נפילה מגובה של 18 מטר והחסד של הדאפא

(Minghui.org)

התנסות מוועידת מתרגלי פאלון דאפא לשיתוף התנסויות בקנדה 2004

שלום למורה הנכבד, שלום לתלמידי הדאפא

ייתכן ששמעתם על מתרגל בקנדה שנפל מעץ, ובכן - זה אני.

הכל התחיל בבוקרו של ה-9 בספטמבר 2003. התייצבתי לעבודה ב'ביה"ח סאני-ברוק' (Sunnybrook), אך גיליתי שמנהל עבודות השטח והנוף של ביה"ח ביטל את יום העבודה. כיוון שכבר היינו שם, חשבתי להראות למפקח שלי עץ ברוש מסוכן בגובה 30 מטר, שאיים ליפול, בסבירות גבוהה, על אחד הבניינים באזור המיושב. כשבחנו את העץ, גילינו שהסדק בגזע העץ הלך וגדל. לכן החלטנו לכרות את העץ ללא דיחוי.

טיפסתי על העץ בעזרת חבל כשאני מסיר ענפים לאורך הדרך. אחרי שהגעתי לגובה של כ- 21 מטר, כרתתי צמרת אחת בגובה של כ- 10 מטרים. אחר כך ירדתי בקפיצה בעזרת החבל והתחלתי לעבוד על הגזע השני. כעת המצב היה שונה, כיוון שגזם העץ היה אמור ליפול בצד השני של הגדר, בשטח ה'וותיקים', שם עבדו האחראים על עבודות השטח והנוף. לכן, מתוך זהירות וכדי שלא לפגוע בגדר שמתחתי, הורדתי את הגזם, כשהוא חתוך לחתיכות קטנות, בעזרת חבל. כשהגעתי לגובה של כ- 17 מטר, חתכתי את הלולאה, והנחתי לצמרת בגובה של 6 מטרים ליפול למטה. כיוון שהיו כמה עובדים שעברו ממש מתחתי תכננתי להוריד את השאריות הנותרות מן הגזע בחתיכות עוד יותר קטנות. המצב השתנה כאשר עובדי השטח עזבו לארוחת צהריים, וצוות הקרקע שלי חיכה שאסיים כדי שיוכלו ללכת לאכול גם כן. החלטתי להגיע לגזע השלישי, לחתוך אותו ולהפילו ארצה. הבטתי ובדקתי שהשטח מתחתי פנוי, חתכתי את הענף והנחתי לו ליפול. כשהענף עושה דרכו למטה, חבל הביטחון שלי השתחרר מאחד הענפים של הגזע הראשון, כשהוא חושף מה שלא יכולתי לראות קודם, כיוון שהקסדה שלראשי חסמה את שדה הראייה שלי: חבל הביטחון שלי היה קשור לגזע הנופל. הצמרת הנופלת, שמשקלה כ- 135-180 ק"ג, עמדה למשוך אותי לקרקע מגובה של כ- 18 מטר. המחשבה המיידית שלי הייתה לחתוך את החבל עם מסור שרשרת.

רוצה הגורל...דווקא ביום שישי שעבר נשבר מסור השרשרת האישי שלי. הוא נפל מהוו שסוגר אותו, מה שנראה כדבר בלתי אפשרי, כיוון שאין כל דרך הגיונית להסביר כיצד הוא נפל. המסור החדש שקיבלתי לא פעל. אם היה בידי המסור שלי, הייתי מסוגל לחתוך את החבל, שכן נראה שהזמן כאילו האט, מה שנתן לי זמן להגיב. אחרי ששקלתי את האפשרויות, החלטתי לקפוץ לעץ סמוך בכיוון הנפילה. זו הייתה האפשרות הטובה ביותר להימנע מליפול על הגדר שמתחתי. באותו רגע לא פחדתי. ידעתי שקיבלתי את הפא והרגשתי מאד רגוע ובטוח, כאילו הכול נמצא בידי המורה ושהכל יהיה בסדר. ענפי העץ האחרים לא יכלו לשאת אותי יחד עם משקל הצמרת שגררה אותי מטה, והם קרסו תחת העומס. בעודי באוויר, מחשבתי הייתה בהירה, רגועה ובוטחת. הגעתי לקרקע.

