותי אפילו לפני שהיה אור יום. חזרתי לארוחת הבוקר רק לאחר שסיימתי את העבודה; לפעמים היה כבר ב- 8 או 9 בבוקר. אחרי ארוחת הבוקר נאלצתי להמשיך לעבוד בשדות עד שעות הצהריים. הייתה לי הפסקת צהריים ואז המשכתי לעבוד בשדות. גם אחרי ארוחת הערב נאלצתי לעבוד עוד שעה או שעתיים. יום אחד, בהפסקת הצהריים, הרגשתי שמרוב עייפות החלק העליון של שתי הרגליים שלי כאב והן היו כבדות כמו גושי סלע. כשרציתי לשכב על הצד לא הצלחתי להזיז את רגליי.

באחד הימים, כשהשתמשתי בעגלה כדי להעביר ירקות לחדר האוכל, גיד העקב שלי נפצע מקרש של העגלה וסבלתי מדימום קשה. כף הרגל שלי הפכה לחסרת תנועה ולא יכולתי לגעת בקרקע. השוטרת שהשגיחה עליי בעבודתי ראתה את הכל אך היא לא אמרה או עשתה דבר. רק אז מישהי מפלוגה אחרת שעבדה בחדר האוכל לא יכלה לראות אותי סובלת ונתנה לי תחבושת. עד שגיד העקב שלי השתפר צלעתי במשך שישה ימים. כל יום פגשתי את ניה, השוטרת שהשגיחה עליי בשדה. במהלך ששת הימים האלו שום שוטרת לא טיפלה או עשתה משהו בקשר לפציעה שלי. פעם חישבתי שהירקות שאספתי והעברתי בשעות הבוקר שוקלים בערך 700 ק"ג. באותו יום לאחר ארוחת הערב, ארבעים אנשים בפלוגה הלכו לעבוד והם אספו ביחד רק 1,400 קילוגרמים של ירקות. כדי לרדוף אותי הם רק השתמשו בדרך  שלא רק שהייתה רק אכזרית ומרושעת אלא גם מאוד ערמומית.

הירקות ששתלנו הועברו לא רק לחדר האוכל של מחנה העבודה ולשוטרים שעבדו בו, אלא גם למכירות  בשווקים. בחורף 2003 כל מחנה העבודה התבקש לייצר 100,000 קילו של ירקות. הפלוגה שלנו נדרשה לספק 30,000 קילו. היו רק 400 – 500 איש בכל המחנה.

ב- 12 באוגוסט 2003, אבי הגיע לבקר אותי. לפני הביקור הייתי בצינוק. שישה עד שמונה שוטרים הקיפו אותי וביניהם הייתה ג'ו שיאו-לי, מפקדת מחנה העבודה וג'יאו שוה-שיאן, מפקדת הפלוגה השלישית. היה שוטר שסחב מצלמה וצילם את כל מהלך הפגישה. מול כל השוטרים הנוכחים סיפרתי לאבי כיצד הבריאות שלי השתפרה אחרי שהתחלתי לתרגל פאלון גונג ועד כמה המתרגלים שואפים ממעמקי ליבם להיות אנשים טובים, דבר שמועיל גם לחברה וגם לאדם עצמו. ההצהרות השלוות שלנו על כך שמתייחסים אלינו בצורה לא הוגנת אינה נוגדת את החוק. להיפך, ממרכז המעצר ועד למחנה העבודה ראיתי כיצד שוטרים רבים עברו על החוק. כיוון שמתרגלי פאלון גונג מגרמניה, ישראל ומרחבי העולם לקחו על עצמם לארגן פעילויות מצליחות רבות בהן הם קראו להצלתי, השוטרות העמידו פנים שהן אדיבות כלפי אך למעשה במהלך הפגישה הן עמדו בקרבת מקום בגלל שהן ראו בי דמות מפתח. בצורה הבולטת ביותר זה בא לידי ביטוי בכך שהשוטרים עמדו קרוב אלי ואל אבי מתחילת הפגישה ועד לסופה  או שאפילו ישבו מולנו והסתכלו עלינו.

המשימה העיקרית שנדרשנו לבצע בפלוגה הייתה לסרוג סוודרים. לכל אחת בכל קבוצה הוגדרה מיכסה. בגלל שנעצנו את מבטנו בסוודרים במשך זמן כל כך ממושך מדי יום העיניים שלנו מאוד התעייפו. כשאכלנו ארוחת צהריים או ערב אם הסתכלנו על מי שישבה ממול היינו רואות כפול. כל הסוודרים, הכפפות והצעיפים שסרגנו היו מיועדים לייצוא, אך אף אחד מהם לא נשא תווית שאמרה שהם יוצרו במחנה העבודה לנשים שבבייג'ינג.

