שיתוף התנסויות - ללמד את התרגילים בבית ספר יסודי

ההתנסות של מתרגלת א':

בשבוע שעבר עברתי חוויה בלתי נשכחת, במשך שלושה ימים העברתי יחד עם מתרגלת נוספת שעות של לימוד התרגול של פאלון דאפא לילדים, וגם סיפרנו על דרך הטיפוח.

מעולם לא עבדתי עם ילדים, למעט בימי ההולדת של הבנות שלי.  האמת היא שמאוד חששתי מהתוצאות, מקולי החלש והצרוד. ניסיוני בלימוד התרגול הוא דווקא עם אנשים בני 70 ומעלה. החלטתי שביום הראשון אשמש סייעת  למתרגלת השניה למודת הניסיון ואלמד ממנה.

כך עברה השעה הראשונה, העברנו את התרגול לכתה א' וזו הייתה חוויה מדהימה, חלק מהילדים ממש ביצעו את התרגילים בצורה מדויקת ואף דווחו שהתרגיל החמישי היה כיף.  אבל המתרגלת השניה חשבה אחרת וכבר בשעה השנייה היא בקשה שאני אעביר את התרגול לכתה א' נוספת ולהפתעתי, הילדים נשמעו לי, ביצעו את הכל על פי ההוראות וגם כשטעיתי אף אחד לא הרגיש בכך. בסוף התרגול חלק מהילדים סובבו אותנו וחיבקו אותנו ומורגש היה שקשה להם לעזוב אותנו.

כך המשכנו עם כתות ד', וקצרנו שבחים מהמורות על ההתנהגות והעניין שגילו הילדים בדאפא. למדנו לחלק בינינו את העבודה . מתרגל נוסף הצטרף אלינו ביום רביעי וכך הבינו הילדים שפאלון דאפא איננו עסק לנשים מבוגרות בלבד.

במשך כל ימי הלימוד קרו לילדים דברים מדהימים. כאשר ביקשנו אותם בתום התרגיל החמישי לשתף אותנו בחוויה שלהם, הם דווחו על רוגע ושקט בתרגיל השני של העמידה, ילד סיפר על הרגשת עזיבת הקרקע בתרגיל השלישי, בתרגיל החמישי, הרגשה של קשר בין שתי הידיים בתנוחה הראשונה, על מעבר חשמל בידיים  בתנוחה הראשונה. ואף הייתה ילדה שדווחה שהרגישה משהו מסתובב במרכז כפות הידיים שלה.

אבל…., היו גם הפרעות.

עם שובי הביתה ביום הראשון החלו כאבים עזים ברגליים, מה שמנע ממני לשבת בלוטוס מלא והקשה אפילו על חצי לוטוס.  הילדים שמו לב והעירו על כך.

ביום השני, הגעתי לתחנת הרכבת ב 6.15  ועד לבוא הרכבת ב 6.22 החלטתי להתחיל לקרוא פרק ב"ג'ואן  פאלון". זמן מה לאחר מכן הסתכלתי בשעון וראיתי שכבר 6.33. שאלתי עובד הרכבת מה קרה עם הרכבת של 6.22 והוא הודיע שהיא אכן עברה לפני 10 דקות. למזלי הייתה רכבת נוספת ב-7.02 אבל איחרתי לבית הספר.

כאשר הגעתי לכתה , קרה שקלטת המוסיקה של התרגילים נקרעה. למזלנו היתה אתנו קלטת נוספת. המורה הביאה טייפ, ובינתיים הילדים חיכו בחוסר מעש, והיה צריך לאסוף מחדש את תשומת הלב שלהם.

ביום השלישי בו העברתי את התרגול קמתי עם סחרחרת נוראית ולא הייתי בטוחה שאהיה מסוגלת לעמוד  יום שלם ולהעביר את התרגול, אבל הצלחתי בסופו של דבר.

ביום הרביעי המתרגלת הביאה את קופסת המוסיקה עם התרגילים המוקלטים, וכמו שהתחלנו לתרגל הקופסה הפסיקה פעולתה והיה עלינו שוב לתור אחר טייפ.

ההתנסות של מתרגלת ב':

זו השנה השניה שאנו מלמדים את התרגילים בבי"ס יסודי זה – והרבה מהתלמידים שמחו מאד לראותנו שוב.

כאשר הסברתי על דרך הטיפוח על פי "אמת, חמלה וטוב-לב וסובלנות", אמרתי לילדים שהתכונה הזו נמצאת בכל חומר ביקום (הסברתי מה זה יקום), וגם בגוף האדם. כאשר האדם מתנהג על פי תכונת היקום הוא פועל למען עצמו ולמען היקום, ואילו כאשר הוא פועל בניגוד – הוא מפורר את גופו ואת נפשו. סיפרתי גם על עצמי, שהייתי כל כך רגזנית פעם, וזה היה לי כל כך רע להיות כזאת, הייתי מתרגזת על כל דבר. והיום, בזכות הטיפוח, אני רגועה בהרבה.

בכיתות שהיה חוסר ריכוז וילדים הפריעו, בשלב מסוים עצרנו את התרגול ואמרנו שבכל העולם מלמדים פאלון דאפא ללא כל תשלום, וגם אנחנו פה בהתנדבות, ולא רוצים מהם שום דבר, אבל יש תנאי בסיסי והוא – על האדם לרצות ללמוד. אם הוא לא רוצה ללמוד פאלון דאפא אז שיקח אחריות לא להפריע לאחרים וילך לכיתה או הצידה, עד שיירגע, ויצטרף אלינו שוב.

לפעמים ילדים ציחקקו ולא הצליחו להרגע, ואני ידעתי שאלו הן הפרעות שנועדו למנוע מהם לחוות את התרגול, וזה גם הפריע לאחרים. אז הייתי מתרכזת מאד ואומרת לעצמי: "אני באתי לכאן ללמד אתכם את התרגול של החוק הגדול". כך הזכרתי לעצמי את המטרה ויכולתי לשמור על לב של רוך ועדינות.

השקט שבו דיברנו עם התלמידים היה מאד חשוב. באותו הזמן היה יום ספורט שהתנהל ברעש ועם רמקולים ומוסיקה. אבל אנחנו שמרנו על שקט, גם בדיבור וגם בגוף.

מתוך 20 הכיתות שלימדנו היו 3 כיתות "מיוחדות". לא אמרו לנו מהן כיתות אלו ונהגנו בהם כבכל כיתה אחרת. כיתה "מיוחדת" אחת היתה מוכרת לי מהשנה שעברה, והיו בה ילדים חדשים. ידעתי שלילדים אלה קשה מאד להתרכז או להיות ממושמעים. חלקם עמדו נשענים לקיר ועשו תנועות "ליד" התנועות שלימדנו. ניגשתי אליהם אחד אחד בשעה שהמתרגלת השניה לימדה את התרגילים, וסימנתי להם בידיים לבוא אלי ואז סידרתי להם את התנועה ברוך רב. הרגשתי אותם נרגעים למגע שלי, הם ידעו שאני לטובתם והם ממש תרגלו. אני ראיתי את ההשתאות של המורות והסייעות. בכלל, כל המורות ציינו את השקט שלנו, ושהן היו שמחות להגיע למצב הזה אבל.....