נחתי היטב, חומק מכל המכשולים שנערמו על האדמה סביבי, בכללם מסור שרשרת באורך 117 ס"מ שהיה תלוי בצד הימני של חגורתי. נס, זוהי המילה המתאימה ביותר לתאר את הנחיתה שלי על צדי השמאלי, למרות שמסור ששוקל 18 ק"ג לחץ על ירכי הימנית. לא חשתי כאב כלל כאשר התנגשתי בקרקע אחרי נפילה מגובה של כ- 18 מטר. ניסיתי לקום מיד, כשאני מרגיע את שותפי לעבודה שהכול בסדר. הם התעקשו שלא אזוז. התיישבתי, וניסיתי להסיר ממני את הציוד שעלי כדי שאוכל לעמוד, ובמשך כל אותו זמן אמרתי שאני בסדר ושאני באמת מרגיש טוב ושלא נפגעתי. אך העובדים שאתי שוב ניסו למנוע ממני לקום.

אח שהתבונן בחלון ביה"ח וראה את כל מה שקרה, צלצל למוקד החירום ומיהר לעברי. הוא ביקש ממני לא לזוז ושאל היכן נפגעתי. באופן כלשהו מחשבותיי השתנו באותו רגע ואז נוכחתי שזרועי משותקת וכי קשה לי להזיז אותה. הסתכלתי על הזרוע ואמרתי "כן". בו ברגע שאמרתי "כן", הרגשתי בפציעות. המורה אמר בהרצאה הרביעית בג'ואן פאלון: " אמרנו שטוב או רע באים מהמחשבה הספונטנית של האדם והמחשבה באותו רגע יכולה להביא תוצאות שונות".

פגיעות חמורות רבות התבטאו באופן ברור. הסרעפת והטחול נקרעו, האיברים הפנימיים זזו ממקומם ומלאו את חלל החזה, מה שגרם לקריסת ריאותיי. זאת הייתה ההחסרה הראשונה שלי. הייתי צריך להיאחז בתקיפות במחשבה הראשונה הזו של מטפח. למזלי, המורה הפך את הגרוע מכל לטוב ביותר. אפילו לפני שקיבלו את ההודעה, אמבולנס כבר עשה דרכו אלי. כעשר דקות לאחר הנפילה הובהלתי לחדר ניתוחים פנוי במרכז הטראומה העמוס ביותר באונטריו. שוב, בדרך נס, תשעה ממיטב המנתחים חזרו בדיוק מההפסקה כשהוכנסתי פנימה, והם החלו לנתח מייד. עצמות הירך והזרוע קובעו תוך עשרים דקות לערך. הטחול הוסר והסרעפת תוקנה. הפציעות האחרות שלי: סדק באגן, צלעות שבורות, ריאות חבולות ועצב פגוע אחד בזרוע, נותרו להבריא מעצמם.

גוף אחד

התעוררתי מעורפל מאוד מתרופות ההרגעה, אך למרות זאת מחשבתי הראשונה הייתה: "אני מטפח", ואז מחשבתי נעשתה מאוד צלולה. אפילו במצב מעורפל כזה אמרתי לעצמי שוב בתקיפות שאני מטפח. חשבתי לקרוא למתרגלים אחרים. ידעתי שהם צריכים להיות לידי. הרגשתי מין כוח מדכא, כאילו ישנו שדה שלילי בביה"ח הזה, שייתכן וקשור לאירועי מחלת ה-SARS שקרו כמה שבועות קודם לכן. היה זה כאילו כוחות הרשע הקשורים לסארס עדיין נמצאים בסביבה. לפתע נזכרתי במספר טלפון של מתרגל - מספר שלפני כן אף פעם לא זכרתי בעל פה. למרבה המזל, ברגע שנזקקתי למספר, הוא עמד לרשותי. צלצלתי לחבר שאינו מתרגל ונתתי לו את מספר הטלפון כדי להתקשר לאותו מתרגל.