לכל פלוגה הייתה מפקדת שהייתה אחראית על הייצור ומפקדת הפלוגה שלנו הייתה הואו שיאו-יון. הייתה מפקחת עזר שהייתה אחראית על הייצור. על כל פלוגה הוטלה מכסה של כמה אלפי סוודרים בכל שנה. נאלצנו לעבוד שעות נוספות ופעמים רבות ללא שום הפסקה. המתרגלות שנכלאו במחנה העבודה שי-נאן ספרו לנו שפעם הן נאלצו לסרוג במשך כל הלילה והמשיכו לסרוג ביום המחרת מבלי שאפשרו להן לנוח. באותם ימים נכנסה לתפקידה שוטרת חדשה שבדיוק סיימה את לימודיה באוניברסיטה והיא הרגישה שזה נוגד את טבע האדם להתייחס אל המתרגלים בצורה שכזו. היא לא יכלה לעמוד בזה והתפטרה בכעס מעבודתה.

חלק 8 – הסבל שנגרם לבני משפחתי

אחרי שנעצרתי, הוריי (שנולדו בשנת 1931) מאוד סבלו. זמן קצר לאחר שנעצרתי שניהם סבלו מהתקפי לב. אפילו הנערה שהגיעה פעמים רבות ועזרה בניקיון הבית לא הסכימה לבצע את העבודה לאחר ששמעה שמישהו מבני משפחתי נעצר, נערך חיפוש בבית והרכוש שלנו הוחרם.

אימי סבלה ממחלות רבות ונאלצה להישאר במיטה כך שהיא לא הייתה מסוגלת להשגיח על עצמה. פעם אחת, כשאבי יצא לקנות תרופות בבית מרקחת סיני מסורתי אימי רצתה לשתות כוס מים אבל בגלל החולשה היא התגלגלה ונפלה על הארץ. כשנפלה, הרקה והגבה השמאלית שלה נחבטו בפינה החדה של שולחן וירד לה דם. נשארה לה צלקת ארוכה על הרקה. למרות שהיא הייתה עם מחשבות חיוביות כששכבה על הרצפה, לארבעת הגפיים שלה לא היה שום כוח. היא לא הצליחה להתיישב ובוודאי שלא לעמוד. רק אחרי שעה או שעתיים, כשאבי חזר, הוא עזר לה לקום מהרצפה. באותו לילה אבי שוב סבל מהתקף לב.

"משרד 610" גייס אנשים ממקומות העבודה של הורי ומהשכונה שלנו כדי לספר להוריי שמועות על חיסול שיטתי של מתרגלי הפאלון גונג. הכוונה הייתה להפעיל עליהם לחץ נפשי כך שהם ישכנעו אותי להשתנות (לוותר על התרגול). גם אחי בישראל מתרגל פאלון גונג ובגלל זה השגרירות הסינית סירבה לתת לו אשרת כניסה כך שלא הייתה לו אפשרות לחזור לסין ולבקר את הורינו. הורי היו בוכים כשנזכרו שלא ראו את בנם כבר חמש שנים ושביתם במחנה עבודה. אח נוסף בבייג'ינג נאלץ לעבוד ולטפל במשפחתו. בגלל שהייתי כלואה ולאחי בישראל לא הייתה אפשרות לחזור לסין, אחי בסין היה צריך להתקשר להוריי פעמיים-שלוש מדי יום או לבוא ולטפל בהם. בשל כך הוא היה מותש פיזית ונפשית.

בשלושת חודשי המעצר הראשונים השיער של אבי הלבין לחלוטין. כשחזרתי הביתה לאחר שחרורי, ראיתי שמצב בריאותה של אימי מאוד ירוד והיא נראתה מודאגת. היא כמעט ולא הצליחה לראות אותי בבירור בגלל שהיא כל הזמן בכתה והייתה הרוסה נפשית. אחרי שחזרתי הביתה, קיבלתי שיחות טלפון רבות מ"משרד 610" ומתחנת המשטרה המקומית; קו הטלפון שלנו צותת ללא הפסקה; כל שיחה בינלאומית שקיבלנו הופרעה פעמים רבות ע"י רעשים על הקו או שאפילו נותקה.