הרגשתי שוב שאני חזק. הרופאים העירו כי ההחלמה שלי הייתה פלאית ואני הרגשתי שאני מוכן כבר ללכת הביתה. אך הרופאים רצו שאשאר תחת השגחה. למחרת, עמדתי לפני מבחן כאשר מנתח נכנס לחדרי והודיע לי שאבי העורקים נקרע ושהם רוצים לבצע ניתוח לב פתוח. בתוך תוכי ידעתי שאני בסדר וכי אסור להם לנתח, וכך גם אמרתי להם. אך חלק ממני ניסה לאמוד את הסיכונים, כשאני חושב מחשבות כמו: עדיין מוקדם מדי לנתח והריאות שלי לא יוכלו לעמוד בניתוח. זה היה הפחד של הצד האנושי שלי שהכניס פנימה את המחשבות האלו, שהפכו אותי, לפחות באותו הרגע, לפגיע. הרופאים התעקשו והסבירו לי כיצד הם ינתחו אותי ואמרו כי קיים סיכון קטן שאשרוד אם לא ינתחו. עניתי שוב שאסור להם לנתח וכי אהיה בסדר.

המנתחים המשיכו בשלהם וניתחו אותי ללא רשותי. הניתוח רק החריף את מצבי. הם חתכו מסביב לשכמה ומתחת לזרוע, יצרו מרווח בין הצלעות ומוטטו ריאה אחת כדי להגיע לאבי העורקים. כשהגיעו לאבי העורקים הם ראו שהוא אכן החלים כבר. הרופא סיפר לי לאחר מכן שעיצוב מבנה גופי הוא אחד למיליון כיוון שהבשר מסביב לאבי העורקים אטם את הקרע לגמרי - איך יכול אדם רגיל להסביר זאת? הרופא אמר שבדרך כלל במקרים כאלה מתים תוך מספר שניות. בזמן הניתוח היו סיבוכים אחרים, כאשר הריאה היחידה שנותרה לי לנשימה לא יכלה לשאת את עומס הנזקים שנגרמו לגוף. אולי המחשבות האלו שלי לגבי ריאותיי שאינן יכולות להחזיק מעמד במהלך הניתוח, הפכו למציאות, כך שלבי עצר והם היו צריכים לעסות אותו ידנית כדי להפעילו מחדש. הם החליטו להפסיק את הניתוח.

המצב התדרדר כשחיברו אותי לכל מיני מכונות מלאכותיות. ברגע נתון אחד הייתי מחובר לשלושים מכונות שונות. הסיבוך הבא היה דלקת ריאות קשה ולאחר מכן הרופאים הכניסו אותי לתרדמת. מאירוע זה התחילו ההתנסויות שלי בממדים אחרים. הן היו כולן ברורות מאד והייתי מודע לחלוטין למי שאני, וכי אני תלמיד של פאלון דאפא. דברים רבים שקורים ברמה האנושית הם התנסויות המשתקפות בממדים אחרים. לפני שאתאר כמה מהתנסויות אלו, הרשו לי לדבר תחילה על התמיכה שקיבלתי ממתרגלים אחרים.

מייד אחרי ששמעו על מצבי, מתרגלים רבים הגיעו ושהו שעות ארוכות ליד מיטתי, כשהם תומכים בי עם מחשבות נכונות ומקריאים לי מסביב לשעון. תחילה נתקלה נוכחות זו של 24 שעות ביממה בהפרעות. מחשבות המתרגלים, וההפרעות מצד הצוות הרפואי שניסה להרחיקם ממני, השתקפו במצבים השונים שחוויתי בממדים אחרים.

בממדים אחרים חשתי שאני נאבק ברוע שניסה להרחיק ממני מתרגלים. ידעתי שכוחות הרשע לא מאפשרים למתרגלים להתקרב אלי, אך זה לא עצר אותנו. המשכתי לפגוש את עמיתי המתרגלים כדי לקרוא. הלכתי אליהם פעמים רבות כדי להקשיב לפא.

נקודת המפנה הגיעה ביום השלישי לערך. הפעם אני ועמיתי המתרגלים נפגשנו בלילה כדי לקרוא במרפסת פתוחה, חשופים לקור המר ולרוח. כשהבטתי מטה על זרועותיי ועל חזי, הבחנתי שהם נפוחים לפחות כפליים מן המידה הנורמאלית שלהם. בנוסף, מתרגלים סיפרו לי שהייתה לי דלקת ריאות חמורה. אלה הם דברים שלא יכולתי לדעת, כיוון שנמצאתי בתרדמת. מתרגל אחד סיפר לי שהרוע ניסה להרחיק אותם ממני, אך שהרי כמטפחים, יש לנו את הדרכים שלנו להתמודד איתו. מתרגלת אחרת ניגשה אלי וכרכה את מעיל החורף הארוך שלה סביבי. באותו רגע חשתי כאילו נוצות כנף של מלאך מעניקות לי מסתור מן הקור. הם התחילו לקרוא לפני את ג'ואן פאלון. לבי נעשה טהור, מחשבותיי - נכונות, קולי גבר, מכריז בקול: "אני תלמיד דאפא של תיקון הפא! אני פה כדי להציל יצורים חיים, ואתם - יצורים רעים, אינכם יכולים לעצור אותי". ברגע שמילים אלה הושמעו, התעורר עמוק מלב הווייתי הכוח העצום ביותר שהרגשתי מעודי. הכוח הזה נעשה יותר ויותר חזק כשהוא קורן מכל נקבובית. כשמתחתי את גופי, הרגשתי שינוי בסביבתי ואז שחררתי את כל הכוח במלואו. כששחררתי אותו, יכולתי לשמוע את בניין ביה"ח חורק וגונח תחת הכוח העצום הזה והרגשתי שהוא רועד עד ליסודותיו. עם מחשבות נכונות אלה השתנתה הגיאות.

מתרגל אחד הרגיע אותי והבטיח לדאוג לאמי. אמי, מתרגלת חדשה בזמנו, דאגה לי, מן הסתם, וזה הכביד עלי. הרגשתי שהלחץ הזה הוסר מעלי. חודשים מאוחר יותר, כשיצאתי כבר מבית החולים, סיפרתי למתרגל הזה על ההתנסות הזאת ושאלתי אותו אם זה אומר לו משהו. הוא הסביר איך הלך ללמוד את הפא בקבוצה ואמר לכולם: "הבעיה של מייק היא הבעיה שלי". מחשבות נכונות אלה והמחשבה שלו על אחרים תחילה, היו חזקות מספיק כדי להגיע אלי בממדים אחרים. במקרים אחרים תפסתי מבט חטוף, או חשתי מתרגלים שבאו לתמוך בי, בלי כל שאלה בלבם, וראיתי איך הרמה שלהם מזנקת מעלה. זה שימח אותי מאד.

שיעור בחמלה

התנסות אחרת שהייתה לי בממדים אחרים היא דוגמה נוספת לאופן בו מחשבות של מתרגלים שונים השפיעו עלי במימדים אחרים. פעם אחת מצאתי את עצמי קשור בצליבה, מוקף במיליוני אנשים, ששפטו אותי והאשימו אותי בדברים שידעתי שלא עשיתי. הרגשתי עצוב כל כך בשבילם על שאמרו דברים איומים כאלה על מטפח והרגשתי שהחמלה שלי כלפיהם גדלה. הם בנו מגדל שן כשאני בצריחו, והמשיכו לבנות גבוה יותר ויותר. כששטף ההעלבות שלהם גבה, נראה שלבי התרחב בחמלה לכולם. כך נעשה המגדל גבוה כל כך, מגיע לשמים, עד שנדמה שאני נמצא קילומטרים רבים מעל האדמה. אז הופיע מולי מתרגל כשהוא מטיל ספק בערכי: האם אני מתרגל טוב, האם כל זה הוא מעשה ידי? נראה כי ההחזקה שלי למה שמתרגלים אחרים חושבים עלי ספגה מכה, ולפתע לבי וחמלתי הצטמקו. הרגשתי שתשומת לבי עברה מן החמלה אל הרצון להוכיח את ערכי. עם הכוונה הזו במחשבתי, קפצתי מן המגדל, עפתי מטה, לחפש דברים עמם אוכיח את עצמי. כשירדתי, הופיע הספר "ג'ואן פאלון", כשעליו עומד מתרגל בגובה חמישה סנטימטרים. אחרי מספר מילים, הוא התחיל להקריא בפני את הפא. בזמן שהקשבתי, מחשבתי נעשתה רגועה והגיונית, הרגשות שלי שככו, ומתוך כך הגיחו שוב בהירות וחמלה. התחלתי לחשוב על המתרגלים האלה ששופטים אותי, וחשתי חמלה כלפיהם וההחזקה למה שחושבים עלי עמיתי התמוססה. לפתע הייתי מוקף במתרגלים, וכולם מחבקים אותי ושמחים עבורי. קבוצת המתרגלים זזה הצידה כך שהמתרגל שחשף את ההחזקה שלי יכול היה ללוות את בני משפחתי כשחיוך זורח על פניהם. מעולם לא ראיתי אותם מאושרים כל כך. כולם אמרו כמה נהדרים הם המתרגלים, ושפאלון דאפא הוא טוב. דמעות החלו לרדת על פני, הייתי מאושר מאד בשביל משפחתי.

חודשים לאחר מכן, כשיצאתי מן התרדמת, המתרגל שחשף את ההחזקה שלי, אמר שהוא אכן השמיע דיעה דומה. בדיעבד, להחזקה שלי היה תפקיד בחשיפת הביקורת הזו ובהשתקפותה בממדים האחרים, כפי שחוויתי. זה הראה לי את כוחה של החמלה, ועזר לי להיות מודע לחשיבותן של מחשבות נכונות לגבי אחרים. באשר למתרגל בגובה חמישה סנטימטרים, שעמד על ה"ג'ואן פאלון" והקריא לי את הפא, הוא הסביר שכשהקריא לי בחדר ביה"ח, עלה בראשו רעיון לבקש מהמורה לגרום לקריאה להגיע להכרה העיקרית שלי, כדי שהקריאה לא תגיע להכרת המשנה שלי. וזה בדיוק מה שקרה. למרבה המזל הוא הופיע על ה"ג'ואן פאלון" יותר מפעם אחת, במקרים בהם הייתי חסר הגיון, מוטרד, או כשהיית בעיצומו של מבחן והייתי צריך לצטט ממנו. באשר למשפחתי, כשהתעוררתי מן התרדמת שהושרתה עלי, כשכל אחד מהם הגיע לבקר אותי, המילים הראשונות שהם אמרו לי היו כמה נפלאים הם המתרגלים. אחי, שהורעל לפני כן בשל חוסר הבנה בנוגע לפאלון דאפא, עשה למעשה תפנית, ואפילו הקריא לי מה"ג'ואן פאלון". היום הוא משתמש בביטויים שמראים כי הוא מבין את הפא. דמעות של שמחה שוב ירדו על פני. תודה לך המורה, תודה לכם עמיתיי, תלמידי דאפא.

בשל כל החזיונות שראיתי, הרגשתי כאילו חייתי במשך חודשים רבים בממדים אחרים. במשך התנסויות אלה נחשפו ההחזקות שלי. החזקה אחת שהוכתה חזק הייתה הפחד שלי. כשפחדתי, הייתי רחוק מן הפא, והעולם בו הייתי נראה מעוות ועקום, ואלה שחיים בעולם זה לא יכלו לראות את המצב המעות של הדברים. כמהתי לפא, אני זוכר שניסיתי להגיע ל"ג'ואן פאלון" אך הוא היה בלתי ניתן להשגה. באותו זמן עלתה במוחי מחשבה שאם תהיה לי הזדמנות נוספת ללמוד את הפא, אלמד ככל שרק אוכל, כיוון שללא הפא, היו רק כאוס וצער, ואילו בתוך הפא הכל היה מושלם. ככל שהפחד שלי היה גדול יותר, הדברים החמירו. כששחררתי את הפחד, יכולתי סוף סוף להתרכז ולהביט פנימה, ולנסות לצטט את ה"לון-יו". כששוחרר הפחד, יכולתי לזכור את הפא והפא חיזק אותי, וכל הדברים בעולם הזה חזרו למצב הנכון.

פעם אחת, התרוממתי אל השמים. נראה כאילו עברתי דרך שכבות, בדומה למעבר דרך מפתן או בקע. ברמה מסוימת, עצרתי וחוויתי ממש באופן פיסי איך אני תקוע. חשתי איך ההחזקות היו, פשוטו כמשמעו, כמו חוטים, שחלקם ארוגים בצורה כל כך סבוכה, בדומה לבד המדביק אותי לחומרים שנמצאים ברמה הזו. כשנאבקתי כדי לשחרר את עצמי, ראיתי מתרגל שהיה חופשי, ואחרים שהיו מכוסים ברמות שונות. לא הצלחתי להשתחרר משם בכוח, עד ששמעתי מילות עידוד מן המתרגל הזה שהיה חופשי, שאמר לי להביט פנימה ולשחרר. איכשהו, זה גרם לי להיות חופשי שוב ולהתרומם יחד עם המתרגל הזה. אז עברנו שכבה אחרת, שם יצורים מוזרים הסתובבו סביב חור עגול, שנראה כמו חלון בשמים, עובדים על מעצורים ומנופים שונים. הם היו שקועים כל כך במה שמתחתם, מפעילים דברים בקדחתנות כזו, שלא הבחינו בנו כלל. עלינו גבוה יותר ועברנו שכבות נוספות, ונכנסנו לעולם יפהפה עם עצים גבוהים כל כך שבודאי היו בני אלפי שנים. היו שם כרי דשא מתגלגלים, מעיינות מתפתלים ויער עתיק יומין שגובל בשדה פתוח. הכול נראה טהור והיינו עם מתרגלים אחרים שם. הכול היה שלוו ומסביר פנים.

הגדולה מתגלה

מתרגלים באו לתמוך בחלקיק זה של הדאפא כגוף אחד. בתחילה, מתרגלת אחת שידעה ללא ספק מה עליה לעשות, ארגנה לוח זמנים כדי שיהיה שדה של מחשבות נכונות סביבי כל הזמן, כשהייתי חסר הכרה. היא הקריאה לי במשך שעות ופעם אחת היא אפילו קראה במשך 18 שעות רצופות. חוסר אנוכיות שכזה הוא בלתי רגיל.

מתרגלים ניקו את השדה בביה"ח בו היו מקרי סארס חודש לפני כן. הלך המחשבה הנחושה שלהם שאהיה בסדר ניחמה את משפחתי וגם הציגה את מעלתם של תלמידי דאפא. הם היו כמו אי של שלוה בים העצב בחדר ההמתנה. כשהרופאים מסרו את התחזיות הקשות שלהם, משפחתי וחבריי נשברו, ואז התעודדו על ידי תמיכתם החומלת של המתרגלים שאמרו שאהיה בסדר. השדה הנכון היה חזק כל כך, שאפילו חבריי, שגרו במרחק רב, ידעו שאהיה בסדר. הרופאים והאחיות מעולם לא ראו קודם לכן דבר הדומה למתרגלים שלנו, ששהו בביה"ח מסביב לשעון, שלחו מחשבות נכונות והקריאו בפני. הם כולם זכו לדעת את האמת על הדאפא והיו כאלה שהתעניינו מאוד ורצו לקרוא את הספר. את החסד הזה הכירה גם אשת הדת בביה"ח, שביקשה לשמור עותק של "ג'ואן פאלון" בחדר התפילה שלה. היא התרשמה מאד מן התרגול ומן המתרגלים. המתרגלים שהו שם זמן רב כל כך עד שחלק מצוות ביה"ח, חבריי ומשפחתי, גילו הבנה עמוקה וכבוד לדאפא.

מתרגלים סיפרו לי איך כל ההתנסות הזאת השפיעה עליהם. אני חושב שכולנו למדנו המון. שהיתי שלושה חודשים בבתי חולים. מתרגלים המשיכו לבוא אפילו כשכבר יכולתי לקרוא בעצמי. הם באו והביאו מרק עוף סיני, שהוכן מתמצית חמלתם, שהעניקה לי כוח רב כל כך. למעשה כבר יכולתי לרוץ  מסביב לבית החולים, והן הצוות והן החולים התפעלו מהחלמתי המהירה. לפעמים, במצבים קשים בהם הצוות ובני המשפחה התמקדו במוגבלויות הפיסיות שלי, מתרגלים ביקרו אותי וזה היה כמו אור שנדלק בתוכי, ואז הנחישות שלי נעשתה מוצקה יותר. כל החסד שהפגנתם עזר לי לעבור את הדרך. אני רוצה להודות לכולכם ואני רוצה להודות גם למורה על ההחלמה הרחומה ועל כל מה שעשה למעני.